10. "המשרד" ממשיכה להיות הסדרה המצחיקה ביותר בטלוויזיה. הפרק הנוכחי הכיל בתוכו כמה דברים היסטריים במיוחד: דוויט שמקליט את הישיבות למייקל שנמצא בחופשה, מייקל שמנסה להסביר שלג'מייקנים אין מילה ל"Impossible" וג'ים שמתקן אותו: "אממ... יש. זו אנגלית. זה Impossible" וכמובן האירוע המרכזי של הפרק: מייקל ששולח בטעות את התמונה שלו עם ג'ן לחדר האריזה במקום לפאקר. בגזרת ג'ים ופאם העסק ממשיך להיות טראגי, כשפאם נותנת לג'ים עצה בנוגע לרומן החדש שלו, מה שגורם לה לבכות זמן קצר לאחר מכן. דוויט המנחם אותה - מחזה לא שגרתי במיוחד - לא עזר לתחושה שלה. איזו סדרה מעולה!

10. פרק פתיחה מגניב למדי קיבלנו ב"סקינס", הסדרה הבריטית החדשה שעלתה השבוע ב-yes. מאוד אהבתי שהסדרה עמוסה בדמויות מוטרפות. מאד טוויטר (PHD!) שמוכר גראס בהקפה, קאסי המשוגעת, שכמעט כל משפט שיוצא לה מהפה הוא פנינה (והסצנה עם הטרמפולינה - Priceless), המורה הבוכייה. גם הטריקים של טוני היו משעשעים למדי - בבוקר כשהוא מחרפן את אביו כדי שאחותו תוכל להיכנס הביתה מלילה סוער, ולאחר מכן בשירותים כשהוא - שוב - מחרפן את אביו. סדרה מגניבה לחלוטין, שעמוסה ברגעים משובחים (טוני שר כמלאך במקהלה רגע לפני שהוא מקלל ומתעמת עם מורה, המכונית שעפה למים בסיום).



9.5. הביקורת הנוקבת ביותר שנמתחת על "אבודים" היא שהסדרה לא מקדמת מספיק את העלילה, ויותר מדי פרקים הם בגדר "פילרים", שלא מזיזים דבר. אבל מה לעשות ולפעמים יש "פילרים" שהם פשוט, איך נאמר, מוצלחים מאוד? הציפיות דווקא היו נמוכות - ניקי ופאולו "הוכנסו" לתוך העונה בצורה די מגושמת, ודומה היה שכל תפקידם בעלילה היה להראות שיש עוד אנשים ברקע, מלבד גיבורינו. אבל הפרק סיפק את הסחורה ובגדול. פתאום התברר ששתי הדמויות היו הרבה יותר מעורבות במתרחש מסביב מכפי שידענו. למעשה, הפרק - ובפרט סיומו - נראו כמו מחווה חביבה לסדרות כמו "אזור הדמדומים" ו"אלפרד היצ'קוק מציג". הפרק סיפק הצצה מחודשת לאירועים רבים ומעניינים מהעבר. במיוחד היה מרתק לראות את הסצנות שאחרי ההתרסקות על האי מנקודת המבט של שתי הדמויות האלה. היה גם מעניין לראות איך פאולו היה מעורב בגילוי די חשוב על "האחרים" (בן יזם את החטיפה של ג'ק, קייט וסויר לצורך הניתוח, וידע בדיוק למה הוא רוצה את שלושתם), בלי לדעת את המשמעות שלו. הסיפור של הפרק נבנה בקפידה. סצנת הפתיחה נראתה כמו משהו לא ברור, ובסוף הפרק הכל כבר היה ברור. הסיפור עצמו נכתב היטב - החל מהקשר של ניקי לאותו מיליונר, ה"מפגש" שלה עם פאולו, הגילוי על שיתוף הפעולה שלהם כתחמנים, הקשר שלהם יחד על האי, הסודות שהסתירו האחד מהשניה, השילוב של מר ארסט והעכבישים שלו (כרמז לעתיד לבוא), הקרב על היהלומים יקרי הערך, התרגיל של ניקי עם העכבישים, העקיצה הקטלנית שלהם והגילוי המדהים בסיום. השימוש בעכביש ארסי היה מתוחכם במיוחד, כמטאפורה לתרגילי ה"עוקץ" שליוו את הפרק לאורכו, ואולי גם ברמז לניקי כמעין "אלמנה שחורה". אז נכון שפרקי "פילרים" הם בדרך כלל מעצבנים, בפרט כשיש כל כך הרבה כאלה בסדרה שמבוססת על שאלות שמצריכות תשובות, אבל הפעם נסלח להם, כי זה היה פשוט טוב מדי. וחוץ מזה, נפטרנו משתי הדמויות המיותרות האלה, אז לפחות עשו את זה בצורה מעניינת ואפילו אכזרית (איתן גשם. וגם:). אני אהבתי את הפרק הזה לחלוטין. הפלאשבקים היו מעניינים והשליכו ישירות על מה שקורה בפרק, וזה תמיד נחמד לראות פלאשבקים של דמויות חדשות מאשר פלאשבק על החולה השישי שג'ק מציל או הפשע העשירי שקייט עושה. היה נהדר לראות כמה מהדמויות של פעם (שנון, בון, אית'ן, ואפילו ארסט) וגם כמה אזכורים לאירועים מפעם (הנאום של ג'ק על החוף, החטיפה של סאן). אבל מעבר לכל זה, הדבר הכי טוב בפרק הזה היה שפשוט היה לו את הקסם של פעם. של הפרקים בעונה הראשונה, כשכל תעלומה חדשה עוד היתה מסקרנת ולא מייאשת. זה בדיוק מה שקרה בפרק הזה - בחלקים גדולים ממנו (לפחות בתחילתו) הוא היה מבלבל, אבל זה רק גרם לו להיות יותר מסקרן, ולא גרר תגובה של "אוי נו, עוד תעלומה מסתורית? אין לי כוח... שיגידו לי כבר מה לעזאזל דובי קוטב ופסל עם 4 אצבעות ברגליים עושים על האי הזה" כמו הרבה מאוד פרקים פוסט-עונה ראשונה. אז נכון, הסיפור של פאולו וניקי לא היה חיוני לעלילה בכלל, אבל הוא עדיין היה נחמד מאוד. שניהם ייצגו פחות או יותר את שאר הדמויות על האי שלא בחבר'ה שמחליטים, ואי אפשר שלא להעלות חיוך כשרואים שהם בכלל גילו את המטוס ואת תחנת ה"פנינה" הרבה לפני ג'ק ושות'. פרק מיותר? אולי. זה לא הופך אותו לפחות ממצוין (MooTzk).



9. "הצילו" היא כנראה הסדרה היחידה בעולם שיכולה לגרום לך לצחוק מחתונה שמתרחשת בבית קברות דקות אחרי קבורתו של ג'וני. ההתרחשות הביזארית הזאת אפילו עובדת ומרגישה נכון לגמרי בהקשר של הדמויות בסדרה. גם פתיחת הפרק היתה נהדרת, כשברקע השיר של פורטיסהד, ואנחנו רואים איך כל אחד מקבל את הבשורה על מותו של ג'וני בצורה אחרת, שמתאימה לאופי שלו. אהבתי גם את הסצנה עם ההודעות שמקבל טומי מאחיו המת במזכירה האלקטרונית, שהיתה מצמררת במיוחד.

8.5. "האוס". במהלך הצפייה בפרק לא יכולתי שלא לחוש תחושת אי-נוחות בולטת: לא ראינו כבר את הסרט הזה? דמות הגיבור היהיר והסוליסט, שסירב בתוקף להכיר בקיומה של בעיה במשך תקופה ארוכה מחליט לבלוע את גאוותו, להתנצל בפני כל מי שהוא יכול, להודות בקיום הבעיה ולבצע מעשים שמדהימים את סובביו וגורמים להם לחשוב שהוא אכן השתנה. אבל שתי הדקות האחרונות של הפרק הפכו את כל העסק מהקצה לקצה. לא השתנה ולא בטיח. ד"ר גרגורי האוס לא משתנה כל כך מהר. אוקיי, אולי הוא התנצל פעם אחת יותר מדי, וזה אפילו עלה לו בחיבוק מקמרון (מסכן), אבל הוא עדיין מכור. והוא גרם לכולם לחשוב שהוא מנסה להשתקם. וזה הצליח לו. איזה יופי של טוויסט, ודרך נפלאה לא להפילו למלכודת הצפויה ולשמור על הייחוד של הדמות. שאפו לתסריטאים. רק מה, חברים, אולי תירגעו כבר עם הקמרון הזאת? היא מ-ע-צ-ב-נ-ת. מה היא רוצה, למען השם? בשבוע שעבר ווילסון היה בוגד. עכשיו היא תוקפת את האוס ומחבקת אותו בגלל שהתנצל בפני ווילסון. אוי, כמה רציתי שהחולה השבועי - המשעמם משהו, אגב - יתפוס אחיזה טובה ביותר בגרונה. דווקא פורמן ממשיך להראות שינוי חיובי והעונה, וצ'ייס שוב היה רק ברקע, אבל הביא אבחנות מקוריות ומעניינות יותר מחבריו. ומי שגנבה את ההצגה היתה קאדי במופע קסמים על דוכן העדים. איזה תותחית. גם הוכיחה שהיא לא בוחלת באמצעים לא פחות מעמיתה הסורר, וגם עכשיו הוא חייב לה. ובענק. ומילה על טריטר - חבל שרק בפרק הזה נמצא הסבר מניח את הדעת ליחס שלו כלפי האוס. רק שעכשיו זה כבר מרגיש מאולץ משהו, ומאוחר מדי. עושה רושם שהבעיה העיקרית של התסריטאים היא אותן דמויות שמטרתן ליצור קונפליקט מול האוס (ווגלר, סטייסי, טריטר) - הן פשוט כתובות באופן שקוף מדי. תנו להן נפח ומניעים משלהן, אל תציגו אותן באופן כל כך רדוד. חבל. היה שלום שוטר לועס מסטיק יקר. לך ואל תחזור. אף פעם (איתן גשם).

8. "ורוניקה מארס". אז רגע, לוגן הוא אח של לוגן, אבל הוא בעצם לא אח של לוגן? ומאיה גאלו היא בכלל אישה נשואה שמנסה לנצל את כישורי הצילום של אליוט כדי לגלות מידע על בעלה? מה קורה פה? שתי הופעות אורח חביבות מאוד בפרק חביב של "ורוניקה". זהות השחקן והשחקנית האורחים המיוחדים נבחרו בוודאי במכוון כדי לסייע לרייטינג של הסדרה, אבל הדמויות שהן גילמו בהחלט הניעו את העלילה לכיוונים מעניינים. נתחיל עם קית' דווקא. עושה רושם שהרמוני צ'ייס בהחלט עושה את זה לקית', אבל הוא נתן למצפן המוסרי שלו לגבור עליו בסופו של דבר והתברר שהבעל המשעמם דווקא כן נאמן לאשתו. והלקח - לפעמים תמונה יכולה להטעות, כי היא לא מספקת את התמונה המלאה של הדברים. האם זהו סוף הסיפור של קית' והרמוני? הרגשה אישית - לא. היא עוד תשוב. ובכל זאת, היו לקית' עלילות מעניינות קצת יותר. את האח-של-לוגן-שהוא-בעצם-עיתונאי, לעומת זאת, כנראה שלא נראה שוב. גם הסיפור הזה היה נחמד. הטוויסט אמנם לא היה כזה מסעיר, אבל לפחות הרגיש כאילו לא נעשה סתם לצורך התפנית עצמה אלא קידם את העלילה והדמויות. מסכן לוגן, לא די בכך שהוא שוב התאכזב קשות כשנתן את אמונו באדם אחר, מתברר שהוא איבד גם את האח האמיתי שעכשיו בכלל לא רוצה לשמוע ממנו. לא נעים להגיד את זה, אבל כשלוגן אומלל הוא פשוט במיטבו. העלילה של ורוניקה שטיהרה את שמם של חברי אגודת הבנים היתה מעניינת ומוצלחת אף היא, בעיקר כי הרגישה נכון עם הדמות של ורוניקה - האמת חשובה לה יותר מהכל, גם במחיר של עימות עם פארקר והבנות האחרות. למרות זאת, טוב לראות שלמרות שלורוניקה עמדה ברורה ונחרצת בסוגיה, זה עדיין באיזשהו מקום כואב לה שהיא צריכה להגן על טיפוסים כמו דיק. סצינת הפתיחה עם הארוחה של לוגן והחקירה של קית' היתה משעשעת וכתובה היטב, והמשחק של קריסטין בל שוב היה במיטבו. בעיה לוגית אחת בכל זאת די צורמת העונה - כל כך הרבה מעשי אונס נעשים בקמפוס הזה, ואיפה הרשויות בעניין? איפה ההנהלה? זה כבר חורג מפרופורציה סבירה, אנשים. ולסיום, מה תגידו על המשפט הגאוני שמשקף את כל הפילוסופיה של הוגה הדעות דיק קזבלנקאס על רגל אחת: "למה לאנוס את הפרה כשאתה שוחה בחלב?" (איתן גשם).

8. "סמולוויל" אף פעם לא הייתה סדרה טובה. לכן, כשאני אומר שהפרק ששודר לפני שבוע הוא ככל הנראה הפרק הכי טוב של הסדרה, צריך להבין שהוא עדיין לא מתקרב לקרסוליהם של פרקים סטנדרטיים בכל סדרה משובחת אחרת. אמנם הוא סובל מהרבה מהרעות החולות של סמולוויל - משחק נוראי וזחוח, סיפור שמסתיים בדקה ה-30, מכשולים שנפתרים בדאוס אקס מכינות אחד אחרי השני ומופרכות כללית של ההתפתחויות העלילתיות - אבל לאנשים כמוני, שנהנים מכל רפרנס ל"עתיד" של הדמויות בפרט ול-DCVerse בכלל, היו בו לא מעט רגעים מענגים. זה התחיל בהופעתם של שלושת הסופר-גיבורים, המשיך בערך שלוש שניות אח"כ כשהבנתי את המשמעות של ה-Justice בשם הפרק ולמשך רוב שאר הפרק, שהיה עמוס בהתייחסויות לעולם המוכר לכל חובבי עולם הקומיקס של DC. אפילו שתי ה-Power Shots של הגיבורים - אותה הליכה איטית ורבת חשיבות לכיוון המצלמה, שלרוב אני סולד ממנה כי היא שיטה מאוד זולה להוציא רגש מהצופים - הגיעו בזמן טוב ולא נראו מגוחכות לגמרי. למרות שזה לא ההרכב המוכר של ה-Justice League (מחסור חמור בבאטמן, קודם כל. ואיפה ה-Martian Manhunter ו-Green Lantern?), טוב לראות שיש איזו התייחסות לעולם שסופרמן חי בו, בניגוד לרשימת הדמויות החד-מימדיות שלרוב חולקות לא יותר משם משותף למקור הקומיקסי שלהן (idanyd).



8. פרק סיום העונה של "מדיום" לא נראה כמו פרקי סיום עונה "קלאסיים" - לא היה בו שום קליף האנגר והוא עדיין הוכיח בלי בעיה שכדי לעשות פרק סיום עונה מצוין לא צריך כל כך הרבה מתח. בראש ובראשונה הוא הכיל לא מעט אירועים שנפוצים בפרקי סיום - "מה היה קורה אם" וגם גילוי האמת על אליסון. למרות שהכל בסופו של דבר היה רק חלום (ולא מימד אלטרנטיבי למשל), אולי זה מה שעשה את הפרק לכזה מיוחד - כל הדברים המוזרים שקורים לאליסון הם בעצם רק חלום. הרעיון עצמו שבעצם אנחנו לא רואים "מה היה קורה אם" סתם, אלא כדי לגלות איך יכול להיות שהנרצחת חיה, היה גאוני ונתן לפרק משמעות קצת יותר גדולה, אפילו שמההתחלה היה ברור שאותה נרצחת לא באמת חיה. מה שגרם לפרק להיות אפילו יותר טוב היא העובדה שאת העונה השלישית אני רוצה לראות לא בגלל סוג כזה או אחר של מתח שנשארתי בו, אלא פשוט כי נשאר לי טעם של עוד (ג'וני).

7. ביום ראשון שעבר שודר הפרק ה-21 בסדרה "מסכים" וחתם את הסיפור של בני ושירי. מצד אחד, הסיום הפתיע אותי מאוד, גם כי הסתבר לנו ששירי היתה מודעת לשקרים של בני לפחות בחלק מזמן השיחות ביניהן וגם בגלל אופן סיום הסיפור - ה"רעים" מוצאים את בני וגם הוא "מבוזבז". זה סוף חזק מאוד, למרות ההרגשה שמשהו שם נעשה בצורה חפוזה מדי, כאילו התקבלה החלטה לסיים עם הסיפור הזה עכשיו ולכן פתאום מגלים לנו פרטים רבים מאוד בזמן קצר מאוד. עוד בעיות: 1. בני מתנהג בשלוות-נפש בעקבות הגילוי על שירי, ו-2. למצוא אותו זה פתאום מאוד קל (שלא לדבר על זה שאותו יורה אפילו לא ווידא שהוא יודע איפה הכסף לפני שחיסל אותו, שזה היה הדבר הכי חשוב עבורם). באותו פרק קיבלנו גם כמה סצנות מעולות בין דניה לזוהר, כשדניה היה מסטול לגמרי אחרי שהעלה את סרטון הסקס של זוהר ומייד לאחר מכן חטף מכות מאנטון כי הבאנקר שמכר להם היה דפוק. בשני הפרקים העוקבים, 22-23, נפתחו שני סיפורים חדשים, כשלפחות בינתיים סיפורו של ההאקר נראה חזק יותר, גם מהבחינה הסיפורית וגם מבחינת המשחק של הדמויות. סיפור מפחיד ומסקרן בו זמנית.

6. זה מפתיע, אבל מהפרומו לפרק האחרון לעונה של "גיבורים" אי אפשר להבין יותר מדי על עלילת הפרק האחרון - כלומר הפעם לא קיבלנו ספוילרים אכזריים. אולי למדו שם משהו במחלקת הפרומואים?

6. כש"יריחו" עוסקת בעלילה הראשית היא מגניבה לחלוטין. הטילים שחולפים מעל העיירה, מה שזה אומר על המצב בו הם נתונים. אבל בכל הנוגע לדמויות, הסדרה נכשלת בכל פעם מחדש. אריק שמאוהב במרי אבל מפחד לעזוב את אשתו, אביו - ראש העיר - והמחלה המעצבנת שלו. דווקא העלילה הסמי-מרכזית של הפרק היתה סבירה יחסית - היבול של סטנלי שנהרס בגלל המזיקים - אבל רק כי היא קשורה לסיכויי ההישרדות של אנשי העיירה. העלילה המרכזת האחרת, זאת עם הסוסים, היתה פחות מעניינת, אם כי היו בה רגעים קצת יותר מוצלחים. מה שממשיך להיות הדבר הכמעט-הכי-מעניין בסדרה זה כל מה שקורה עם המשפחה של רוברט (הבחור השחור). בפרק הנוכחי למדנו שכנראה רוברט הוא סוכן ממשלתי שהגיע לעיירה הקטנה כי הוא ידע מה הולך לקרות. אולי. כמה דברים נחמדים: מרוב שעמום, נערי העיירה משחקים בייסבול עם מכשירים סלולאריים שאין בהם שימוש יותר, כשרוברט לוקח את בתו להתאמן בירי, הם יורים בדיסקים.

5. "טורצ'ווד" של השבוע הזכירה לי בעיקר את הפרק ההוא ב"תיקים באפלה" כשמאלדר וסקאלי עולים על ספינה ממלחמת העולם השנייה, ושניהם נמצאים בזמנים שונים - בהווה ובעבר - ומתהלכים באותן פינות בספינה מבלי לראות זה את זו. אלא שלמרות כמה רגעים מוצלחים ב"טורצ'ווד" הרי שב"תיקים באפלה" עשו את זה יותר טוב.

4. אני חייב לציין שאני ממש לא מרוצה מכמה דברים שקורים השנה ב"כוכב נולד". קודם כל, התוכנית בשישי עם השאנסונים הצרפתיים היתה משעממת להפליא, אחר כך העיפו לי את אדיר, רק כדי לארגן ספיישל מתי כספי, שהיה פחות מוצלח ממה שציפיתי (אם כי, גם בו היו כמה פנינים - כמו הביצוע הנפלא של מרינה ל"מערבה מכאן" ואני באמת לא מבין את השופטים), ולהעיף את חן, שגם הוא היה אחד הפייבוריטים שלי. אז כן, לכאורה אני אמור להיות מרוצה מגלגל ההצלה הביזארי שהונחת עלינו כך לפתע, אבל מצד שני - מרים טוקאן? נו, באמת. אתם מדברים על הבחורה הזאת שלא יכולה לבצע אפילו שיר אחד בלי לזייף או להמציא מחדש שירים? זאת ה"זמרת" שהייתם רוצים, כשופטים, להציל? ונניח שמישהו מהחמישה יינצל, האם באמת יש סיכוי לאחד מהחמישה הללו להיות - בסופו של דבר - הכוכב הנולד, אחרי שהוא הודח בתוכניות הקודמות? האם זה שהוא הודח בשלב יחסית מוקדם לא אומר שקהל המעריצים שלו ממילא לא גדול כמו זה של כמה מהאחרים? מי בכלל זקוק לשלב הנוסף הזה (מלבד, כמובן עוד תוכניות, ועוד קצת רייטינג, ועוד קצת כסף מ-SMS-ים). אני באמת לא חושב שמישהו בהפקת "כוכב נולד" מאמין ביכולתו של נדב קדמון (עם כל ההערכה שלי כלפיו, גם הוא היה אחד הפייבוריטים שלי) להפוך פתאום למנצח בתחרות הזאת.

3. אחרי כל הרעש (המיותר) על הטרילוגיה של "האנטומיה של גריי", הגיעה לטלוויזיה, כמעט מבלי שנרגיש, טרילוגיית פרקים נוספת - ב"סטודיו 60". כאן לא היה שום רעש, אבל אי אפשר לומר שלא בצדק. למרות ששני החלקים הראשונים היו בסדר גמור, החלק האחרון (ששודר השבוע) היה פשוט נוראי. נראה כאילו הוא היה קיים רק כדי שאפשר יהיה להגיד שיש כאן טרילוגיה, כשלמעשה הפרק האחרון בעצם לא קידם את העלילה בשום דבר, ואפילו לא היה מעניין או מצחיק. למען האמת, היו רגעים בהם היה נדמה לי שזה לא פרק בטרילוגיה אלא פרק מיוחד שנקרא "ג'ק רודולף צועק בלי הפסקה". למען האמת, בפרק הזה לא היה שום דבר. הניסיון של ג'ק רודולף לשכנע את סיימון להתנצל? זה אולי יכול להיות מעניין בתור עלילה צדדית שמקבלת גג 10 דקות בפרק, אבל בטח לא סיבה להפוך את הפרקים האלה לטרילוגיה, בעיקר כשאין שום עדכון בנוגע לאחיו של תום (או לעסקה שאולי יעשו), ומצבה של ג'ורדן עדיין לא טוב. גם הפלאשבקים שהיו מעט מעניינים בשני הפרקים הקודמים (בעיקר בגלל שראינו את ההתמודדות של התוכנית עם פיגוע התאומים והמלחמה בעיראק) היו משעממים מאוד. הרי כבר בפרק הקודם נתנו לנו להבין שמאט ודני פוטרו בגלל המערכון ששידרו, להמשיך להתעסק בזה ובהבטחות של ג'ק היה פשוט מיותר ולא מעניין. בשורה התחתונה: פרק מיותר, שלצערי ישפיע על סיום העונה - והסדרה - בצורה רעה מאוד (ג'וני).


בשולי הממיר
"בוסטון ליגל". קריין, פול ושמידט נראו השבוע כמו כנס מחזור של מסע בין כוכבים: קירק, אודו, קווארק וניליקס, וגם לילה כדי להשלים פול האוס (שלמקו GRAS)

אצל "ארל" התארחו השבוע שון אוסטין שאין צורך להציג וצ'ארלס אס דאטון, שהיה - למשל - אבא של פורמן ב"האוס".