10. "גיבורים". זה היה הפרק הטוב ביותר בעונה הזאת. לא העונה של "גיבורים", אלא של עונת השידורים הנוכחית. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שכל-כך נהניתי מפרק בסדרה כלשהי. הפרק לפני הפרק לפני הפרק לפני האחרון של העונה הראשונה של "גיבורים" מחבר את האיכויות הקולנועיות של "גיבורים" עם הטלוויזיוניות. זה פרק מושלם בעיני. יש משהו מאוד מהנה ומספק בלצפות בסדרה, ופשוט להרגיש שיוצריה מכבדים אותך כצופה. לדעת שלמרות שלל השאלות הפתוחות יש קשת סיפורית מהודקת מאחוריה, ובניגוד לכמה סדרות אחרות שיוצריהן הלכו לאיבוד (הא, קלטתם את משחק המילים?), לדעת שיש סיבה לכל דבר שנראה על המסך. לראות אנשים שמתמודדים עם דברים לא טבעיים בדרך טבעית והגיונית, בלי דמויות שסופגות ירידה חדה במנת המשכל רק כדי לקדם את העלילה לכיוון שהכותבים מעוניינים בו. לראות אנשים שנעים אחורה וקדימה בזמן, בלי צורך לעקוף חורים עלילתיים ענקיים כדי להגיע לאן שהם רוצים. והכי חשוב - לראות סדרה שהיא מונעת-עלילה, בלי להזניח לרגע את הדמויות. כי אין כמו לראות את פיטר, שעקבנו אחרי ההתפתחות שלו כגיבור מהפרק הראשון, פורץ דרך הדלת א-לה ניאו (עם לבוש תואם. וצלקת) ומציל את הירו העתידי ואת אנדו, או את ההפיכה של מר בנט לפרטיזן בשירות הממשלה, כשאנחנו מבינים לגמרי את התהליך שעבר בדרך לשם. להבין עד כמה עמוקה החברות בין אנדו להירו (זו, אגב, הנקודה בה אני מפספס לגמרי את המוטיב ההומו-ארוטי ביחסים שלהם), ואיך מותו של אנדו הרג גם את הירו מבפנים. מה שמדהים אותי זה שהפרק הזה לא היה טוב בהרבה מכל שאר הפרקים בעונה. הוא היה קצת יותר מהודק, נתן קצת יותר תשובות ופיתח קצת יותר את העלילה, אבל שום דבר חדש לא הומצא בו. וזו הסיבה ש"גיבורים" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה היום (Idanyd).



עוד 10. "ורוניקה מארס". כיף, כיף, כיף. שני הפרקים הראשונים של העונה השלישית היו עבורי פאן טהור ופיצוי הולם ומכובד עבור סוף העונה הכה מאכזב של העונה הקודמת. הפרק השני אף התעלה על קודמו. כל שלושת קווי העלילה של הפרק היו מעניינים ומוצלחים. אהבתי את העובדה שהכותבים מחלקים לורוניקה פעם בכמה פרקים איזו כאפה הגונה כדי להזכיר לה שביטחון עצמי גבוה זו תכונה טובה, אבל כדאי מאוד שהיא תתיישר ותזכור שהיא בן אדם שעושה טעויות ומניח הנחות מוטעות, כמו כולם. הפרק השיג מטרה נוספת: הוא סיפק לצופים הסבר מניח את הדעת מדוע ורוניקה לא תעבוד בעיתון של הקולג', וזהו מהלך נכון משתי סיבות: האחת, שעבודת העיתונות מיצתה את עצמה במהלך העונה הראשונה, והשניה, כדי להסביר מדוע יש לורוניקה זמן רב יותר לבלות ולחקור פרשיות. גם הסיפור על הסוהרים והאסירים היה עשוי היטב. באמצעות קו העלילה הזה הרשו לעצמם הכותבים לגעת בנושאים קצת יותר פוליטיים ולנקוט עמדה די ברורה בעניין. ההתנהגות של הצדדים, ובפרט של הסוהר האלים, הזכירה לנו באיזו קלות יכול הצד האפל של כל אחד מאתנו להיחשף בשם ההגנה על אינטרסים ביטחוניים עלומים, אבל סיום הסאגה והמהלך הערמומי של וואלאס הציגה באופן יעיל ונבון שאת מה שאי אפשר להשיג בכוח, אפשר להשיג במוח. קו העלילה של קית' היה מוצלח גם הוא ושפך לא מעט אור על אירועי הפרק הקודם. עכשיו זה נראה כאילו ויני ואן לואו עבד עם ליאם פיצפטריק והכי חשוב - התברר שקנדל היתה בחורה חכמה מאוד, ואם היא אכן התכוונה שקית' יתרום את הכסף לצדקה, הרי שמדובר באשה עם לב גדול. נהדר לגלות שדמויות בסדרה הזאת מצליחות שוב להפתיע אותנו, והפעם לחיוב. אה, כן, אם היה חסר משהו שיהפוך את הפרק למושלם בא הריקוד הכאילו-לסבי של ורוניקה במסיבה. מה כבר יכול להיות רע אחרי זה? (איתן גשם, דעה הפוכה בהמשך).

9.5. רגע לפני סיומה, מספקת לנו "משמרת שלישית" יופי של דרמה עם הרבה אקשן. כבר בפתיחה ספג מני צרור ממכונית נוסעת ואמילי הצליחה להכניס אל ביתה כמה אורחים לא רצויים. אהבתי מאוד את כל מה שקשור במערכת היחסים של פיית' ובוסקו, כשבסופו של פרק אומר לה בוסקו את אחד המשפט החזקים בסדרה - "מתי הפסקת להאמין בי?" - כל כך נכון לטיב היחסים ביניהם כרגע, כל כך עוצמתי. הפרק כולו היה מוצלח (פיית' עם סיטוציית בני הערובה בשידור חי, דנטה שתוקף את אמילי), אבל איזו פינאלה קיבלנו, ואיזו הכנה הולמת לפרק סיום העונה.

9. דרמה חזקה מעולם לא היתה חסרה ב"האוס", אבל פרק השבוע הביא את הדרמה לשיאים חדשים. מה שהיה מוצלח במיוחד בפרק הזה היתה ההתמקדות שלו בשתיים מן הדמויות החשובות שאיכשהו נותרו בצל בפרקים האחרונים: צ'ייס וקאדי. כמה מרנין היה לראות את צ'ייס מציל את היום, ובמיוחד היה נחמד לראות איך לאורך כל הסצנה הוא היה פשוט "האוס" - התלבש כמוהו, התנהג כמוהו, וגילה את הפתרון באופן מקרי לחלוטין - כמו האוס. חבל רק שרגעי התהילה שלו בדרך כללו אגרוף לפרצוף, עלבונות מכוערים מצד שני חבריו וניצול ציני מצד שוטר מתוסכל אך ערמומי. מה הפלא שנמאס לו ושהוא החליט שהוא "לא יחכה יותר"? אבל למה הוא התכוון? לא ברור. האם ווילסון חשב שהוא הולך להסגיר את האוס ורץ לעשות את זה בעצמו כדי לשלוט על העניין או שמא צ'ייס התכוון שהוא לא יחכה יותר ל"אישורו" של האוס והוא עומד להיות עצמאי? לא ברור, וזה מה שאני אוהב בסדרה הזו - הדו-משמעיות שטמונה בכל כך הרבה רגעים שלה ומותירה אותנו תוהים למה התכוון המשורר. וקאדי. היא היתה לא פחות חשובה מצ'ייס הפעם. המעורבות שלה היתה גדולה, החל מהעמידה העיקשת שלה שלא לאפשר להאוס לקבל את הכדורים שלו, דרך המינוי המפתיע לאפוטרופוסית על הילדה החמודה ועד הקושי שלה להתמודד עם הטיפול בילדה בעת המצוקה. אבל שיא השיאים היה, כמובן, הסצנה שלה עם ווילסון והשבירה המנטלית שלה בעקבות הדברים הגועליים שאמר לה האוס. זו היתה סצנה יפה במיוחד שכן היא השיגה שתי מטרות: היא הציגה בפנינו את הפחדים והחששות האותנטיים של קאדי מהאמהות ומחוסר היכולת שלה להתמודד עם העניין, ובה בעת היא הבהירה לצופים שהאוס עובר כבר את הגבול בהתנהגות שלו, כי הוא באמת מתחיל לפגוע באנשים, ולא סתם באנשים, אלא בקאדי - זו שסופגת ממנו כל כך הרבה עלבונות על בסיס יומי ונותרת אדישה, וזאת שבאמת באמת אי אפשר לשנוא. איך אפשר לשנוא את קאדי? גם הסיפור של הילדה ושני ההורים הגרושים שלא מפסיקים לריב השיג שתי מטרות: האחת, ליצור את הסיטואציה שתביא את קאדי למצב שבו היא בגדר "אמא", והשנייה, להשתמש באותם הורים שעסוקים בריבים בינם לבין עצמם על מנת להציג את הרופאים כמי שעסוקים גם הם בעניינים אחרים ולא בשלומה של הילדה - האוס עם הכדורים שלו, וצ'ייס, ווילסון וקאמרון עם החשבונות המוקפאים שלהם והתהייה מי ילשין לטריטר. ואכן, אלמלא ההברקה של צ'ייס היתה הילדה החמודה נותרת נכה אך לא מבריאה כלל. הבה נקווה שהם למדו את הלקח שלהם. אשר לטריטר - שוב, הדרכים שבהם הוא עושה שימוש כדי להשיג את מטרותיו פשוט אינן מציאותיות ואינן הגיוניות, וזה צורם מאוד. גם כל הרעיון ששוטר יבזבז את כל זמנו בחיפוש אחר חומר של רופא אחד קצת הזוי. ולמרות זאת, לפחות בסצנה שלו עם קאדי, טריטר דיבר בהיגיון ונראה פתאום קצת יותר רציונלי ומגוון. אין ספק שהדמות שלו משיגה את המטרות שהיא נועדה להשיג - לגרום להאוס להתמודד עם הבעיה שלו וליצור מתחים בינו לבין הדמויות הקרובות אליו. חבל רק שהדמות מרגישה קצת מאולצת, אבל לפחות בפרק הזה היא הרגישה קצת יותר קוהרנטית וזה כבר טוב (מה גם שדייויד מורס עושה עבודה מצוינת בגילומו). עכשיו נותר רק לגלות האם ווילסון באמת עומד להלשין והאם האוס יבין סוף סוף שיש לו בעיה, כי אם צ'ייס מצליח לפתור את התעלומה ולא הוא (בלי לפגוע, כמובן, ביכולות החשיבה של צ'ייס שהן היצירתיות ביותר מבין השלושה) זה כבר באמת אמור להיות סימן שהמכונה לא מתפקדת כמו שצריך (איתן גשם).

עוד 9. "מדיום" היתה קריפית במיוחד השבוע, בעיקר בגלל הסצנה בביתה של האישה העיוורת שלא מודעת לגבר שנמצא ממש מאחוריה, ובזכות החלום של אליסון, היא מצליחה לשפוך עליו קפה רותח ובכך לחשוף אותו. בכלל, המחשבה על אדם שהתענוג שלו זה לצפות בבחורות ישנות וששילם כסף למישהי כדי לשכלל את היכולת שלו לעשות זאת מבלי להתגלות, היא מחשבה מטרידה מאוד.

8.5. פרק טוב ב"הכל דבש". אהבתי את הופעת האורח של ציון ברוך כג'ימי ואת העובדה שיעל מתאהבת בו כמעט בלי לשים לב, אם כי אני מוכרח לציין שהנשיקה היתה מוגזמת מעט. הלו! את בחורה נשואה! גם העובדה שליאור עזב אותה שם, רק בגלל התרגיל עם המראה (שכן לא הראו לנו שהוא ראה את הנשיקה) קצת פגמה באיכות של הפרק, אבל הסיפור בכללותו פיצה על כך. שתי הסצנות העוטפות את הפרק, זו שפתחה אותו וזו שסגרה אותו, היו מקסימות (הקטע עם הסיגריה והבריכה והרגע בו הם מתפייסים). פרק טוב, אבל כאמור לא חף מבעיות.

8. "אבודים". אחרי הזנחה ארוכה, כמעט פושעת, של הדמות של קלייר, היא קיבלה פרק משלה, ומה תגידו על זה - זה היה פרק טוב, מעניין ומאיר עיניים. מלבד ה"גילוי הגדול", שלמעשה, כבר נרמז בעבר, על קשר הדם בין ג'ק לקלייר, הפרק גילה לנו לא מעט על קלייר ועברה - שהיא היתה מעורבת בתאונה שבה נפגעה אמה באופן אנוש, שהיו לה יחסים טעונים מאוד עם אמה לפני התאונה (יש שם דמות שאין לה יחסים טעונים עם ההורים?) שהיא סירבה בתוקף להעלות על דעתה את הרעיון לנתק את האם מהמכשירים, והכי חשוב - שהיה לה פעם שיער שחור! (ושאמילי דה ראבין יודעת לרגש, כשנותנים לה לעבוד). על האי, הניסיונות של דזמונד להציל את צ'ארלי הביאו הפעם לגילוי של קלייר על עתידו של צ'ארלי. קלייר התגלתה כבחורה לא טיפשה בכלל, גם עם העלאת הרעיון איך לצאת מהאי, וגם עם ההבנה שמסתירים ממנה מידע חשוב. בגזרת קייט, לוק וסעיד גם היה מעניין, למרות שהניסיונות להוציא מהמיכאיל הזה מידע רק יצר עוד שאלות חדשות - רק זה היה חסר לנו. אבל הגילוי על העמודים האלה והדרך המפחידה שבה מיכאיל פרפר למוות, וכל ההתנהגות המסתורית של לוק היו מעניינים מאוד (איתן גשם).

עוד 8. "מסכים" ממשיכה להפעים אותי בדרמה מצוינת, ברגעי דיאלוג כתובים היטב ובבניית סיפורים מרשימה, אבל היא זוכה כאן לאזכור הפעם, בגלל משהו קטן שאהבתי במיוחד - הקשר המפתיע בין גולי ל"זויה" והשיר שהאחת "כתבה" לשניה בטוקבק, והיא בתגובה הלחינה. כמה פשוט, ככה מקסים. איזה יופי.

7. השבוע ידית הפלא של קונאן אובראיין שבה להופעה קצרה. מדובר בידית בעלת מראה ממוצע. ידית. ואולם אין מדובר בידית רגילה. כשמושכים בה מגיחים סרטונים המתארים את מעלליו מסמרי השיער של צ'אק נוריס בעולמו של ווקר טקסס רינג'ר או בקטעים משלל סרטי האיכות בהם הופיע נוריס לאורך קריירתו הקולנועית המפוארת (מנחם גולן אחראי לרוב הזוועות, אגב). קונאן אובראיין מצליח להפוך אשפה טלויזיונית נחשלת לפניני הומור משובח ובעצם מזכיר לנו שגם לזבל של צ'אק נוריס יש תכלית, פשוט צריך להימצא בסביבה גאון שידע להתמודד נכון עם החומרים הקשים (okok4).

6. משפט קטנטן על "האקס המיתולגי". הסדרה מצליחה, פרק אחר פרק, לשעמם אותי, אבל הסיבה שהיא מוזכרת כאן הפעם, היא סצנת ה"ממה מיה" בסיום הפרק הנוכחי, ולא רק בגלל האלמנטים הלסביים שבה, שהיתה השיא של פרק לא משהו בכלל.

5. "ורוניקה מארס", דעה נוספת. אני לא מאלה הסבורים שסוף העונה השניה של ורוניקה היה שורש כל רע, דווקא נהניתי מהעונה למדי, גם אם בערבון מוגבל, והפתרון היה נחמד ובסדר. אלא מה? התייצבתי לעונה השלישית על מנגינתה ופונטיה השונים, ושני פרקים פנימה אני יכול להגיד שכבר לא איכפת לי מורוניקה ומחבריה. לא אזיל דמעה אם היא תבוטל אחרי 13 פרקים כשם ש-CW יכולה לעשות, לא משנה לי מה יקרה למי, לא איכפת לי מי האנס. למעשה, כל קו העלילה הזה נראה לי כשאריות מחוממות מהפרק שעסק בזה בעונה שעברה, וגם בו נקודת האור היתה גיחתם של ג'ורג' מייקל ומייבי מ"ארסטד". הדבר היחיד שמשמח אותי בעונה החדשה הוא העובדה שלא צריך לחכות לסוף העונה בשביל שייפתר משהו. אם המבנה היה נשאר כמו בפעמים הקודמות, יש יסוד סביר להניח שהייתי נכנע בהקדם (yaddo).



1. yes שוב מעצבנים עם המסך המתכווץ, שהגיח בפרק של יום רביעי ב"מסכים" כעשר שניות לפני סיומו. זה מספיק מעצבן שהמסך מונע מהצופה לקרוא את הקרדיטים (למשל, כדי לדעת מי השחקנים המצוינים שהרגע הוא צפה בהם בשקיקה. פשוט בלתי אפשרי לקרוא את השמות במצב המכווץ, גם לא כשהטלוויזיה גדולה), אנחנו לא צריכים שהמסך יוקטן כשאירועי הפרק טרם הסתיימו. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מציינים אירוע שכזה, ובאמת שכבר נמאס לי לדבר על זה, אבל זה נמאס עוד יותר כשזה קורה. פשוט די כבר עם המסך המתכווץ הזה! סדרת דגל, yes, לא חבל?


משפט השבוע
סטן לפרנסין, "אבא אמריקאי": "אני מוקף באנשים ששונאים אותי! זה ממש כמו בחתונה שלנו. ואני את!"

סטן לפרנסין, "אבא אמריקאי": "אני מרגיש כל כך שנוא. אני כמו יהודי מחוץ ללוס אנג'לס או ניו יורק".

רוג'ר לסטיב, "אבא אמריקאי": "אם תמות, אשאיר ורד על קברך כל שנה. טוב, נו, כל חמש שנים. פעם אחת. אחשוב עליך. אני לא".

(כן, "אבא אמריקאי" מצחיקה, כרגיל. תודה, Queen K)

בשולי הממיר
ב"מדיום" קפצה להופעת אורח מולי רינגוולד, כאילו ראתה את הפארודיה המשפחה ב"איש משפחה", ומיד חזרה אל תהום הנשייה (אסף רזון).

ב"ורוניקה מארס" התארח הומר סימפסון.