פיין בארנס
מה גרם ל\"פיין בארנס\" להפוך לאחד הפרקים הכי זכירים בסדרה? מה הופך אותו לקאלט?
מאת: איתן גשם
פורסם: 04-07-2007
7 תגובות
Tony: (on the phone) He was with the Interior Ministry. Guy's like a Russian green beret. He can not come back and tell this story. You understand?a
Paulie: I hear you (hangs up phone).a
Paulie: You're not gonna believe this. He killed sixteen Czechoslovakians. Guy was an interior decorator.a
Christopher: Interior decorator? His apartment looked like shit.a
כמעט לכל סדרה יש את הפרק או הפרקים שבהם היא מבקשת לסטות מהשגרה הרגילה ו"להתפרע" קצת. המהלך הזה משרת גם את הכותבים - שניתנת להם האפשרות לגוון את הכתיבה ולכייף קצת, וגם לצופים שבאופן טבעי אוהבים לראות מעט שינוי מהשגרה הקבועה. ישנן מספר דרכים מקובלות לסטות מהשגרה - להתמקד בסוגיה אחת בלבד בפרק, לעשות פרק "קונספט" (מחזמר, פרק אילם, פרק שמצולם בצורה שונה מהרגיל וכיו"ב) או לעשות פרק "קאלט" - קצת הזוי, הרבה צחוקים והתמקדות בדמויות היותר קומיות.
קצת קשה לדבר על סטייה משגרה כשמדברים על "הסופרנוס". מדובר הרי בסדרה שאין בה שום שגרה. "שוברת שגרה" היא הגדרה מייצגת לסדרה הזו. האם סדרה כמו "הסופרנוס" יכולה להפיק, אפוא, פרק יוצא דופן שכזה?
מסתבר שכן. יש פרק אחד של הסדרה שבמבט לאחור מרגיש מיוחד ושונה מיתר הפרקים. מן פרק קאלט שכזה, שמעריצים רבים של הסדרה זוכרים אותו במיוחד, ומכתירים אותו כפרק האהוב עליהם - הפרק "Pine Barrens" שהוא הפרק ה-11 של העונה השלישית.
נו, אז נחשו מה? זה גם הפרק האהוב עליי של הסדרה. אהוב באופן כל כך ברור שכשהתבקשתי לכתוב על הפרק האהוב עליי לא היססתי אפילו לשניה והזכרתי אותו (ואז התברר לי, כמה לא מפתיע, שיש עוד אנשים שישמחו לכתוב עליו, אף שהדבר לא הסתייע בידם לבסוף).
אז מה כל כך מיוחד בפרק הזה? איך הוא יכול לשבור שגרה כשאין שגרה? למה מעריצים כה רבים אוהבים אותו כל כך? תשובות לכל השאלות האלה אנסה לתת בכתבה הזו. אבל תחילה, כמה מילים על העלילה (שכפי שאפרט בהמשך, נראית כאילו נכתבה ע"י האחים כהן ולא ע"י דייויד צ'ייס):
טוני שולח את פולי למשימה שגרתית - לגבות כסף מאיזה דג רקק ממוצא רוסי. מאחר שסילביו חולה, פולי לוקח אתו את כריס. אבל העסק מסתבך. אחרי שהמאפיונר ההוא מעליב את פולי מתפתח קרב מכות מוזר קצת, שבסופו פולי הורג את הרוסי. או כך נדמה לו. הוא וכריס מחליטים להיפטר מהגופה באזור היערות המושלג של ניו ג'רזי (אזור שנקרא "Pine Barrens"), אבל בדרך הם מגלים שהרוסי לא מת, והוא מצליח להימלט מהם. הם נאלצים לרדוף אחריו בשלג, ומצליחים לירות בו ולפגוע בחלק האחורי של ראשו, אבל באופן משונה הם לא מצליחים לאתר את הגופה שלו. עד מהרה הם מגלים שהם תקועים באזור המושלג, בלי יכולת לצאת ממנו, עם טלפון נייד שבקושי קולט משהו, ויש להם רק האחד את משנהו. רק טוני יכול לחלץ אותם משם, ובינתיים הבידור חוגג.
זהו. זו העלילה המרכזית של הפרק. ישנן עוד עלילות משניות וחשובות - טוני מגלה, בזמן שהוא מנסה להבין מה עובר על שני האנשים שלו, שגלוריה אמנם סקסית מאד, אבל גם קצת פסיכית, ומדו שלו מגלה שג'קי ג'וניור מסתובב עם מישהי אחרת. אבל העלילות האלה יחסית שוליות, לעומת העלילה המרכזית, שתופסת ללא עוררין את מרכז הכובד של הפרק.
Christopher: Russians, they're not all bad.a
Paulie: How about the Cuban Missile Crisis? Cocksuckers moved nuclear warheads into Cuba, pointed them right at us.a
Christopher: That was real? I saw that movie. I thought it was bullshit.a
דומה שהסיבה המרכזית לאהבת הקהל הגדולה כל כך שלה זוכה הפרק הזה היא הרבה יותר פשוטה מהצפוי, וממש לא מצריכה ניתוח עמוק במיוחד - הוא פשוט מצחיק מאוד.
ה"סופרנוס" היא סדרה אינטנסיבית ורצינית, אף שהיא נוהגת להכניס לא מעט הומור במהלך הפרקים. אבל ההומור בדרך כלל נקודתי מאד ואף פעם אינו העיקר. התחושה שמשדר הפרק הזה היא שההומור מהווה מרכיב עיקרי וחיוני בו.
ההומור בפרק מגיע בכל הדרכים האפשרויות: החל מהעלילה המעט הזויה (שאליה נגיע בהמשך), דרך דיאלוגים משעשעים במיוחד, רוויים באזכורים לתרבות הפופ (כמו הדיאלוג שלמעלה, כשהסרט שכריסטופר מזכיר הוא כנראה "13 יום" עם קווין קוסטנר), אי-הבנות משעשעות (כמו הדרך שבה פולי מפרש את מה שטוני אומר לו בקו הסלולארי הקטוע שמצוטט בתחילת הכתבה), הומור פיסי (כמו קרב המכות המשונה בין פולי וכריסי למאפיונר הרוסי בתחילת הפרק), הומור ויזואלי (כמו הבגדים שבובי בקלה לובש כשהוא מצטרף לטוני, שרבים טוענים שהם הדבר הכי מצחיק בכל הפרק הזה) ובעיקר - והרבה - התנהגות מצחיקה של הדמויות (הניגוד בין העצבים של טוני על כל מה שמתרחש, ההתנהלות המגוחכת של פולי וכריסי שנראים כל כך אומללים שם בשלג, ועדיין מצליחים למצוא זמן למאבקי הכוח והאגו הפתטיים שלהם, פולי מאבד את הנעל שלו בשלג ומתבכיין שעות, פולי וכריסי אוכלים חבילות קטשופ כדי לשרוד וממשיכים לחשוד האחד במשנהו).
היו לא מעט רגעים משעשעים ומצחיקים בסדרה, היו פרקים שבהם כמות הבדיחות המוצלחות היתה גבוהה מהרגיל, אבל קשה לזכור פרק שבו היו כל כך הרבה רגעים מעוררי צחוק רם במשך 50 ומשהו הדקות שבהן הפרק רץ.
יש לציין, שבניגוד לפרקים אחרים שבהם ההומור נכנס בדרך של בדיחה פה, בדיחה שם. בפרק הזה ההומור נבנה מהיסוד, שכן הפרק תוכנן באופן שמקל מאוד על יצירת הבדיחות.
Christopher: I think he's dyin'.a
Paulie: Must've cracked his windpipe. That's it for him.a
Christopher: What, are you a fuckin' doctor now? What're we gonna do?a
הסיפור הכללי של הפרק אולי מזכיר לבעלי הידע הקולנועי סרט מסוים. אפשר אפילו להגיד במאים מסוימים. בפעם הראשונה שצפיתי בפרק הרגשתי כאילו שאני צופה בסרט קצר מהרגיל של האחים כהן. יש שאומרים שהפרק נראה כמו מחווה אחת גדולה לסרטם "פארגו" (אם כי, לטעמי, העלילה מהווה מן שילוב של מספר עלילות מסרטיהם).
ניסיון פשע שמשתבש והופך להרג, מסעות הזויים, דיאלוגים מושחזים, אי-הבנות משעשעות ודמויות משונות ויוצאות דופן - כל אלה הפכו לסימני היכר ללא מעט מסרטי האחים כהן, ונראה שדייויד צ'ייס הוא מעריץ לא קטן שלהם. אחד הגורמים הנוספים שמחברים את הפרק לאחים כהן הוא הבמאי שלו - סטיב בושמי. בושמי, שיופיע מאוחר יותר כשחקן בסדרה, גילם בסרט "פארגו" את אחת הדמויות הראשיות ובכלל נחשב כאחד השחקנים החביבים ביותר על האחים.
האווירה בפרק מזכירה מאוד אווירה של סרט קליל ומגניב. ושימו לב לבחירות האומנותיות המוצלחות של הכותבים. ראשית, השימוש באלימות - שפעמים רבות בסדרה מוצגת באופן מאוד ברוטאלי ונוקשה - מגיע כאן דווקא ככלי קומי חזק ומוצלח.
הבחירה בזהות האתנית של אותו "קורבן" - מוצא רוסי - מבריקה, ומשחקת על הפחדים של חברי המאפיה האיטלקית מהמאפיונרים הרוסים שנחשפו בעבר במרומז בסדרה (שיש להם תדמית של אנשים "משוגעים" ולא רציונליים, בניגוד לעמיתיהם מאיטליה, שבסופו של יום בדרך כלל יודעים לשים בצד את העניינים האישיים ולסגור ביזנס בצורה קרה).
מוצלחת במיוחד - כצפוי - היא הבחירה בפולי וכריסי כשתי הדמויות שבהן מתמקד הפרק. הרווח הוא כפול: מצד אחד, לשתי הדמויות האלה יש כימיה מופלאה - מאבקי הכוח הפתטיים שלהם אל מול החיבה (האמיתית) שלהם אחד כלפי השני ושינויי ההתנהגות התכופים של שני אלה בעלי הפיוז הקצר הם פשוט תענוג אמיתי. שלא לדבר על המשחק הקומי המצוין של טוני סיריקו והמשחק המשובח כתמיד של מייקל אימפריולי. מהצד שני, דווקא העובדה שטוני מרוחק מכל הקומדיה דלה חארטה הזאת מזכירה שהוא עדיין הבוס. אם הוא היה מעורב בשטויות האלה, זה היה ממעיט מערכו ומהתפקיד שלו, אבל כששני הליצנים האלה מעורבים, זה גם מגביר את התחושה של כמה שהמצב שלו בקאנטים אם אלה האנשים שלו. המבנה הזה, והבחירות של היוצרים, מקלים מאוד על הכותבים לכתוב קומדיה טובה ומוצלחת, אבל כדי להפוך את הפרק למוצלח באמת צריך אלמנט נוסף. קאלט.
Paulie: (on Russians) I don't even know why we deal with these people.
Tony: Wanna guess?a
Paulie: They make us money.a
Tony: Thank you.a
אפשר בהחלט להגיד שהפרק הזה עונה להגדרת "קאלט". הפרק מרגיש כמעט כמו "יחידה נפרדת" משאר הסדרה. כן, צריך להכיר את הדינמיקה בין פולי לכריסי כדי ליהנות אפילו יותר מהזיווג שלהם, ונכון שעלילות המשנה של הפרק כן משתלבות עם ההתקדמות העלילתית של העונה, אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שאם יש פרק אחד שגם זר מוחלט יוכל "להיכנס" אליו מבלי להכיר דבר מהסדרה הוא יוכל ליהנות ממנו כמעט כמו מעריץ ותיק של הסדרה.
ובכל זאת, נראה שהחוויה של מעריצי הסדרה קצת שונה ומהנה יותר, מהסיבה הפשוטה שדווקא ההיכרות העמוקה שלהם עם הדמויות והצדדים הרבים שלהם הופכת את ההשתטות שלהם בפרק הזה למיוחדת יותר ולבלתי צפויה יותר.
אחת הנקודות המיוחדות בפרק הזה היא הסיפור של אותו מאפיונר רוסי. הדרך שבה הוא הופך מסתם דג רקק, קצת משוגע, למישהו מפחיד שפולי וכריסי מפחדים מהצל שלו (אחרי שכמעט הרגו אותו קודם) היא מלאכת מחשבת תסריטאית, וה"האדרה" הזאת של הדמות של הרוסי אט אט לאורך הפרק היא מאפיין קאלט טיפוסי.
עוד מאפיין קאלט בפרק הזה הוא הסיפורים מאחורי הקלעים שלו. הנה שתי דוגמאות קלאסיות: האחת, סטיב בושמי סיפר שבסצנה המפורסמת בה גלוריה זורקת על טוני את הסטייק, השחקנית אנבלה שיורה פשוט לא הצליחה לזרוק את הסטייק משום מה, והוא נאלץ לעזור לה, כך שבטייק שרואים בטלוויזיה בושמי הוא זה שזרק את הסטייק בכוח על גנדולפיני המסכן שלא הבין מאיפה זה בא לו.
עוד סיפור משעשע הוא של סטיבן ר. שיריפה (בובי בקלה) שסיפר שהוא לא ידע איך יוכל להצחיק את גנדולפיני בסצנה שבה הם אמורים לצאת לדרך יחד, אז הוא הלך לאיש האביזרים על הסט וזה שלף לו את הדבר שהוא לבש בסוף. שיריפה מספר שכשגנדולפיני ראה אותו בפעם הראשונה הוא לא יכול היה להשתלט על עצמו דקות ארוכות מרוב צחוק. גם דומיניק צ'יאנז (ג'וניור) התקשה לשלוט על עצמו ואפשר לראות אותו מחייך לעצמו בשלב מסוים בסצנה בלי סיבה. עד היום, אגב, לשיריפה אין מושג מאיפה אותו איש אביזרים הקריץ את הדבר המוזר הזה.
אבל הדבר שייזכר יותר מכל מהפרק הזה הוא דווקא מה שמשמש כדוגמא הטובה ביותר לניגוד הזה בין השימוש שדייויד צ'ייס עושה במדיום הטלוויזיוני אל מול התרבות ההוליוודית שהוא כה אוהב לבוז לה - סיפור ההיעלמות של הרוסי. כאמור, בשלב מסוים בפרק פולי וכריסי מצליחים לירות ברוסי מאחור ועושה רושם שהוא מת, אבל כשהם באים לאסוף את הגופה - היא איננה. הדבר מכניס אותם עוד יותר לפאניקה, ותהליך ההאדרה של הרוסי (שכבר התחיל קודם) רק הולך וגובר, ונדמה שהאיש הזה פשוט לא יכול למות.
מאז אותו רגע הרוסי נעלם ולא נצפה יותר. הדבר עורר ויכוח גדול בקרב מעריצי הסדרה שתהו האם הוא מת, האם הוא חי, ואם ומתי הוא יחזור. למעשה, דייויד צ'ייס סיפר שמכל אירועי הסדרה, השאלה על הרוסי החי/מת היא השאלה שהוא שמע יותר מכל ממעריצי הסדרה.
אבל הוא גם לא טרח להסתיר את מורת רוחו מהעניין. צ'ייס דאג להבהיר בכל הזדמנות שאין לו שום כוונה להחזיר את הרוסי מתישהו, מהסיבה הפשוטה, שבניגוד להוליווד שבה תמיד יש "סגירת מעגל", בחיים הכל הרבה פחות ברור, ולפעמים אנשים סתם נעלמים ולא צצים פתאום ברגע דרמטי.
העיסוק האובססיבי של אנשים אינטליגנטיים באותו מאפיונר רוסי הוציא את צ'ייס מדעתו. הוא חשב שהקהל יידע להבין כבר שהסדרה שלו סוטה מכל השבלונות הטלוויזיוניות, אבל כנראה שהוא לא הבין שכשעושים פרק שובר שגרה, גם אם אין שגרה, זה גורם לאנשים להיקשר אל הפרק ולחפש משמעויות נסתרות וסגירות מעל. כי בחיים אמנם אין תמיד סגירות מעגל, אבל אנשים תמיד יחפשו אותן, כי ככה הוליווד הרגילה אותם לחשוב.
"פיין בארנס" ייזכר לעד כפרק יוצא דופן, שונה מחבריו, כמעין פרק שיכול היה לשמש כסרט בפני עצמו, ואיכשהו תמיד במשאלים על הפרקים האהובים הוא יככב בגדול. למה? כי הוא מהנה יותר משאר הפרקים (שהצפייה בהם היא חוויה מייגעת וקשה, גם אם מרתקת) וכי יש בו משהו שונה ומיוחד שגורם לך לזכור אותו יותר מרוב הפרקים האחרים, וכי הוא פשוט פרק קאלט.
חזרה אל הספיישל