10. "הסמויה" סיימה עונה רביעית.

10. "האוס". וואו! יש פרקים טובים ויש פרקים שהם פשוט משהו אחר לגמרי - כזה היה הפרק של האוס. מעבר להופעת האורח המצוינת של ג'ון לה-רוקט (גייב), היו 2.5 נקודות שיא בעלילה: הראשונה, כאשר השוטר טריטר (דיויס מורס) אומר לפורמן "כולם משקרים", משפט שהוא כמובן ה-סיסמא של האוס מהעונה הראשונה. בכך היוצרים דוחפים לנו לגרון את הדמיון בין השוטר להאוס. ובכלל, כל האינטרקציה בין טריטר לפורמן / צ'ייס / קמרון שטוויה בעדינות, בלי דיאלוגים ארוכים ושנונים אלא פשוט כסדרת שאלות, היא מצויינת. מעניין במיוחד יהיה לראות איך תיראה השיחה בין טריטר לקאדי ומי יודע - אולי בין טריטר לסטייסי. השיא השני הגיע כשהאוס סיפר לגייב מדוע הוא נהפך לרופא. אי אפשר לדעת עם האוס משקר או לא (כנראה שלא) אבל הסיפור ללא ספק מקבל חיזוק כשהאוס מספר מה הוא היה רוצה לשמוע מאבא שלו. כי בסופו של דבר - האוס רוצה להיות צודק. והאמת האבסולוטית הזאת (שככל הנראה קיימת ברפואה) היא זאת שמנחה אותו ומאפשרת לו לצפצף על העולם. חצי הנקודה, שנזרקה לחלל האוויר כמעט כבדרך אגב, היא הגילוי כיצד האוס פגש את סטייסי. משחק פיינטבול בין רופאים לעו"ד? מי היה מאמין? בסיכומו של עניין - זה היה פרק שקילף שכבה מאוד עבה מהדמות של האוס וחשף פרטים רלוונטים לגבי אופן ההתנהגות שלה (Cletus the Slack-Jawed Yokel). וגם: הליהוק של ג'ון לה-רוקט היה מבריק, והוא כרגיל לא אכזב. האינטרקציה שלו עם האוס היתה מוצלחת מאד, והפתרון בסוף הפרק היה מחד מזעזע ומנגד, ובאופן מצמרר, הגיוני ויפה. ווילסון היה במיטבו - הכעס שלו על האוס ברור ומובן (אם כי צריך לזכור שגם הוא לא טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), אבל יפה לראות שהוא שומר על החברות ואף מפגין תחכום (בסצנת ה"אליבי" שלו). אלמנטרי, ווילסון. אלמנטרי. מעניין היה לראות שלאט לאט מפתחים את האישיוז של האוס עם אביו. זו אולי קצת קלישאה, אבל זה מאפשר לקלף עוד קליפה מהמעטפת שמסביב לדמות ולהבין אותה. אפשר לנחש שעוד יחזרו לעניין בעתיד. אבל מעל הכל תפס אותי הגילוי מה גרם להאוס לבחור במקצוע הרפואה - שרת בבית חולים שהתגלה כחכם יותר מכל הרופאים בבית החולים! מחווה מודעת לסדרה יריבה-ידידה או שמא השרתים בבתי החולים הם פשוט כאלה? (איתן גשם).



10. עוד פרק ענק של "הצילו", שהציג לנו באותן 43 דקות גם את הצעת הנישואין המוזרה ביותר (בדוכן הפלאפל) וגם את החתונה המוזרה ביותר (בכלא) שנצפו על המסך - ושתיהן היו מוצלחות ומשובחות, כמו שהסדרה הזאת יודעת לעשות. אהבתי גם את הקטע הדרמטי בפתיחה עם הפציעה הקשה של כבאי מסניף אחר, ואת הסצנה המאוד מפתיעה אחרי משחק ההוקי, כשטומי שופך את הלב בנוגע לבכי שלו. סצנה חזקה ומאוד לא אופיינית לסדרה הזאת. לו והיוגה שלו הוסיפו עוד קצת אלמנטים קומיים נהדרים לפרק המצוין הזה.

10. "רוק 30". הקרב המילולי בין ג'ק דונגי לג'וב מ"ארסטד". וכל מילה נוספת מיותרת.

9.5. אולי זה לא סופר-מבריק כמו הפרק שלפניו, אבל פרק השבוע של "גיבורים" בהחלט סיפק את הסחורה. הוא היה קצבי, כתוב היטב ועמוס בטוויסטים מפתיעים באמת. הגילוי שמאמא פטרלי היא המוח שמאחורי האיש מהאיטי היה לחלוטין לא צפוי, ובכל זאת הוא הרגיש איכשהו נכון וראוי. סחתיין לכותבים על הברקה גדולה. אהבתי גם את התרגיל שקלייר עשתה לאיש מהאיטי. הילדה הזאת לא פראיירית בכלל. הדמות החדשה של מחליפת הצורה/תודעה היתה אמנם מתבקשת בסדרה כזו, אבל הטיימינג שבו הופיעה היה מושלם, וגם היא סייעה ליצור כמה טוויסטים מוצלחים (סימון בחיים? אבל היא מעצבנת! אה, תודה לאל - זו לא היא. וכמובן הטוויסט המצוין עם האמא של קלייר). פאפא בנט האחד והיחיד שוב התגלה כטיפוס ערמומי וחכם, ואהבתי איך שהסדרה לא נטשה את קו העלילה הזה לאנחות והסתערה עליו בלי לחכות רגע. הדמות של לינדרמן מוסיפה מסתורין ואפלוליות מתבקשים (ויופי של ליהוק עם מלקולם מקדואל המצוין), והסצנה שלו עם ניית'ן והאקדח היתה טעונה (תרתי משמע, כמובן) ומעניינת. מה יעשה ניית'ן עכשיו? והסיילר הזה, אני לא מבין אותו. כל כך הרבה אנשים הוא הרג, ורק את מוהינדר הוא לא מסוגל להרוג? למה, בן אדם? אם כי, למען האמת, הסצנות בהן התעלל מוהינדר בסיילר היו אולי המוצלחות ביותר שלו בסדרה. ואפילו שהיה צפוי שסיילר לא ימות, היה מגניב לראות איך הוא השתחרר מהכסא. סיילר מצליח כל הזמן לנוע על הקו בין מפחיד מאוד (דווקא העובדה שלא מראים לנו כיצד הוא הורג את קורבנותיו יוצרת אפקט מפחיד יותר) לבין אדם די אומלל ופתטי. כל הכבוד. מה שפחות אהבתי זה את העניין עם ניקי. קשה לי להבין כיצד היא פתאום היתה זו שהשתלטה על ג'סיקה. הרי ראינו אותה תקועה במראה. הסדרה לא ייצרה איזה מנגנון הגיוני שיסביר את התנודות האלה, וזו טעות, לטעמי, כי זה יוצר חוסר אמינות משווע. סצנת הסיום יצרה קליף האנגר לא רע, אם כי די ברור שפיטר לא ימות, בזכות הכוחות של קלייר שטמונים בו (ובגלל החזון שלו שצריך להתגשם), אבל בכל זאת היה די מלהיב לראות "שואודאון" בינו לבין סיילר כבר עכשיו. סיום הולם לישורת השניה של העונה, שהיתה פשוט משובחת (איתן גשם).

9. פרק מוצלח במיוחד של "הכיתה" - כל הסיפור בין ריצ'י ולינה פשוט עובד. במיוחד אחרי שהיא גילתה בפרק שעבר את האמת על ריצ'י, דבר ששבר אותה וגם אותו. ממש אכפת לי ממערכת היחסים המקסימה הזאת. כל הסצנה עם שיחות הטלפון הסימולטניות היתה פשוט מצוינת, כמו גם הולי המדווחת בהתרגשות על כל "התפתחות בפרשה" (ובמיוחד הקטעים שבהם היא מדווחת מהרכב). בכלל, הבדיחות בפרק היו מצחיקות, ואת הדמויות - כרגיל בסדרה הזאת - מאוד קל לחבב. במיוחד אני אוהב את קאת, ואת היחסים שלה עם אית'ן. אחלה פרק.

8.5 "איך פגשתי את אמא". שני דברים בפרק שדרגו אותו לרמת ה"מעל לממוצע". האחד הוא הסיפור של טד ורובין, עם האקסים והאקסיות שהם מדמיינים (בעיקר היה מצחיק כל קטעי הבחורים שמתנהגים כמו כלבים), והשני היה המחזה ההזוי להפליא של בארני, שהתחיל עם המילה Moist, נמשך עם אקדח מים, הגיע לשיאים של יצירה עם רובוט עמוס ברגשות והסתיים (בעצם, לא ממש) עם נגינה קסומה בחליל. כל הקונספט של "לנקום" בלילי על המחזה הגרוע שלה (שהיה היסטרי בפני עצמו) היה עשוי מצוין. מעבר לשני השיאים הללו, היה פרק רגיל לחלוטין - כלומר, חביב, משעשע ונעים.



8. "יריחו". אחרי פרק פתיחה טוב, אבל לא מושלם, הגיע הפרק השני והפתיע אותי אפילו יותר. קודם כל, לא היה רגע דל בפרק. החל מהמתח בנוגע לנשורת הרדיואקטיבית שמתקרבת לעיירה המבודדת וכלה במתח בנוגע לאמילי שנאלצת לעבור כמה שעות מלחיצות בחברתם של שני אסירים מפוקפקים שמתחזים לאנשי חוק. שתי סצנות ש"עשו" את הפרק לטעמי: הראשונה: הבחורים ששיחקו ביליארד ולא רצו להתפנות, קיבלו הסבר ויזואלי להפליא מדוע כדי להם להתפנות בכל זאת - לא משהו שלא שמענו בעבר, ועדיין עוכר-שלווה ועשוי בצורה מרתקת. השנייה: סצנת הסיום עם הסיכות על מפת ארה"ב. מעניין לראות לאן זה יתפתח מכאן.

7. פרק מוזר של "סטודיו 60". ראשית, גם מאט וגם דני, שני הכוכבים הראשיים בסדרה, לא הופיעו בפרק. זה מוזר, בהתחשב בהופעת האורח המלבבת שדווקא כן נצפתה שם - אליסון ג'אני, שותפתו של בראדלי וויטפורד באותו אגף מערבי. ואם כבר סי ג'יי, הרי שממש התענגתי על כל שנייה שהבחורה היתה על המסך. אם זה במערכונים שלא הצליחו, בטקסטים שלא היה לה מאיפה לקרוא, או בעצבים שלה על אנשי הקאסט - שאגב, הרעיון שעמד בבסיסו של הפרק היה פשוט נפלא - גם מבחינת הרעיון עצמו, וגם מבחינת הביצוע המבריק. אלא שכמעט כרגיל בסדרה הזאת, לצד כל הדברים שעבדו מצוין (ובכלל זה גם כל הקטע עם האיום על הפצצה), היו גם דברים שלא עבדו כל כך חלק, וממש הפריעו לזרימה החלקה של הפרק. אני מדבר על שתי עלילות המשנה, זו של הרייט, שהיתה ממש, אבל ממש מעצבנת, בפרק הזה; וזו של סיימון, שהיתה סתם צפויה וחסרת מעוף. אבל למרות שתי העלילות מושכות הזמן והנמרחות הללו, מצאתי את עצמי עם חיוך רחב על שפתיים בשאר הרגעים בפרק ועם תחושה קלה של החמצה על הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בסדרה הזו.

5. אני מוכרח לומר שבפרק של השבוע, "מדיום" גרמה לי לכעוס כמו שאף פעם לא כעסתי על תוכנית טלוויזיה. יש בה כל כך הרבה פוטנציאל, שפחות או יותר כולו לא מתממש. הנה, עשו פרק שונה, לא סתם עוד רוצח, אלא אחד שגם לו יש חלומות, בדיוק כמו לאליסון. ולמרות שהיתה להם האפשרות לעשות פרק כפול - הם החליטו לא לעשות את זה ולהמשיך עם עוד פיתרון שיסגור את הפרק ב-5 הדקות האחרונות שלו. כמובן שבכל פרק אחר זה עוד בסדר, אבל כאן? זה לא פרק רגיל, זה פרק שונה מאוד, אי אפשר להקדיש עוד כמה דקות מחשבה ולהעלות את הסדרה לשלב הבא במתח ומקוריות? חבל, כי אם הפרק היה מסתיים ב"המשך יבוא", הוא היה יכול להיות אחד הפרקים היותר טובים בעונה (ג'וני). וגם: נתחיל מהסוף: אהבתי את זה שהרוצח נתפס בסוף בגלל הטעויות שלו - מיכל השמן שנזל, ההיפטרות מהטלפון הסלולרי שלו - מה שגרם לו להיתקע בכביש במדבר בלי דרך לתקשר עם העולם החיצון ולהיות באותו מצב כמו קורבנותיו. חבל שלא משכו את הסיפור של אותו רוצח מעבר לפרק אחד. עד שיש מישהו עם אותו כשרון כמו של אליסון, אך הוא מנצל אותו לרעה. אפשר היה לבנות כאן קו עלילה די מותח של משחק מוחות (חלומות) / חתול ועכבר, שבסופו אליסון מנצחת, כמובן, ואולי לא? (Mr. Wings)

4. יש לי בעיה של ממש עם "הסמויה". כל העולם טוען שהיא הסדרה הכי טובה בעולם (בערך), יש בה דברים טובים (שחלקם פורטו למעלה), וחלקם יפורטו להלן, אבל העניין האישי שלי בה הוא נמוך מאוד. זה כבר לא עניין של "לא מצליח להתחבר", או "לא מצליח להבין מה אנשים מוצאים בה". אני מצליח להבין מה אנשים מוצאים בה, אני יודע להעריך את האלמנטים הקיימים בה. היא פשוט משעממת אותי. לפחות חלקים גדולים מתוכה. בפרק סיום העונה הרביעית היו כמה אירועים מאוד מעניינים - המוות של בודי, סצנת הייאוש של קארבר שדופק על ההגה בתיסכול, הסיום האופטימי - אבל ברוב הצפייה פשוט השתעממתי. אז אין לי ספק שהסדרה הזאת, כמה שהיא נחשבת לטובה, היא פשוט לא בשבילי. אה, ושיהיה ברור - זה לא הדמויות. מבחינת הדמויות, יש כמה שאני מאוד אוהב. יכול להיות שיש לי בעיה אמיתית עם סדרה מרובת-דמויות. גם עם "דדווד" יש לי בעיה דומה.



3. ואם "הסמויה" היא סדרה מצוינת שאני לא אוהב, "משמרת שלישית" היא סדרה מצוינת שאני אוהב, אבל אוהבת - לעיתים - לעצבן אותי. נתחיל דווקא עם נקודת האור הבודדת - סצנת המרדף בשוק, שהיתה בדיוק ה"משמרת" שאני אוהב. כל קו העלילה עם המפגש של קרלוס עם הוריה של הולי היה חביב לפרקים, אבל כל כך תלוש מהסדרה, כל כך לא מתאים לה, שאני לא מבין למה היינו צריכים את זה. היה שם קטע יפה, עם ההתנהגויות ההפוכות של קרלוס והולי בהלוך ובחזור, כשבהלוך היא היתה נרגשת ומאושרת והוא עצבני, ובחזור - בדיוק להיפך, אלא ששאר הסיפור היה סתמי. אבל זה עוד מילא. קו העלילה השלישי - עם קרוז שרואה את אחותה המתה וחווה סוג של התגלות דתית / מיסטית / ווטאבר היה דפוק בכל חלקיק שניה שלו, והותיר אותי עם ההרגשה שמדובר באחד הפרקים הגרועים ביותר בסדרה. כמה חבל.


משפט השבוע:
קנת' ב"רוק 30", מתלהב מהמשימה שג'ק נותן לו: "אני כמו סידני בריסטו ב"זהות בדויה"! אשתמש במיניות שלי כנשק. אל חנות הפאות!"


בשולי הממיר
לא הספקתי לראות "מסכים" בכלל. מי שמעוניין לספר איך היה - בבקשה.

ב"רוק 30" הגיח וויל ארנט ("משפחה בהפרעה") בתור יריבו המושבע והגיי של דונגהי והיה היסטרי כרגיל. "אתם פשוט יכולים לעשות תחרות של איך לדבר בלחישה" סיכמה ליז למון (אסף רזון).

ב"הלוחשת לרוחות" הופיעה לורי לופלין, אקס "צער גידול בנות" ו"סאמרלנד" (אסף רזון).

אל "עקרות בית נואשות" הגיע ג'ון סלאטרי (דניס מ"אד") כויקטור לאנג, בפרק שבו החליף רקס את מרי אליס יאנג.

ב"מלקולם באמצע" התארח אריק ון דאטן ("פראיים לגמרי").

ב"משמרת שלישית" התארח רג אי קאת'י, שהיה הסוהר מרטין קוורנז ב"אוז" ונורמן ווילסון ב"הסמויה".