10. "דקסטר" היא רכבת הרים שלוקחת אותך בגרון אל מסע מופרע ומסחרר אל המחוזות האפלים ביותר של הנפש האנושית. הפרק השלישי הצליח לעשות משהו בלתי-נתפס בעליל: הוא התעלה על שני קודמיו. החל מהסיפור הנפרד על הנער שיצא מבית הכלא לאחר שרצח בגיל 15 נער אחר וכל מה שקרה שם (הסצנה עם התנין היתה אחת הנפלאות ביותר בסדרה, הסיום של הסיפור הזה - יחד עם ההבנה של דקסטר מה באמת גרם לו לרצוח את אותו הנער - היה נהדר), ודרך הסיפור המסתעף של העלילה העונתית והדרך שבה הרוצח כנראה גרם לאותו שומר אומלל לסדר את הגופה בשער ההוקי-קרח. גם העלילה המשנית על הבחור שלוקח לריטה את המכונית היה מעניין בעיקר ברגעים בהם היה נדמה שבעוד רגע דקסטר עומד לחסל גם אותו. אבל הדבר הכי טוב בפרק היה החלק של הפלאשבקים לעבר, בהם למדנו הפעם על הרצח הראשון של דקסטר - האחות הלא ממש רחמנייה של בית החולים וההוראה המפורשת של אביו "לעצור אותה". היה מעניין גם לראות את האבא מבקש מדקסטר, באוזני אחותו הלא ממש מבינה, להקפיד לפעול על פי השיעורים שהעביר לו. והערה קטנה: ה-Voice Over בסדרה מספק כמה רגעים מעולים. משפטים כמו "אם היה לי לב הוא היה נשבר עכשיו" הם אחת הסיבות לכך ש"דקסטר" היא מה שהיא: סדרה מבריקה.



10. "המגן" סיימה עונה (קצרה במיוחד, אגב. מה קרה?) בפרק עמוס וארוך מהרגיל. העסקים של שיין עם המאפיה הארמנית קיבלו את התפנית שכל כך חששנו ממנה, והמשפחה של ויק הועמדה בסכנה, דבר שגרם לשיין לקחת את קורין ובתה למקום מבטחים. אבל הצורה בה הוא נאלץ לעשות את זה היתה מדהימה ולא צפויה. הסצנה בה מגיע ויק בשיא המהירות אל ביתו, רק כדי לגלות שאף אחד לא שם, והחרדה האמיתית על הפנים שלו, היו רגע עוצמתי. עוד סצנה נהדרת היתה לכידת ארמבולס והתיקים בתא המטען, תוך כדי שהוא מנסה לברוח בנהיגה, כשויק נתלה על המכונית. עושה רושם שהכותבים בונים את זה לקראת העונה הבאה (וכנראה אחרונה) שרובה ככולה תהיה קרב בין פסואלה לויק. יהיה מרתק. המשפט החזק בפרק, לטעמי, היה כשבתו של קסקיאן עוצרת את אחד השומרים שלה שמעוניין לרדוף אחר שיין: "זה בסדר. זדופיאן יהרוג גם אותו". מצמרר.

10. כרגיל, פרק משובח של "הצילו", שמוזכר כאן בגלל שלושה דברים. סצנה קורעת מצחוק מספר 1: טום מגלה על הנזירה של לו. דיאלוג היסטרי ומשעשע להפליא. סצנה קורעת מצחוק מספר 2: הניסיון הכושל "להתקבל" לחתונה בכנסייה. הדבר השלישי כבר לא היה מצחיק, אלא דרמטי. סצנת הסיום כשברגע פתאומי אחד ג'וני נורה, כנראה למוות, ובמקום אחר, ג'רי חוטף התקף לב, וקורס כשאין מי שיעזור לו. סדרה נהדרת.

10. שני הפרקים שסגרו את השבוע ב"מסכים" הראו לי ולכל שאר הצופים מהי סדרת דרמה איכותית, טובה ומעניינת שסגורה על עצמה בכל מאת האחוזים ויודעת בדיוק לאן היא מתקדמת. זו סדרה שעולה אולי על כל סדרות המקור ואפילו על כמה מארה"ב. העלילה הטובה ביותר (מהארבע שראינו עד עכשיו) של הסדרה, גולי ואביה, הגיעה לשתי נקודות שיא השבוע: בפרק 19, כשגולי מתפרצת על אביה ושופכת את הצבע השחור על הקיר, המסך והמצלמה. קטע חזק ואפילו מושלם, עם פסקול מדויק ומשחק אדיר, אולי הסצנה הכי טובה שראיתי בחודשים האחרונים על מסך הטלוויזיה, מלאה ברגש ובעצב. גידי, אביה של גולי, מקבל פתאום תדמית חדשה לגמרי אחרי שהוא נע בין הנחמד למניאק במשך כל 18 הפרקים הראשונים, תדמית של מישהו שבעצם אולי לא עשה שום דבר רע והוא רק מנסה למצוא דרך לכפר על זה, בלי קשר לדבר לו הוא זקוק מגולי. בפרק שלאחר מכן, הגיע קטע נוסף שחיכינו לו כבר המון זמן - אמה של גולי מגלה את מה שקורה לבת שלה, ועם מי היא נמצאת בקשר. אם חושבים לשנייה איך מרגישה אמא שהבת שלה מדברת עם גבר נשוי שמבוגר ממנה בהרבה, זה פשוט מזעזע. עלילה נוספת שראויה לציון בפרקים האלה היא העלילה של דניה וזוהר, שאמנם אין מה להשוות אותה לשאר הסדרה, אבל סוף סוף היא מספקת טיפת עניין, כשדניה עושה האקינג למצלמה של זוהר ורואה אותה עם גבר אחר (שזה בכלל מראה כמה זוהר היא בחורה טיפשה). וכמובן - שירי ובני, העלילה שנמצאת כרגע במצב הכי פתוח. האם שירי כן תלך למלון? איך היא תגיב כשבני יספר לה הכל? האם אבא שלה "יבזבז" גם אותה? פרקים מצוינים וסדרה נהדרת (ג'וני).

9.5. ב"איך פגשתי את אימא" קיבלנו השבוע את פרק מסיבת הרווקים המתבקש לפחות בכל סיטקום שיש בו חתונה. עלילת מסיבת הרווקים אמנם היתה קצת חלשה מהשנייה (אם כי, גם היא היתה נחמדה ומשעשעת בכמה קטעים), אבל מה שבאמת עשה את הפרק הזה לאחד הפרקים המצחיקים ביותר בעונה היה דווקא המסיבה של לילי, והמתנה יוצאת הדופן של רובין: ויברטור. לא מקורי במיוחד, אבל עדיין קורע מצחוק. הסבתא לא חסכה בפירוט כשקשקשה על המתנה שהיא נתנה לנכדתה: מכונת תפירה, מבלי לדעת שמה שבאמת יש בתוך האריזה זה הויברטור. "סבתי השתמשה במתקן דומה לזה, אבל כמובן שבזמנו הם היו עשויים מעץ, ואני מניחה שלפני כן הם היו עושים את זה ביד"; "לפעמים היינו עושים תחרויות - מי יגמור ראשון"; "אם מדברים על סבא שלך, למרות שהוא לא היה רוצה להודות בכך בפני חבריו בצבא, גם הוא ניסה אותו מדי פעם" - כל אלה פשוט הצליחו להפיל אותי לרצפה. אבל הקטע הכי מוצלח - סיומה של העלילה הזאת, כשכל הנשים המבוגרות חשבו שזה מדליק בגלל "סקס והעיר הגדולה". ואיך אפשר בלי הקינוח, שהפך את הפרק לבאמת מושלם - עוד אחד מרעיונות ה"חזרה בזמן" שכל הזמן מופיעים בסדרה, כשלמעשה קטע חסר חשיבות שהיה בתחילת הפרק נותן לנו משמעות שונה בנוגע לחזרתה של לילי לניו יורק בתחילת העונה. בלי ספק, הפרק הזה מוכיח פעם נוספת ש"איך פגשתי את אמא" היא הסדרה הכי חמודה שמשודרת כרגע בטלוויזיה - וכשתסתיים העונה בעוד מספר שבועות, אני אתגעגע (ג'וני).

8.5. "משמרת שלישית" סיימה את חייה בפרק טוב, אך לא מושלם. היו בו הרבה אירועים ששווים אזכור - המתקפה על "קאמלוט" והסיום הכל כך סמלי של התחנה הוותיקה שליוותה אותנו במשך שש עונות טלוויזיוניות, בוסקו וקרוז תוקפים חזרה, וקרוז מקריבה את עצמה בפיצוץ מפעים, דוק שמגיע להיפרד, שתי הופעות קמיאו קצרות - ללא דיאלוג - שהיו חביבות עד מאוד, הצעת הנישואין של קרלוס והתגובות מאחור, במיוחד זו של דיוויס. אהבתי גם את סאלי שמספר מה קורה לאחר מכן בחייהן של הדמויות - סיום הולם לסדרה הזאת, אבל לא משהו שאפשר להגיד עליו "וואו". אחרי כל כך הרבה רגעים עוצמתיים ונפלאים שקיבלנו מהסדרה הזאת, ציפיתי למעט יותר. ועדיין, כאמור, פרק טוב וסיום הולם. להתראות, קאמלוט. נתגעגע.

8.5. "גיבורים". אחרי הפרק המדהים מהשבוע הקודם בא פרק קצת פחות מלהיב, אם כי טוב למדי. הכימיה של פיטר וקלייר ממשיכה להיות מצוינת, ומעניין לראות שהיא מקשיבה לו וסומכת עליו. מנגד, מצער לראות שהיא לא סומכת על ניית'ן, אבל קשה להאשים אותה. בכלל, העובדה שבמשך רוב הפרק הקודם האמנו שניית'ן מסוגל לעשות את הדברים שסיילר עשה בדמותו אומרת הכל. לא הבנתי למה טד הגיע לניו יורק אם כל התיאוריות מצביעות על פיצוץ גרעיני בניו יורק בזמן הקרוב? איזו חמודה מולי! והכוח שלה מגניב לגמרי! אפשר לקרוא לה "איתוראן"? היא היתה כל כך מתוקה שאפילו מוהינדר לא עצבן בסצנות המשותפות שלהם. אז מה? החיים של ניקי/ג'סיקה ו-DL הם רק כלי ניסוי בידיים של לינדרמן? וואו, זה הופך את הדמויות שלהם לכמעט מעניינות. החלק הכי מעניין בפרק היה, כמובן, סיילר והמפגש עם אמא שלו. קודם כל, מעניין היה לראות את הירו שלא מסוגל לתקוף אדם שאינו יכול להתגונן מפני החרב, ומעניין עוד יותר היה לראות אותו מתעשת ומנסה לעשות זאת. אבל הפעם סיילר היה הדמות החשובה יותר. הפרק הציג אותו באור הרבה יותר אנושי, ושיא הפרק היה המשפט של הירו: "תראה אותו, הוא כל כך עצוב", שאמר, בעצם הכל. סיילר הוא אדם לא רע מטבעו, ששרשרת אירועים מצערת גרמה לו להיות המפלצת שהוא. זה בהחלט נתן לדמות עומק ונפח משמעותיים. הפרק בנה את העלילה לקראת הקליימקס, ובכך בהחלט עשה את העבודה. הבעיה היחידה שבו היא שהוא התקשה לעמוד בסטנדרטים שהציב הפרק הקודם, אבל זה לא אומר שהוא היה רע. ממש לא (איתן גשם).

8. פרק חביב מאוד של "ורוניקה מארס". לא מצוין כקודמו, אמנם, אך בהחלט מוצלח. וויביל באמת היה חסר בפרקים הקודמים, והכימיה שלו עם ורוניקה נהדרת. נחמד לראות כמה היא דואגת לו, ורוב תומאס וחבריו שוב הוכיחו ראיה לטווח ארוך: השיבוץ של וויביל כאיש התחזוקה של הדיקן יאפשר לורוניקה, באמצעותו (והוא חייב לה ובגדול), לקבל גישה לכל המפתחות ולכל המקומות אליהם היא אוהבת להגיע, בדיוק כמו עם וואלאס בעונות הראשונות. אהבתי גם את התחושה שנטעו בנו שוויביל הולך להיות העוזר של קית'. זה היה הגיוני, כי מי יודע לתפוס עבריינים טוב יותר ממי שהיה אחד כזה? אבל מצד שני, זה גם צפוי שהטמפר שלו שוב יהרוס לו הכל. העימות בין לוגן לורוניקה בא על רקע מאוד הגיוני - לוגן אוהב להיות עצמאי ותאוות המידע של ורוניקה והרצון שלה לדעת בכל רגע נתון היכן הוא נמצא עומדים בסתירה בולטת לאופי שלו. למרות זאת, התגובה שלו הרגישה קצת מאולצת ומוגזמת, ולמרות הפיוס בסיום הפרק יש תחושה חזקה שזרע הפורענות נזרע בפרק הזה ודומה שנרמז איזשהו קשר בין לוגן לבין הימורים. העלילה הבלשית המרכזית היתה מעניינת, ולמרות שניתן היה לנחש כבר מתחילת הפרק שלחברה של שחקן הפוטבול יש מניע ברור בגניבת הספר, הטוויסט בסוף לגבי ההימורים היה פחות צפוי והפך את העסק למוצלח יותר. הסיפור עם הדיקן והמכונית שלו היה חביב, אבל הרגיש קצת "נוח מדי" לתפירת כל העלילה (איתן גשם).



7.5. פרק חג המולד של "האוס" לא היה שונה מפרקי חג המולד המקובלים בטלוויזיה האמריקאית: שמח, אופטימי, מלאת אהבת אדם וקיטשי להפליא. טוב, לא ממש. במקום זה קיבלנו פרק אפל, קודר, מדכא ופסימי. וטוב שכך. כי "האוס" במיטבה כשהיא נוגעת ביצר ההרס העצמי ובאומללות של גיבורה, ובפרק הזה הגיע התהליך הזה לשיא. למעשה, המצב היה כה חמור, שבסיום הפרק האוס קיבל החלטה שנוגדת לחלוטין את אופיו העקשני כל כך. ואכן, במשך 41 וחצי דקות קיבלנו פרק משובח, מלא בדרמה אנושית מרתקת שהשתלבה יפה עם העלילה הראשית של חולה-השבוע. המאבק האישי של האוס בהתמכרות שלו, הדרך שבה ווילסון מנסה לעזור לו, הדילמה המוסרית של חברי הצוות - האם לסכן את החולה על מנת שהאוס לא ייכנס לכלא ויוכל להציל חיים אחרים או לתת לו את הכדורים שלו, העימות של קמרון ווילסון (וכמה שקמרון הזאת מתחסדת מעצבנת, אפשר לחשוב שווילסון הוא איזה אגואיסט קטנוני והיא מלכת הצדק), שיתוף הפעולה המשעשע של פורמן והאוס (דווקא פורמן היה אחלה בפרק הזה), ההתעלמות הנמשכת מצ'ייס ומאבחנותיו הנכונות (טוב, זה קצת מעצבן, האמת), האמביוולנטיות של קמרון כלפי העזרה להאוס (נשלחה ע"י קאדי?) ושיא השיאים: אובדן ההכרה של האוס שסימנה את הגיעו לתחתית הבאר והעובדה שווילסון בחר להשאיר אותו שם מתבוסס בקיא של עצמו, שהיתה לטעמי קצת מוגזמת, לא מתאימה לדמות ומאוד לא אתית בשביל רופא. אבל אז באה הדקה וחצי האחרונה של הפרק והרסה את הטעם הטוב. אם יש דבר שאני לא סובל בטלוויזיה האמריקאית זו הנטייה להציג את כל מי שיש לו יריבות עם גיבור הסדרה כמישהו "רע" שמונע ממניעים לא טהורים או ענייניים. דווקא אחרי פרק שנמנע מלהידרדר לקלישאות חג המולד, באה סצנת הסיום ולקחה את העלילה לכיוון הקלישאה הכה שחוקה - טריטר הוא, בעצם, סתם מניאק שעושה הכל כדי לנקום בהאוס ולא מעניין אותו מהחולים שלו. אז כן, זה ייקח את הקונפליקט למחוזות מעניינים ויהיה מעניין לראות מה יעשה האוס עכשיו, אבל למה ככה, אנשים? אי אפשר היה למצוא דרך קצת יותר טובה כדי להגיע לנקודה הרצויה? אה כן - וקמרון מעצבנת. נורא (איתן גשם).

7. מחלקת הקדימונים של yes יצרה מספר טיזרים לקראת הגעת הסבונייה "היפים והאמיצים" ללווין. באחד מהם רואים את טיילור היפה במרכז המסך מוקפת בכתוביות המתארות היסטוריה של אלימות ("נשרפה, נחטפה, התרסקה, מתה. פעמיים. תנו להם להפתיע אותכם שוב!). משעשע ומקורי, קבלו ח"ח (okok4).

4. אני יודע שלקט "כוכב נולד 5" שווה כסף. אני יודע שלשים כל דבר אחר (כשאין תוכנית חדשה) זו התאבדות כלכלית. אני יודע שלשים ספיישל "האם אתה חכם יותר משופטי כוכב נולד" זה אך מתבקש, וגורם לטדי ולכוכב נולד לסחוט עוד קצת ממסחטת הרייטינג הזאת. ועדיין קשה לי להשתחרר מההרגשה שעובדים על כולנו בעיניים. אז כן, במהלך ארבע שעות הפריים-טיים הללו (שעתיים בשישי ושעתיים בשבת) היו גם כמה רגעים חביבים (למשל, צביקה פיק שמציע לכל אחד מהמתמודדים בנפרד, וברצינות גמורה, לשיר אחד מהשירים שלו, דווקא; או הילדים שאומרים את דעותיהם האמיתיות על ביצועי הנבחרת) ועדיין זה לא מצדיק את הטלוויזיה הבינונית עד נמוכה הזאת שמשודרת בזמן צפיית השיא של השבוע.

1. גבירותיי ורבותיי, זליגת התכנים כבר כאן. הקופה אמריקה לא שודר בערוץ הספורט או בספורט 5+, אבל זה פחות נורא, כי גם ככה המשחקים הללו היו בשעות בלתי הגיוניות. המשחק הראשון של בית"ר בדרך הלא קלה לליגת האלופות ישודר אף הוא באחד הערוצים החדשים - וזו רק ההתחלה. מאוד מעניין אותי לדעת אילו משחקים כן ישודרו בערוצים ה"רגילים" וכמה זה יהיה פחות מהשנה שעברה. כל כך חבל שרק חרם צרכנים אמיתי, כזה שבו אף חובב כדורגל לא ישלם אגורה שחוקה אחת לאף לא אחד מאותם ערוצים חדשים, יוכל לעבוד כאן, וכל כך חבל שחרם צרכנים שכזה לא יקרה פה גם אם האירנים יחליטו בטעות לעשות איתנו שלום אמיתי וחם. פרייארים היינו, פרייארים גם נישאר.

בשולי הממיר
הערוץ הראשון משדר בצהרי היום תוכנית לפעוטות בשם "פליפר ולופקה" בתוספת מתרגמת לשפת הסימנים. מכיוון שלאורך רגעים ארוכים בתוכנית לא מתגולל מלל כלשהו בפי הדמויות אנו זוכים לצפות באישה מבוגרת היושבת בפינתה ובוהה בשיעמום ובעיניים טרוטות בסרט מצויר. סוג של תמורה לאגרה (okok4).

קת'רין ג'וסטין, הבייביסיטר הקבועה של לינט סקאבו, קפצה לעבודת שמרטפות ב"מלקולם באמצע" (שלמקו GRAS).

ב"גיבורים" התארחה אלן גרין, אודרי מ"חנות קטנה ומטריפה", כאמו של סיילר.

ב"מדיום" התארח קלסי גראמר, אחד המפיקים של הסדרה, בתפקיד מלאך המוות. גם לזלי בון, מולי מ"אד" התארחה בפרק.

ב"דקסטר" התארח סקוט וויליאמס ווינטרס, סיריל אוריילי מ"אוז"

ב"הצילו" התארח מני פרז, מני מ"משמרת שלישית".