פרק "חלום המבחן" הוא לא רק מבחן לטוני אלא גם לנו, הצופים. האם הקשבנו היטב בעונות שעברו? האם אנחנו סגורים על עץ-המשפחה של המאפיה, כולל מי חיסל את מי ובאילו נסיבות? האם הפנמנו בעיות נפשיות שעלו בפגישות בין טוני סופרנו לד"ר מלפי? וכמה נרחבות הן ידיעותינו ברפרנסים של תרבות פופ אמריקאית? ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה? אם התשובה לשאלות האלה אינה חיובית, רוב הסיכויים שפרק החלום יעבור מעל לראשינו, או אולי אפילו ירדים אותנו. לצופים שאכן מסוגלים להבין לפחות את רוב הרפרנסים, הפרק הוא יצירה מופלאה, מושלמת, מדהימה. נכון, אפשר לומר את זה על כל פרק של "הסופרנוס", וזה בטח לא החלום המדהים הראשון שהגישה לנו הסדרה, אבל יש משהו בפרק "חלום המבחן" שפשוט דורש כתבת-ניתוח, או לפחות פופ-אפ וידאו. וזוהי, כמובן, הסיבה שלשמה התכנסנו כאן.

כמה נושאי-על יש בפרק הזה, והם נובעים אחד מהשני ונפרשים לאט, ככל שהפרק מתקדם והחלום מתפתח. הנושא העיקרי והיותר מובן-מאליו הוא בעיית טוניB. זוהי בעיה ששייכת מאוד למציאות ולחיי היום-יום של טוני. הוא חייב להחליט מה לעשות, וכמה שיותר מהר. ככל שהוא מתחמק ממציאת הפתרון למצב, הבעיה מסלימה, עד שבפרק הזה הכל מתפוצץ.

להתלבטות הזו, שטוני שרוי בה כבר פרקים רבים, יש ביטוי נפשי חזק מאוד, שמוביל אותנו לנושא העיקרי השני של הפרק, שאלת המוסר. טוני נאבק בדילמה המוסרית במידה כזו או אחרת כל חייו, והיא מובאת אל פני השטח בדרכים שונות ע"י תת-המודע של טוני בפרק הזה. ותת-המודע מציף עובדה אחת נוספת לעיוננו, ככל שהחלום הארוך הזה נפרש, ואנו מעמיקים לחדור לנפשו של טוני - טוני יכול היה להפוך לשחקן פוטבול מקצועי, אך זה לא קרה. מדובר בעובדה כמעט זניחה בחייו, לפחות כך נראה עד "חלום המבחן", אז מתברר שזה עוד עניין בלתי פתור שמטריד אותו לאורך חייו הבוגרים, המסמל כמובן דברים גדולים יותר.



חלום הוא, כמובן, השתקפות של המציאות, והחלום הספציפי הזה נובע ממקום של לחץ גדול. המצב הנפשי של טוני, והעונה כולה, מאיצים לקראת שיא של לחץ ביחס ישיר להתארכות שרשרת של רציחות, שבהן מעורב טוניB, בן דודו וחברו הקרוב של טוני. כפי שכריסטופר אוהב להתלונן, טוניB נמצא במעמד שאף אחד אחר לא הגיע אליו לפניו - טוני מתמרן את כל המערכת, מאבד בעלי ברית ומסתכן בהחלשות מעמדו, כדי להציל את טוניB מהחיסול, שלפי כל חוקי המאפיה, מגיע לו. בפרק הזה, מסלים הסכסוך עד כדי כך, שברור שאם טוני לא יעשה משהו, מהר, טוניB יהיה מעבר להצלה. למעשה, זהו מצב שטוני נמצא בו מזה זמן רב, והוא פשוט דוחה את הקץ ומתחמק מההחלטה.

חלק גדול מזה, כמובן, בא מהאשמה הכבדה שהוא מרגיש בגלל הסיפור שקרה לפני 20 שנה. בעקבות ריב עם אימא שלו, חטף טוני התקף חרדה (בלי לדעת בכלל מה קורה לו), נפל ואיבד את ההכרה. כך החמיץ את השוד שהיה אמור לבצע עם בן דודו באותו הזמן, וכשטוניB נתפס והלך לכלא ל-20 שנה, טוני סופרנו המשיך לחיות את החיים הטובים, ואף הפך לבוס. במשך כל השנים הללו, טוני האשים "שלושה שחורים לא מזוהים" בתקיפתו ובהחמצת הג'וב. רק לאחרונה התוודה בפני עצמו (בטיפול) ואח"כ בפני טוניB על מה שקרה שם באמת. למרות שנראה שטוניB מקבל את העניין בשוויון נפש יחסי, טוני עצמו מרגיש עדיין אשמה כבדה, שמסובכת עם רגשותיו לאימא שלו, ורגשותיו להתקפי החרדה המחלישים אותו, והוא ממשיך לנסות לפצות את טוניB בדרכים שונות ומגוונות, למשל - הוא לא מסוגל לעשות את מה שכולם מצפים ממנו ולהורות על חיסול.

וכאילו כל הלחץ הזה לא מספיק, הפרק נפתח באסון של ממש, בטראומה אמיתית, באש ותימרות עשן... או אולי רק בעוד פרט קטן שמסבך לטוני את החיים: וולנטינה, חברתו של טוני, שרוצה קצת מתשומת ליבו, זוכה בה לרגע כשהיא עולה באש. כמובן שהיא מאבדת אותה לגמרי מיד אח"כ. אחרי הכל, טוני כבר חושב בכיוון של לחזור הביתה ולהתפייס עם כרמלה, ו-וולנטינה מעולם לא היתה הרבה יותר מ"קוץ בתחת" עבורו.

עניין וולנטינה מדגיש את העובדה שרוב הלחץ שפועל על טוני בפרק הוא מוסרי: מה עושים עם טוניB, שממשיך להפר את החוקים וההוראות? מה עושים כדי לתפקד גם כבוס, עם ראיה אסטרטגית שתשפיע על כל המערכת, וגם כחבר, כאדם שאוהב אדם אחר ולא מסוגל להיפרד ממנו? ומה עושים עם אישה שהתכוונת לעזוב, אחת שממילא לא היית בכלל רציני לגביה, אישה שלא ממש חשובה לך, והופכת פתאום להיות אחריות גדולה? טוני פותר את בעיית וולנטינה בדרך הקלה: הוא מציע לשלם על הטיפול, הפאה, כל מה שיצטרך לשלם כדי לא לראות אותה יותר. את תשומת הלב שרצתה היא לא תקבל כבר לעולם. אותו טוני שהתחרפן לחלוטין כשהסוסה שלו פיי או מיי ("החיה היפייפיה הזאת")נשרפה למוות, רואה באסון דומה שקורה לאישה שאיתה חלק את מיטתו כמטרד בלבד.

השאלה המוסרית בה הוא מתחבט נרמזת בסצנה שבה פילי ליאוטרדו ואחיו עומדים לרצוח את אנג'לו, והוא מתחנן, "פיל, אתה מכיר אותי!", כאילו יש לדבר משמעות בחברה בה הם חיים, בסיטואציה הזו. הרי הוא בעצמו שלח את טוניB לרצוח את ג'ואי פיפס, מה שהביא אותו למקום בו הוא נמצא ברגע זה - בבגאז' של המכונית המפורסמת של פילי, עם אקדח מכוון לראשו. בחברה לה הוא שייך, הרוצח לא חושב על הנרצח כעל אדם, וההיכרות חייבת להיות מודחקת היטב, הרצח חייב להפוך ל"ג'וב" - משימה עסקית ולא שום דבר אישי. "לא יכולת פשוט לפרוש, הא?" מסנן פילי לפני שהוא לוחץ על ההדק. עבורו, אנג'לו בפנסיה או אנג'לו מת זה היינו הך.

הבעיה של טוני היא שבן הדוד שלו הוא אדם אמיתי עבורו, והוא לא מסוגל להתנתק מהאהבה שלו אליו, ומרגש החובה כלפיו.



רגש דומיננטי נוסף בפרק, בסצנות שמובילות לחלום, הוא בדידות. טוני לבד בבית הריק בו מתה אמא שלו, רק הוא ועוזרת שמתחלפת כל כמה שבועות, הוא לא משתלט על ניהול הבית ("כל הבית המזדיין מתמוטט סביבי"), ונראה שהוא ממש משתוקק לברוח משם. כשהוא הולך לבקר את טוניB (ובעצם רק רוצה לדבר על עצמו), נראה של-טוניB יש בעיות משל עצמו, הוא מוטרד ולא נותן לטוני את תשומת הלב הראויה, ולמרות שטוני קולט שמשהו לא בסדר, הוא יותר מדי עסוק בעצמו כדי לחקור את זה לעומק. "למה כל החרא הזה קורה לי?" הוא שואל (והעיסוק בחרא על כל משמעויותיו עומד להיות מאוד נרחב בפרק הזה). כמו כולנו, גם טוני סופרנו מאמין שהוא בעצם אדם טוב, וכל הבעיות שנוחתות עליו ממש לא מגיעות לו. הוא נחמד לעוזרת אבל היא מפחדת ממנו; מוכן לשלם על הטיפול של וולנטינה, אבל יודע שזה לא יראה טוב כשיעזוב אותה; החיים שלו בבלגאן והוא לא יודע איך לתקן אותם. פתאום הוא חושב על שרמיין בוקו, אהובתו מהתיכון. מן הסתם העניין המחודש בה קשור יותר לתחושת נוסטלגיה לאיזשהו עבר מהולל (בחלום היא אומרת "זה הרבה יותר טוב משזה היה כשהיינו ילדים!"), מאשר לאישה עצמה. גם פה, כמו ברצח, הוא לא רואה אדם בעל אישיות אלא אוסף של יתרונות. למצבו הנוכחי, היא נראית כמו אישה מושלמת: גם חתיכה, גם בשלנית מעולה וגם נוטריונית - סקס, אוכל ועסקים - כל מה שאדם כמוהו צריך, בחבילה אחת.

אז טוני מנסה לעזוב את הכל, ועובר לסוויטה המשקיפה לנוף ניו יורקי, גבוה מעל סנטרל פארק ושאר העולם. ואם לא הבנתם, אז טוני מבקש בפירוש מהבחור שמחנה לו את האוטו: "תרחיק את האוטו מהחרא של הסוסים", ומסרב להתחייב על חנייה לטווח קצר. במלון הכל נקי ויפה, כולם מקצועיים ואדיבים, והמקום חסר אישיות לחלוטין. הרחק הרחק מהחרא של החיים שלו בג'רזי. מלבד הכמעט-היתקלות עם ד"ר מלפי בלובי, כמובן. המעבר לסוויטה מנתק אותו מכל מה שקורה, מרחיק אותו מהאקשן, והוא שולט (או לא שולט) בעניינים מגבוה, מעל הכל, בטלפון. טוני שם את עצמו בכוונה במצב שבו הוא לא באמת יכול לעשות כלום - רק לקבל מידע.

אבל מצב הרוח שלו לא משתפר עם המעבר למלון - להפך, תחושת הבדידות והשעמום ששורה על טוני מתחזקת. הוא מתקשר לשרמיין אבל לא מצליח ממש לדבר איתה, וכנראה עשה זאת בעבר. הוא מזמין שירות חדרים ויושב לאכול לבד. הוא גונב עיתון מפתח הסוויטה השכנה ואפילו לא קורא בו, רק עושה זאת מכוח האינרציה. הוא מזמין נערת ליווי, ובזמן שהוא מחכה לה, מריץ טלפונים רבים בניסיון לברר איפה לעזאזל נמצא טוניB, עכשיו כשהחדשות על חיסולו של אנג'לו עושות להן כנפיים. אף אחד לא יודע את התשובה, טוני ממילא לא יכול כרגע לעשות משהו יותר פרודוקטיבי מאשר לקבל עצות אחיתופל מפולי, שמאמין שבן הדוד הסורר לא יעשה כלום, כי הוא "לא כזה טיפש" - אז מזל שה"דייט" הגיעה ויש לו במה להתעסק במשך זמן מה.

ברוכים הבאים לחלום המבחן.

טוני שומע את קולה של הזונה שאיתה נרדם, אבל כשהוא מתעורר, היא לא במיטה לידו כי אם קרמיין, אותו אחד שמותו גרר את אנשי ניו-יורק למשחקי כוח, שהובילו לשרשרת החיסולים המפורסמת, שהביאה אותנו עד הלום. קרמיין מדבר על הגעגועים לאישתו, על כך שהוא בודד ב"צד השני" ויש תחושה שהוא מתחבא מ"האיש מלמעלה". לא צריך להיות פסיכולוג כדי לראות שכך גם טוני מתגעגע לאישתו, מרגיש בודד ומנותק, ומתחבא ממשהו גורלי שגדול עליו. "אני לבד לגמרי בצד השני," אומר קרמיין, "זה לא צודק". מה שמחזיר אותנו לתחושה של טוני שכל החרא הזה לא מגיע לו, ובמקרה הזה מדובר על הבדידות, הגעגוע לכרמלה. גבר צריך להיות עם אישתו, נראה שאומר לו תת-המודע. אחרת זה לא צודק.

כשהטלפון מצלצל, טוני לא יודע מי הקול שמדבר אליו בטלפון, אבל יודע לזהות שזה לא "האיש מלמעלה". אחרי הכל, למה שאלוהים יתקשר אליו? ועוד כדי להורות לו, "החבר שלנו. הוא חייב ללכת". טוני קיבל משימה מבת קול אנונימית, והוא טוען שהוא לגמרי מסוגל לעמוד בה. "זה חשוב", אומר הקול וטוני עונה בכעס מסוים, "אני יודע מה חשוב". למרות שהוא נאבק בשאלות של סדר עדיפויות מוסרי, מול אנשים "כמוהו" טוני מתעקש שהוא יודע מהו הדבר הנכון - בעיניהם - לעשות, ומתכוון לעשות אותו. כפי שמעמדו כבוס נמצא תמיד תחת איזשהו סימן שאלה מרגע שהתחיל ללכת לטיפול, כך לאורך כל החלום יפקפקו אנשים ביכולתו לבצע את המשימה, וטוני יתעקש שהוא כן מוכן, כן יכול. הוא התכונן, עשה שיעורים, יודע את כל הצעדים מניסיון... ועם זאת, איכשהו החלום ירחיק אותו כל הזמן ממימוש.

לא במפתיע, מיד אחרי שקיבל עליו את המשימה הבעייתית, תת-המודע של טוני שולח אותו לטיפול. הוא יושב, מחויט ומתורבת (בניגוד חד לגרסה המבוהלת והסתורה שלו, כשזחל על שטיח המלון בתחתונים), בכיסא המטופל, וכבר עושה עיבוד לחלום שכביכול הסתיים. כשהוא מספר על המשימה שקיבל - לרצוח מישהו - הוא ממהר להרגיע: "זה רק חלום, בסדר?". ד"ר מלפי מייצגת הרי את המוסר וההיגיון, העולם האחר, בו רצח אינו דבר שבשגרה, וטוני צופה התנגדות מצדה בחלום, כי הוא בעצמו יודע בעצם שזה מעשה פסול. המשרד של מלפי זה המקום היחיד בחייו שבו יש את ההבחנה המוסרית הזאת.

אבל ד"ר מלפי לא נמצאת, ובמקומה יושבת גלוריה טרילו, אהובתו לשעבר, שהתאבדה. היא מייצגת את מלפי, אבל בהיותה בעצם גלוריה, היא יודעת עליו הרבה יותר ממה שחשף מול מלפי, ומרשה לעצמה יותר. גלוריה יודעת בדיוק למה טוני מסוגל, כי הוא עשה את זה לה. למרות שהיא מדברת במשפטים האופייניים למלפי, היא יושבת בקונטרסט גמור לשפת הגוף של הפסיכולוגית: גלוריה מינית באורח מופגן, לא קפואה, לא נשמרת. היא לא פוחדת מטוני כלל.

טוני מספר לה שקרמיין רמז שהוא נמצא בגן עדן, אבל נשמע כל כך עצוב. השאלה שמועלית פה באמת היא, מי ראוי להגיע לגן עדן? טוני לא בטוח לאן הולכים אנשים כמו קרמיין, אנשים כמוהו. אולי כרמלה תגיע לשם, ואז טוני יהיה בודד לגמרי "בצד השני"? האם גלוריה הגיעה לשם? לפי שתיקתה, כנראה שלא. זה לא מקום למתאבדים. טוני משנה את הנושא.

"מה את מוצאת בי?" הוא שואל בחיוך, פונה לגלוריה בזמן הווה למרות שלאורך הסצנה הוא מודע לכך שהיא מתה. הסיבה היא, שהשאלה מופנית בעצם למלפי. מה היא רואה בו שניתן להצלה? גלוריה גם עונה לו כמלפי: מה אתה רואה בי, שיכול להציל אותך? מה אתה רוצה להציל? שאלות מלפי-יות כאלה תמיד הרגיזו את טוני. תגובתו היא לעשות רגרסיה לתוכנית טלוויזיה קלאסית משנות ה-50' (The Honey Mooners). אז, גברים היו עובדים קשה ונשים חיכו להם בבית עם ארוחה חמה, ואף אחד לא ראה בעיה בכך שגבר מאיים על אישתו בכל פרק שיכה אותה כל כך חזק שזה יעיף אותה לירח. טוני נמצא במצב רוח נוסטלגי לדברים הפשוטים כפי שהוצגו פעם בטלוויזיה ובסרטים. כאן הוא שואב נחמה ממודל אחד של הגבר הקלאסי - גליסון.

אמו של טוני, אישתו, אהובתו והפסיכולוגית שלו, כולן מתערבבות בסצנה הזאת. אפשר לראות מה טוני מרגיש כלפי הדיבור הפסיכולוגי המתמרן של מלפי - כשגלוריה מתחילה לדבר כמו מלפי, ברור שבא לטוני להעיף לה בוקס, אבל הוא נאלץ להסתיר את זה מאחורי בדיחת גליסון בסגנון, "יום אחד, אליס... בום! ישר לירח!". ואחר-כך, כשהוא וגלוריה נזכרים ברגעי האלימות שחלקו כמו היו נוסטלגיה נעימה (ובניגוד חד ליחסיו עם וולנטינה, יש ביניהם כימיה ברורה, ואולי אפילו רגשות אמיתיים), הוא אומר לה שחנק אותה כי התכוונה לדקור אותו בעין עם מזלג. היא צוחקת: "זאת היתה אימא שלך!" ואכן, באחד הטיפולים שלו אצל מלפי בעונה הראשונה, נזכר טוני איך כשהיה ילד קטן איבדה ליביה את הסבלנות שלה, ואיימה לתקוע לו מזלג ענק בעין. האלימות כלפי גלוריה הופנתה, באיזשהו מקום, כלפי אימא שלו.

"לפעמים מה שאנחנו עושים פה זה כמו לחרבן", מצטט טוני את עצמו בעוד מטאפורה חיננית הקשורה בחרא. "אני מעדיפה לחשוב על זה כעל לידה", מצטטת גלוריה את מלפי, וזה ההבדל בגישות שלהם כלפי התהליך. טוני רואה רק חוויה מאומצת, לא נעימה, התבוססות בחרא. ד"ר מלפי רואה בתהליך את ההזדמנות להיוולד מחדש, להיטהר, לעשות תיקון. "אולי זה באמת כמו לידה, תגידי לי את", שואל טוני, כאילו הוא מנסה לשכוח שגלוריה מתה, ומה היתה הסיבה לכך. תת-המודע לא מניח לו לשכוח ("אין לי ילדים, מתי צעירה מדי"). ואולי השאלה מופנית לאמהות - למלפי, לכרמלה, לליביה?

בכל מקרה, התשובה של גלוריה גורמת לו לחוסר נוחות, הוא מנסה לחזור לאווירה המשועשעת, אבל במקום זה תת-המודע שלו מעלה דווקא את מילת ה-B. לא, לא באפי, כי אם טוניB, בן הדוד הנעדר. האווירה המשועשעת נעלמה. אי אפשר אפילו להחליף אותה ברוך, או בסקס (טוני מנסה לנשק את גלוריה, בוחר בדרך הקלה), כי הוא הביא את העסקים לחדר.

כמו פעמים רבות בחלום הזה, מישהו מצביע עבור טוני לכיוון שעליו להסתכל, לאן עליו ללכת. הפעם גלוריה מצביעה על הטלוויזיה, שם אפשר לראות את חלום המכונית של טוני מהעונה שעברה, בו ישבה היא עצמה בין השאר. בשניה הבאה, טוני שוב בתוך המכונית הזו, שבעד חלונותיה אפשר לראות בבירור נוף שהוא תפאורה, והיא מלאה באנשים מתים.



הפעם, ג'וני סופרנו יושב בכסא הנהג, מעשן ומשתעל וגוסס מסרטן, מדבר לבנו החולם כאילו היה עדיין ילד, וזה מביט בו במבט של אהבה וגעגוע אינסופי, שמכיר כל מי שפגש אי פעם בחלום את אביו המת. ליד ג'וני שנסלח לו הכל, יושב "ביג פוסי", הבלתי נסלח. טוני שולח לעברו מבט מלא שנאה. אז הוא פונה למושב לידו, שם יושב מייקי פלמיסי, יד ימינו של ג'וניור שחוסל בעונה הראשונה ע"י פולי וכריסטופר. טוני אומר למייקי "אתה יודע, מטומטם, אני יודע שאני חולם". סופרנו האב שואל אם זה מפריע למישהו שהוא יעשן. במכונית מלאה אנשים מתים, זו שאלה קצת אירונית. כמו כן, אני גם שמה כסף שאלה מילים שמעולם לא חצו את בדל שפתיו של ג'וני כשהיה בחיים. כנראה שלטוני זה אכן מפריע.

כשטוני מביט למושב שלידו שוב, יושב שם פתאום ארטי בוקו, החבר הטוב שאת אישתו טוני חומד, ואשר מצטייר כקצת פתטי, יושב שם ומחייך ולא חושד בכלום. את פוסי במושב הקדמי מחליף עוד אחד מהחיסולים האישיים של טוני - רלפי סיפורטו, שטוען שהוא מסיע את טוני לג'וב. התהפכות התפקידים - טוני הוא החייל ורלפי (וכמעט כל אחד אחר בחלום) הוא הבוס - מראה על חוסר השליטה שהוא חש במציאות. החבורה במכונית מסיעה אותו לביתו. מה שיש בבית - זה הג'וב. כרמלה, שיש לו עניינים לא פתורים איתה. וכל דבר אחר ממנו הוא מנסה להתחמק.

בבית, הוא עומד מבולבל במטבח, לא זוכר איך הגיע לשם. הנוכחות שלו שם מפתיעה אותו וגם את כרמלה והוא נראה לא שייך, אבוד ובודד אפילו בביתו שלו. כרמלה מבשרת לו שלמרות זאת, יש לו מחויבויות משפחתיות - הם הולכים לפגוש את ההורים של פין, הבחור שעומד להתחתן עם מדו. החלום ממשיך להסיח את דעתו מהמחויבות הזו, ממש כפי שקורה בעניין המחויבות האחרת ל"משפחה" - המשימה שלקח על עצמו. מבטו נתפס בטלוויזיה. יש בו משהו שרוצה להישאר שם, ללכת לאיבוד בעלילה אחרת, לא להצטרך לעשות שום דבר שמצפים ממנו. כרמלה אומרת לו, "הראש שלך מלא בדברים האלה", וזה נכון - הנה הם ממלאים את החלומות שלו. טוני נוהג לצפות בהרבה טלוויזיה וסרטים ישנים, ואולי מהם הוא למד סוג של מוסר שלא קיים בחיים שלו. זה פשוט מעניין בהרבה מהחיים, הוא אומר ואולי הוא מתכוון שהכל פשוט יותר. כרמלה לועגת לו "מה אתה צוחק עלי? אלה החיים שלך". ומפנה אותו להביט בטלוויזיה, שם משודר "הסנדק".

הסצנה מ"הסנדק" מתחלפת מהר מאוד לסצנת הסיום של הסרט הקלאסי "Scrooge", בה מגלה סקרוג' שעדיין יש לו סיכוי להינצל, להיגאל, לתקן את כל הדברים הרעים שעשה. האם כרמלה רומזת למה שאומרת מלפי? למה שאומר תת המודע? שלטוני יש עדיין הזדמנות לזכות בנס ולבחור בצד הנכון של ה-Morality Tale הזה?

כשהיא מבקשת שיתלבש הוא מצביע שוב על מסך הטלוויזיה, שם משודרת סצנה בה מראים אותם, את כרמלה וטוני עצמם, מתכוננים לצאת, במציאות קצת אחרת שבה הם ביחד. כרמלה מדגישה את העובדה שהחיים של טוני לא נורמליים ויכולים לאכלס עלילות לחמש עונות טלוויזיוניות לפחות. יש פה מראה בתוך מראה, קריצה ארס פואטית עדינה מאוד. הרי מי אם לא אנחנו הצופים יכולים להזדהות עם התחושה שמה שקורה עכשיו בטלוויזיה הרבה יותר מעניין מהחיים שלנו. מי לא הרגיש את הצורך לנפנף מחויבויות ובמקום זה להישאר לצפות בטלוויזיה.

אבל העניינים לא מושלמים, לא בטלוויזיה ולא במציאות החלום. טוני מתפורר, גופו מתפרק, שיניו נופלות מפיו לתוך ידו. לנפילת שיניים בחלום יש מספר משמעויות, כגון תחושות של לחץ, איבוד שליטה על החיים וחוסר היכולת להתמודד עם המציאות. כל הדברים האלה מתאימים לטוני.

הפגישה עם הוריו של פין מתרחשת במסעדה של ארטי, וזו הזדמנות לפגוש אישה נוספת שהעסיקה את מחשבותיו, שרמיין, יחד עם המחשוף הענק שלה. מר דרטרוליו, אביו של פין, גם מגדיר את טוני וכרמלה כאהובים מהתיכון, להדגיש את נוכחותה. קודם לכן, במציאות, כשטוני התקשר אליה, ראינו את שרמיין כפי שהיא, עם טרנינג ובשיער אסוף. בחלום של טוני היא דמות שקשורה יותר לפנטסיה, אישה סקסית ומטופחת, בבגדים צמודים ומחשוף.

בטלוויזיה אפשר לראות בחטף עוד מערבון קלאסי עם מוסר השכל, אולי המערבון הקלאסי מכולם - "בצהרי היום", ומודל קלאסי נוסף של גבריות אמריקאית שיש לשאוף אליה - הטיפוס הכהה והשתקן, שעומד חזק ואיתן מול כל אי הצדק בעולם, ונלחם עבור החופש. הדמות הראשית היא איש חוק לשעבר, שמונחה ע"י המוסר שלו, כך שגם כשהוא נמצא מחוץ לחוק, הצדק עדיין בידו. זאת לעומת טוני, שאין שום אספקט של החיים שלו אשר נותר מוסרי, כשאפילו חיי המשפחה שלו, שכביכול אינם קשורים לעסקים, מתלכלכים בהם. הסצנה הספציפית היא המוכרת מכולן - דו-קרב בצהרי היום. הטוב מול הרע, הגיבור מול הנבל - מישהו חייב למות.

במסעדה, טוני וכרמלה משחקים אותה זוג תקין ומאושר, אך האשליה נשברת מהר. גב' דרטרוליו שואלת כמה זמן יוכל טוני להישאר, וזה מבהיר לנו שכולם סביב השולחן יודעים ומקבלים את זה שהוא עסוק. טוני, לעומת זאת, ממשיך להתפרק. שיניו נושרות, דם ניתז על הצלחות הלבנות. האנשים המכובדים שלפניו מקבלים זאת בשוויון נפש, אבל זוהי סצנה לעגנית, מדגישה כמה חסר הגיון המצב.

טוני יודע בתוכו לאיזו משפחה הוא מכניס את פין, ויודע שמשפחת חתנו לא יכולה להשתלב במשפחתו המיוחדת. הוא גם יודע בדיוק איזה גורל הוא נתן לילדיו. ואכן, בנו איי.ג'יי. יושב לרגע בתפקיד פין. חששו הגדול של טוני, שגורלו של בנו כבר נחרץ - ששום דבר כבר לא יצא מהילד הזה (כפי שאפשר לומר ששום דבר טוב לא יצא מטוני עצמו), מקבל אישור מגב' דרטרוליו, כלומר מהחברה כולה. באופן שאינו אופייני לה, גם כרמלה מסכימה עם הקביעה הזו, כי זו כמובן לא הדעה שלה אלא של טוני, ששאל פעם בחרדה ובייאוש בקולו: "איך נציל את הילד הזה?". לפי החלום התשובה היא - לא נציל. בזמן שההורים של איי.ג'יי. / פין דנים בכך בקולות מהוסים, דעתו של טוני מוסחת. לעומת כרמלה, שתמיד נלחמה בכל האמצעים העומדים לרשותה על העתיד האקדמי של בתה, טוני לא ממש לקח בזה חלק (בטח לא מאז שנפרדו), דעתו תמיד מוסחת.

פתאום הוא מגלה את מה שאנחנו גילינו כבר בתחילת הסצנה, שאמו של פין היא אנט בנינג (אביו, אגב, הוא למעשה הבלש וין מקזיאן, השוטר שהיה בכיס של טוני, עד שהתאבד בנסיעה מגשר). הוא פונה אליה כמו כל אחד ברחוב הפוגש סלב, והוא סופר-מרוצה מעצמו על הזיהוי. בעוד מספר סצנות תכריז אנט בנינג ש"יש בו משהו דמוי באגסי (משהו מטורף)". היא כנראה יודעת, כי שיחקה פעם בסרט "באגסי" את אשתו של איש המאפיה המטורף ששנא שקוראים לו באגסי. טוני, שצופה בסרטים רבים ומושפע מהם, ודאי יודע זאת. בזמן שבעלה של אנט ואשתו שלו עוסקים במשהו אחר, טוני הולך מאחורי גבה של כרמלה, ולא רק מילולית - הוא מגלה לאנט בנינג את מה שהסתיר קודם מאשתו - משהו רע עומד לקרות. מישהו חייב למות. וטוני חש שביעות רצון קטנה על שהוא יודע את זה. מערכת היחסים הזערורית שלו עם בנינג התהפכה: קודם היא היתה הסלב והוא המעריץ, עכשיו הוא בעל הכוח. משהו ביחס שלה לבעלה משתנה גם הוא לאחר אותו רגע - היא נראית יותר נבוכה מהשיר שלו, לא נהנית כפי שהיתה קודם.

בשלב הזה טוני זוכה שוב להכוונה מועילה, כשארטי מסמן לו שהגיע הזמן לפעול. טוני ומר דרטרוליו סרים לשירותים. טוני מיד ניגש לתא, ומחפש מאחורי האסלה נשק, אבל אין שם כלום. "אני לא רוצה שבעלי יחזור משירותים עם הזין שלו ביד", אומרת גב' דרטרוליו, וכרמלה מסכימה שזה יהיה רע. וכל העניין הזה הוא פשוט ציטוט מתוך הסרט "הסנדק". סוני אמר: "אני רוצה מישהו טוב, מאוד טוב, שישתול את האקדח. אני לא רוצה שאחי יצא מהשירותים האלה כשרק הזין שלו בידיים, בסדר?" קלמנזה ענה לו: "האקדח יהיה שם."

אבל האקדח ממש לא שם. ולמרות שטוני עשה שיעורי בית וקרא את "מסמכי המאפיה" (ספר מפורסם שבו נחשף לראשונה קיומה של המאפיה), הג'וב ממשיך להתעכב. נראה שתת-המודע שלו מנסה להרגיע אותו - האקדח לא שם, אבל זה בסדר. "אלה החיים האמיתיים", אז ברור שאין אקדח. דברים מסעירים כאלה קורים רק בסרטים. ומלבד זה, זו לא המציאות, כי זה חלום וזו בכלל תוכנית טלוויזיה.

יריות נשמעות בחוץ. החלום הוא אולי לא החיים, אבל מאוד יכול להיות שבזמן שטוני ישן במלון וחולם, ממש באותו הרגע בחיים עצמם - טוניB מחסל את פיל ליאוטרדו.



טוני מפלס דרכו בקהל במאמץ, וכמובן מאחר. טוני B ירה בפיל וטוני הרי ידע שזה יקרה. "אז למה לא עצרת אותו?", שואל עובר אורח. טוני בתגובה מחפש את האקדח שאין לו. בלי אקדח הוא לא יכול לעצור את זה. האמנם? טוניB הורג את פילי בלי אקדח. "אתה מבין מה עשית עכשיו?", כועס טוני. "למה שלא תספר להם על מה שקרה לפני 20 שנה", מטיח בו טוניB. "אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו", מתחמק טוני. והנה, עלילה של עונה שלמה, על כל הקונפליקטים שלה, מתומצתת לשלושה משפטים.

מאחורי טוני עומד קהל רב ומביט. זה לא מעמד אופייני לחייו. רציחות מתבצעות תמיד בפרטיות, בטח לא לאור יום בכיכר פתוחה מול קהל ואמצעי התקשורת. אולי בעצם מצלמים פה סדרת טלוויזיה? כזו שהורגים בה בלי אקדחים אמיתיים? הקורבן מרים יד בשאלה ומברר: כמה זמן הוא צריך לשכב לפני שהוא קם? כמו סטטיסט בצילומים. מחזקת את זה הכתבת - גלוריה טרילו - שמושיטה לו מיקרופון והזדמנות לדבר אל הצופים בבית. השאלה מופנית לטוני שאומר "אתה באמת מת". "אבל יש לי ילדים. להם יש ילדים!", מתפלא פיל. בתחילת הפרק ראינו את פיל הורג את אנג'לו בקור רוח, לא מפגין שום רגש מלבד חוסר סבלנות על הטרחה. ועכשיו, פתאום הוא מצפה שיכירו בו כאדם אמיתי, פנים, אישיות, חיים, ולא רק מישהו שיש לחסל. הוא אולי הקורבן פה אבל לפני רגע הוא היה הרוצח, ולא עלה בדעתו להרהר בשאלה האם לאנג'לו יש או אין נכדים.

שלושה-בחורים-שחורים-בלתי-מזוהים מחזירים את טוני לשאלה המרכזית: האם כל הבלאגן היה נמנע אם רק היה מחסל את טוניB? טוני מיתמם, מתבלבל, אין לו אקדח. כנראה שלא היה אמור למנוע את זה. אין לו את כל הכלים. כולם מצפים ממנו לעשות עבודה אבל אין לו כישורים. הוא ציפה שיהיה אקדח בשירותים, ועכשיו מגלה שהוא לבד וללא גיבוי במשימה הזו.

הקהל מתחיל לסגור על טוני. בהתחלה במבטים מאשימים, בשאלות, ואז ממש פיזית. הימצאות קהל מצביעה על כך שטוני מודע שוב לחוסר המוסר פה. יש קהילה אנושית נורמלית בעולם שכל זה לא חלק מהחיים שלה ביום יום, מעבר לקריאה על כך בחדשות מדי פעם. הימצאותו של עורך הדין מלבוין בקהל מזכירה גם הוא את העובדה שיש חוק ומשפט בעולם, ושטוני מתעסק בעיוות שלהם באופן יום-יומי.

היום מתחלף ללילה.

קהל הסקרנים שהתאספו בכיכר כדי להביט ברצח הופך עכשיו לקהל לינץ' אמיתי, והם פותחים במרדף אחרי טוני. גם כרמלה משתתפת במרדף, גם הכפריים עם הלפידים שרודפים באופן מסורתי אחרי המפלצת בסרטי האימה הקלאסיים, ולעומתם גם האנשים בחליפות, שרודפים עם פנסים. ואם לא מספיק שהכפריים, אנשי ה-FBI, ואשתו בעקבותיו, אז בנוסף, לי הרווי אוסוולד צולף עליו מהחלון. במרדף הזה טוני הוא גם הבעל הבוגד, גם המפלצת התמימה שנרדפת בגלל שהאנושות פוחדת מהשונה, וגם המנהיג הנערץ שהוא כל כך מנסה להיות, כמו קנדי.

זה שמציל את טוני מכל זה הוא ארטי, שמצביע שוב לכיוון שאליו יש לברוח. שוב במכונית שמופיעה בכל החלומות של טוני, והפעם ארטי נוהג. במושב האחורי יושב ריצ'י אפריל, זה שנורה ע"י ארוסתו ג'ניס סופרנוס והרצח שלו כוסה היטב ע"י אחיה טוני, וג'יג'י ססטון, שמת על האסלה בזמן שחרבן. מה אתה מעולל לעצמך, שואל טוני את ארטי, שנראה פה פתטי מתמיד. ומיד הופך לפתטי ללא נשוא, כשהוא מנחה את טוני איך לזיין את אשתו שרמיין. הרגשות של טוני לארטי צפים כאן. הוא מרחם עליו, מתנשא מעליו. חומד באשתו ומרגיש על זה אשמה רבה. אבל גם כועס עליו על שארטי לא יודע שטוני חש ככה, שהוא חושב שהם חברים טובים. על כך שארטי לא מספיק חזק כדי למנוע מחברו לעשות מה שמתחשק לו, על שהוא חלש, ואם טוני יחליט לשכב עם אשתו, ארטי לא יוכל לעמוד בדרכו. זה נובע מכך שטוני עצמו נאבק כל הזמן עם הצורך להיראות חזק ולא להראות חולשה מול אנשיו. וזה גם משתקף במה שקורה בינו לבין טוניB. טוני לא יכול למנוע את מה שטוניB רוצה לעשות, הוא לא מספיק חזק. ההערצה לבן-דודו, האהבה שלו אליו מחלישה אותו, ממש כפי שההערצה והאהבה של ארטי כלפיו הופכת את ארטי ליצור חלש ועלוב.

"היא אוהבת שמשפשפים לה את האף", מנחה ארטי, במילים שנאמרו פעם על הסוסה פיי-או-מיי. במובנים מסוימים, שרמיין והסוסה דומות - עוד משהו שטוני חומד כשהוא מחפש משהו שימלא אותו, שיכניס תוכן לחייו המשעממים והבודדים. והוא מייד סותר את הרושם שהוא רוצה באמת את שרמיין (כמו כשהתקשר וניתק), כי הדבר הבא שהוא עושה זה לעמוד מול כרמלה, כשהוא רכוב על פיי-או-מיי, ולהצהיר בפני אשתו שהוא רוצה לחזור הביתה.

כרמלה שוכבת בנוחות בסלון ביתם המשותף, והתנאים שלה לחזרתו הביתה אינם נתונים למשא ומתן. הסוסה, היא אומרת, לא נכנסת הביתה. רק שכשהיא אומרת horse היא בכלל אומרת whores. הזונות שלו לא נכנסות הביתה. עם הריח והחרא שלהן בכל מקום. טוני תמיד מבטיח לנקות אחריהן, ולא מקיים. כרמלה רצתה תמיד לחיות עם כל היתרונות שאפשר בלי לדעת מהיכן הם באים. לחיות בבית גדול ויפה, אך נקי. התנאים שעליהם היא לא מוכנה לוותר הפעם הם שהחרא לא ייכנס אליה הביתה, הריח לא ידבק בה. לא, היא לא סומכת על טוני שיוכל לנקות אחריו. אחרי הכל הם נפרדו ברגע בו הבגידות שלו הפכו למשהו שהיא לא יכלה כבר להתעלם ממנו. אפילו טוני לא יודע אם הוא מסוגל לעמוד בתנאים האלה באמת. הוא מרגיש אשמה כלפיה ולכן היא רודפת אחריו בסצנת הלינץ' בחלום.

כל זה טוב ויפה, אבל עדיין יש כאן ג'וב שצריך לבצע. ועכשיו, כשזה כבר מאוחר מדי, לטוני יש סוף סוף אקדח והוא אומר לכרמלה שעכשיו הוא מוכן. אבל האם הוא באמת הולך להרוג את טוניB? לא, כי בתת המודע שלו הג'וב הוא בכלל לא טוניB. וזה מתגלה לנו עכשיו, כי טוני פונה למקום מאוד לא צפוי - אל בית הספר התיכון שלו. הוא הולך להרוג את מאמן הפוטבול שלו.



בפרק הראשון של הסדרה, טוני מדבר על האכזבה שלו על שלא המשיך בתחום הספורט. הוא סיפר לכריסטופר שכשהיה צעיר, דוד ג'וניור סיפר לבנות הדודות שהוא לעולם לא יהיה אתלט גדול, "ולמען האמת זו היתה מכה אדירה להערכה העצמית שלי". לכאורה הערת אגב מאוד שולית, והנה שנים אחר כך ג'וניור מעלה את העניין שוב, וטוני שוב מתעצבן ונפגע: "מה הקטע שלך עם השטויות של הספורט? כשהייתי ילד אמרת לבנות הדודות את אותו הדבר וזה היה מאוד פוגע". טוני רואה בחזרה על הסיפור הזה פעולה מחלישה, החותרת תחת מעמדו.

והנה הוא מגיע אל הנקודה הכי עמוקה בדילמה שלו - היה רגע בחייו שבו הוא יכול היה לצאת, לבחור בחיים אחרים, חיים פשוטים של מוסר. הוא חוזר אל "זירת הפשע", כי צריך לפתור את העניין הזה, אבל הדרך היחידה שהוא יודע לפתור עניינים זה עם אקדח. וזה ה"מלכוד 22" שלו. טוני גדל במשפחה שבה גדל, והסתובב עם הנערים שאיתם הסתובב, ומעולם לא היו לו הכלים לבחור בדרך השניה, בדרך המוסר. ממש כמו איי ג'יי, כבר כשהיה נער, גורלו נחתם. מול ארון הגביעים טוני מרכיב את משתיק הקול. הוא מעולם לא מימש את הפוטנציאל שלו. אין לו גביעים כאלה - יש לו אקדח.

המטרה שלו היא בסך הכל גבר זקן שמן ונמוך, אבל הוא לא יכול עליו. לאורך כל השיחה טוני מתרץ תירוצים, מותקף ומתגונן. סמכות המאמן עדיין פועלת עליו והוא גורם לו עצבנות, היסוס ואפילו פחד. טוני מנסה להפוך את מערך הכוחות שוב ואומר "תפגין כבוד, אני כבר לא סתם איזה ילד", אבל כמו ילד הוא ממשיך לנסות להרשים את המאמן. זה לא עובד. מסתבר שהמאמן מולינארו הוא אדם שראה בטוני הנער פוטנציאל. הוא מתאר את טוני במילים שמעולם לא שמענו נאמרות עליו: "היית מיוחד, היתה לך חוכמה, אישיות וכושר מנהיגות". כושר המנהיגות שלו זה אחד הדברים שהכי חשובים לטוני. לאורך הסדרה הוא כל הזמן חיפש את האישור שהוא אכן מנהיג. המאמן מסמל עבורו מודל של מבוגר בעל סמכות שכילד עורר בו כבוד למרות שלא בא מהמאפיה. זהו אדם שראה בו את האפשרות לגאולה ולהצלה, אותם דברים שטוני מחפש אצל מלפי.

בניסיונות להציל את כבודו מול מולינארו, טוני מנופף אפילו בעובדה שהוא הולך לטיפול, אבל גם זה לא עובד על המאמן. בתת המודע שלו טוני כנראה חושב שהוא מסובב את מלפי על האצבע (הוא לא הפנים עדיין שזה רק עוצר אותו בטיפול). אבל הוא לא יכול לעשות אותו דבר לגרסה זו של המאמן. זה שיודע הכל עליו, על חייו ומשפחתו, על האנשים איתם הוא מסתובב, על היכולות שלו לבולשיט. ועדיין לא מוותר עליו, לא נרתע ממנו, אין בו פחד מטוני ויש לו את היכולת להגיד את האמת בפרצוף ובגסות. "אני רואה אותך בטלוויזיה" אומר המאמן, וטוני מרוצה. כן, החיים שלו ראויים לחדשות השעה חמש. ולסדרת טלוויזיה עטורת פרסים ב-HBO. אין לו על מה להתנצל. הוא מצליחן: הוא מנהיג, יש לו בית ששווה מיליונים, אישה ושני ילדים... רק שהמאמן לא קונה את זה.

"אני ואתה יודעים את הסוד הקטן שלך", אומר מולינארו, ו"אני ואתה" זה טוני ועצמו. טוני ויתר על כל הפוטנציאל והלך בדרך הקלה ועכשיו הוא מתפלא שהיא בכלל לא היתה קלה. כל השנים אמר טוני לעצמו שבכלל לא רצה את הדרך הזאת, שכל הדיבורים על הרצון להיות מאמן בעצמו היו רק חנופה ותחמון, שהוא סובב את מולינארו על אצבע, וכך קיבל את מה שרצה, בדיוק כפי שהוא (חושב שהוא) עושה למלפי, כי "זה מה שאני עושה לאנשים". הבעיה היא שהתיאוריה הזו מתפרקת, וטוני עצמו מתפרק. הוא מזיע ומתקשה לנשום, מתקשה לטעון את האקדח. הכדורים הופכים לחרא בידיים של טוני - כל דבר הופך לחרא בידיים שלו. ובדיוק כשנראה שהוא חוטף התקפת-פאניקה רצינית, הוא מתעורר. הפעם באמת.

חדר המלון זר ומנוכר והחדשות לא טובות. כל שחשש ממנו, התגשם. טוניB ניסה לרצוח את פיל לאוטרדו. אבל העניינים אפילו גרועים יותר (כל שחשש ויותר), כי ניסיון ההתנקשות לא הצליח: פילי חי, בילי אחיו מת. ועכשיו אין דרך בעולם להציל את טוניB. ואם טוני הורג אותו, האם יש דרך לחזור מדבר כזה? להציל את עצמו?

טוני מחפש את התשובות לשאלות המוסר שלו בכל סרט שאי פעם ראה, בכל סדרת טלוויזיה. בפרק הזה היו לנו סרט מתח (סצנת ההגעה למשרד המאמן), סרט מפלצות (פרנקנשטיין בסצנת המרדף), סיטקום (גליסון), אירוע חדשותי (הכתבת), ואינסוף מסכים. כל הדברים שהוא בורח מהם בחיים עולים וצפים בחלום המבחן.

ומהו המבחן הזה? האם המבחן הוא הג'וב שקיבל טוני בחלום ומעולם לא השלים? האם המבחן הוא האם יצליח טוני להיות בוס מאפיה גדול ובלתי מעורר כפי שהיה אביו? האם זו קריירת הספורט שזנח אך מעולם לא הצליח לשכוח? הניסיון לעזור לטוניB? לחזור לכרמלה? לא ברור.

מה שברור הוא שהיה פה מבחן. וטוני נכשל.


סוף.

ותודה לברק דיקמן שהביאני עד הלום.


חזרה אל הספיישל