לינג: אלי, עכשיו, כשלארי הלך, את לא תחזרי להיות מוזרה שוב, נכון?
אלי: לינג, מעולם לא הפסקתי להיות מוזרה.

הציטוט הזה מסביר בצורה הטובה ביותר את העובדה שאפילו יוצרי הסדרה כבר הצליחו להפנים: "אלי מקביל" לא מצליחה לחדש. נכון, הביאו שחקן חיזוק רענן, שמביא לסדרה רגעים קומיים מוצלחים במיוחד, אבל השטיקים הרגילים של הסדרה נשארו. כמה כבר אפשר לראות את ג'ון נוירוטי? כמה כבר אפשר לראות את פיש "פישיסטי"? כמה כבר אפשר לראות את איליין זנותית? והשאלה החשובה מכולן: כמה כבר אפשר לשמוע את המופלטה המזמרת? שיר פתיחת הסדרה של הגברת שפרד עודו חביב בצורה מוזרה, אבל כל הביצועים הדביקים לשירים שחלקם כבר נהרס בצורה זו או אחרת ע"י גלגל"צ, ובמיוחד המינון שלהם, שעולה בהתמדה עם כל עונה, יכולים להעלות את הסעיף גם לצופיה הנאמנים של הסדרה.

וכאלה, מסתבר, כבר קשה למצוא.

"אלי מקביל" זה כמו קריוקי. כשזה רק הגיע לארץ, זה היה הדבר הכי חדשני, הכי מדהים והכי מגניב. הבעיה היא שאחרי כמה פרקים, מבינים שזה בדיוק אותו הדבר בכל פעם. יושבים באיזה פאב, שרים את השירים שכולם מכירים, מזייפים קצת, ועושים קולות מזוייפים של הנאה.



כשהיא הגיעה אל מרקענו, היתה עורכת הדין השברירית, הדבר הכי מרענן על המרקע. נכון, היו כבר אז כאלה ששנאו אותה ואת הנפילות הטיפשיות שלה, אבל זו היתה סדרת עורכי הדין הראשונה שלא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי. סדרה שהביאה דמויות קיצוניות וביזאריות שקשה למצוא בטלוויזיה. זכורה לי ההתלהבות שאחזה בי בעודי קורא את אחת הכתבות שסיפרה לקהל הישראלי לראשונה על הסדרה הנפלאה של דיוויד אי קלי ועל הדמויות המשובחות שיצר. אחד המשפטים שהכי נחקקו בזכרוני מאותה כתבה היה משהו בסגנון "ואם אחרי שתראו את הפרק הראשון עדיין לא תצליחו להתלהב ממנה, חכו לבואם של ג'ון קייג' וריצ'רד פיש, שתיים מהדמויות היותר מעניינות שיצא לכם לפגוש".



ואכן, התברר ש"אלי מקביל", הסדרה, אומנם מתרכזת ב"אלי מקביל", התופעה, אבל דווקא הדמויות המשניות הן היותר מעניינות בסדרה. עלילות המשנה המוזרות היו לעיתים קרובות הדבר היחיד ששווה עבורו לפתוח את הטלוויזיה על מיז מקביל. הניגוד המשובח הזה בין ה"פוקיפסי" הטיפשי לבין ההברקות בין כותלי המשפט - עבד בצורה חלקה ומהנה.

גם הצעדים שכללו את הבאתם של הצמד הקטלני נלינג (הבלונדינית והלוסי לו), וההיפטרות ההכרחית מג'ורג'יה הקרצייה ומבילי הנקניק, היו צעדים נכונים, שהחזיקו את האנורקטית בחיים.

אבל אז החלה ההידרדרות. הפרקליטים ב"אלי מקביל" עשו כל הזמן אותם דברים: זכו במשפטים מוזרים, שרו בפאב של וונדה, דנו עד זרא ביחסים, גנבו אחד לשני אהבות, ועוד דברים מוזרים אלו ואחרים כיד הדימיון של דיוויד.

ועכשיו הביאו לאלי את רוברט. אח, רוברט. כולם הבטיחו לנו בשמחה שהעונה הרביעית תביא לעדנה מחודשת. אמרו שהכימיה של דאוני ג'וניור עם פלוקהארט היא משהו שלא מהעולם הזה, ושהכל יהיה בסדר. אז כן, כימיה לא חסרה. ולארי הוא יופי של דמות. והוא מתאים לגברת מקביל כמו פסנתר על הראש של וונדה שפרד. אבל קשה להתעלם מההבטחות של הפרומואים ש"אלי נשארת עונה שלמה עם אותו בחור", דבר שלא ממש התקיים אם לוקחים בחשבון שהיחסים ביניהם התחילו רק בפרק החמישי של העונה, ובמשך ארבעה פרקים נוספים הוא בכלל היה בדטרויט.



אז נכון שקיבלנו את אן הייש, באחד מתפקידיה היותר משעשעים, והיא אכן עושה זאת בצורה מצויינת, אבל בשורה התחתונה, "אלי מקביל" פשוט לא מחדשת כלום.

קחו לדוגמא את סצינת פתיחת הפרק "הושט היד וגע" ששודר לפני מספר שבועות. לארי בדיוק עזב את אלי והפרק נפתח עם שיר מעצבן נוסף של וונדה שפרד, כשאלי מסתכלת בחלון עצובה. היא מסתובבת ומדמיינת שהיא רואה את הזמר בארי מנילו, שממשיך את השיר. היא מתבוננת בו במבט מוזר ולפתע מתחילה לצרוח באימה. כמה פעמים אפשר לראות אותו דבר? או למשל כל המוטיב החוזר הזה שבו הסיפורים שמגיעים לבית המשפט, מהווים בעצם אלגוריה "מתוחכמת" על מצבן של הדמויות הקבועות. את הסצינות האלו ראינו כבר לפחות פעמיים בעבר. או ליתר דיוק, לפחות אחת לארבעה וחצי פרקים.





העונה החדשה של "אלי מקביל" נראית בדיוק כמו העונות הקודמות שלה. קאסט טיפה שונה, שעושה בדיוק את אותם הדברים. פתאום המוזרויות של ג'ון ושל פיש, אליהן למדנו להתרגל, כבר לא משעשעות. פשוט הפסקנו ליהנות מהן.

וכשאיבדנו את היכולת לצחוק עם או על הדמויות, מה בעצם נשאר?





העונה הרביעית של אלי מקביל משודרת בימי שישי, 22:52 בשידורי קשת, ערוץ 2.