פרק הסיום של "הסופרנוס" עורר הרבה אמוציות בקרב הצופים. לצד תגובות אוהדות, עורר הפרק כעס גדול בקרב חלק לא קטן מהקהל, ונרשמו לא מעט תגובות קיצוניות, כגון: תגובות זועמות ברשת האינטרנט על "רמאות" ו"ביזיון", קללות אישיות כלפי דייויד צ'ייס (יוצר הסדרה) ואף מעשי ונדליזם, כמו השחתת העמוד שהוקדש לצ'ייס באתר "וויקיפדיה", הצפת האתר של רשת HBO בתגובות וכיו"ב.

אין ספק שמדובר בסדרה מורכבת, עמוקה ומלאת רבדים. ואולם, מבין כל התכונות שאפיינו את הסדרה הזו (הירידה לפרטי הפרטים, העומק של הדמויות, המורכבות הפסיכולוגית שלה וכיו"ב) תכונה אחת קפצה לי שוב ושוב לראש במהלך הצפייה בה - חוסר הקונבנציונליות שלה. למה הכוונה? בעיקר לעובדה שהיא היתה לחלוטין בלתי צפויה, סירבה לפעול לפי הנראטיבים המקובלים של הטלוויזיה ושיחקה בכללים שהיא עצמה המציאה.

ניתן להצביע על מספר מישורים בהם באה תכונה זו לידי ביטוי: המבנה של הפרקים (אין אלמנט של "סגירת מעגל" - קו העלילה לא "נסגר", אלא בדרך כלל הפרק הסתיים בנקודה מסוימת, ובפרק הבא קו העלילה המרכזי "נזנח", רק כדי שבהמשך יצוצו פתאום רגשות מודחקים או ספיחים שנראו שוליים וקשורים לאותו פרק), מבנה הסצנות (היעדר מבנה קבוע - נע בין סצנה ארוכה ועמוסת אירועים לבין סצנות קצרצרות נטולות דיאלוגים, כשלעתים סצנה מסוימת היוותה המשך ישיר לסצנה שלפניה אך לעתים לא היתה קשורה אליה בכלל. פעמים רבות סצנות נקטעו ממש עם סיום משפט, אך פעמים רבות אחרות המעבר בוצע רק לאחר שניות ארוכות וכו'), השימוש בדמויות מאוד לא עקבי (ארטי בוקו, למשל, יכול היה לקבל זמן מסך נרחב מאוד בפרק אחד, ואח"כ להיעלם לתקופה ארוכה, כנ"ל הש, ואפילו דמויות מפתח כמו סיל או פולי נעלמו לפעמים) והעלילה עצמה מפתיעה (ג'אניס הורגת את ריצ'י אפריל? ג'וניור יורה בטוני? טוני הורג את כריס ככה? קשה לומר שהאירועים האלו נצפו ע"י מישהו).

בלתי צפויה. זהו שם התואר שהכי מזוהה מבחינתי עם "הסופרנוס". כשניסיתי לחשוב - בדומה לאנשים רבים ברחבי העולם - כיצד היא תסתיים, היה לי ברור, שהדרך הזאת תהיה בלתי צפויה ומאוד לא קונבנציונלית. לכן, כשהפרק שודר וקראתי תגובות של צופים "מאוכזבים ומתוסכלים" די תמהתי. כי רוב רובם של המאוכזבים הללו קיוו לאיזושהי "סגירת מעגל". לאיזה "סוף מספק". ואני שואל את אותם צופים - באמת צפיתם בסדרה הזאת? ואהבתם אותה? כי אם התשובה לשאלה הזו חיובית, אני באמת מתקשה להבין את ההיגיון של הגישה הזו. מדוע שסדרה שחוסר הקונבנציונליות אפיין אותה באופן כה מובהק, תשנה מדרכה ותבחר להסתיים באופן צפוי ושגרתי? אישית, אפילו לא הייתי קרוב לניחוש של הסיום הנבחר, שכמו הסדרה כולה - נבנה בקפידה, אט אט, קשה לעיכול בצפייה ראשונה, ורק בחלוף צפיות נוספות אפשר להבין את הרבדים הרבים שלו ועד כמה הוא מורכב, עמוס וקשה לביצוע.

אבל עוד לפני סצנת הסיום, כדאי לשים לב לתמה אחת בולטת, שלמעשה צצה שוב ושוב לאורך העונה הזאת, אך הפעם היא הועלתה באופן ברור יותר - הפרק מבקר באופן חריף את אמריקה התאגידית, ומתרפק על העבר ועל הימים הטובים יותר, שבהם בני האדם עמדו מעל לקדמה הטכנולוגית שהשחיתה כל חלקה טובה (לדעת צ'ייס).

הדוגמא האולטימטיבית היא צורת המוות של פיל ליאוטרדו - שלכאורה משקפת את "החטא ועונשו". פיל יצא למסע נקמה תמוה ב"משפחה" של טוני סופרנו, והוא משלם על כך במוות גרוטסקי במיוחד. אבל במחשבה נוספת, הרגע הזה מסמל את מה שצ'ייס רצה לומר יותר מכל בפרק הזה - ה-SUV הגדול והמפלצתי, הסמל הגדול ביותר לבורגנות של אמריקה התאגידית - מוחץ את ראשו של איש המאפיה המבוגר. המטאפורה: התאגידים האמריקניים דורסים את אמריקה הישנה והותיקה בברוטאליות. הסצנה מקבלת משמעות מיוחדת עם ההנגדה המחרידה בין נפשותיהן הזכות של שני התינוקות שבתוך הרכב לבין מה שקורה מתחת לרכב. והקהל שמסביב? הוא מסמל אולי את צ'ייס שהדורסנות הזאת מעוררת בו בחילה.



דוגמאות נוספות באות לידי ביטוי אצל כל בני משפחת סופרנו. קחו למשל את כרמלה - פעם עקרת בית משועממת שבחרה להעסיק את עצמה בביזנס של בתים ובהשקעות, או את מדו - פעם בחורה אידיאליסטית שרצתה להיות רופאה, ועכשיו (שוב) מוצאת עצמה מובלת ע"י בן הזוג, שהוא לא במפתיע בן של אחד מ"המשפחה", ובמקום לייצג את הנזקקים והחלשים, כפי ששאפה תמיד, מדברת על עבודה במשרד עורכי דין יוקרתי, וייצוג של אנשים מסוגו של טוני. כן, היא יוצאת לשמירה על זכויות האיטלקים האומללים. ומה שכנע אותה לצאת לדרך החדשה הזו? הדרך שבה התייחסו אל טוני. ממש נורא. אבל הדוגמא הטובה ביותר היא איי ג'יי שעבר תהליך מעניין מאוד, כשיצא פתאום מהשגרה המשעממת של חייו העלובים והמפונקים, וההלם של עוולות העולם הכניס אותו לדיכאון קליני. והנה, כשנדמה היה שמתחיל להיות אכפת לו ממשהו, והוא התחיל לדבר על פעילות אקטיביסטית (אפילו שירות בצבא), באו טוני וכרמלה והבטיחו לו ג'וב בתעשיית הסרטים המגוחכת של כרמיין ג'וניור ואפילו מועדון משלו, ובן רגע, האידיאלים נעלמו להם ופינו מקומם לרכב חדש שהוא "נאלץ" לקבל על עצמו (ומעניין לראות את הסצנה הסמלית בשלב מוקדם יותר בפרק שרמזה על העתיד לבוא - איי ג'יי יוצא לרוץ בעצמו, כולו מזיע ועובד קשה, וטוני שעובר עם הרכב היקר משכנע אותו לקפוץ פנימה ולקחת את הדרך הקלה והנוחה).

שריפת ה-SUV של איי ג'יי היתה עוד נדבך חשוב - הרכב הגדול והדורסני נהרס כליל בתוך שניות באופן מגוחך כל כך, רמז ברור למה שצ'ייס חושב על עולם התאגידים האמריקני והכוח שלו. הריגוש של איי ג'יי שראה את הרכב נשרף כך, מסמל את השאיפה של כולנו לפרוק את התסכול ולנער מאיתנו את השעמום של שגרת החיים שלנו.

לא סתם נקרא הפרק, אפוא, "Made in America", ושיאו של המסר מועבר במונולוג של איי ג'יי בהלווייה של בובי. כמה חבל שהוא לא ממש עמד במלים הקשות שהטיח באנשים שמסביב.

הפרק היה בנוי באופן הפוך בדיוק למה שניתן היה לצפות מפרק אחרון של סדרה כזו - בלי הרבה אקשן, קצב איטי, מעט דרמה, ועם קורטוב הומור הזוי (במיוחד החתול והאובססיה המשונה שלו לכריסטופר והדרך שבה פולי מגיב אליו).



באופן מעניין, חלק מהדמויות כן התקדמו בפרק הזה - ג'אניס סירבה לקבל מטוני כסף(!), פולי סוף סוף מקבל קידום, ג'וניור כבר לא יודע מימינו ומשמאלו (חוץ מכשטוני מדבר על "הדבר הזה שלנו" - המאפיה, את זה הוא זוכר היטב), טוני מוצא פסיכולוגית חדשה וכו'. אבל באותה מידה, הדמויות, כמו תמיד, נשארות באותו מקום - איי ג'יי חוזר להיות מפונק מעצבן, מדו חוזר להיות אידיאליסטית דמיקולו, כרמלה נשארת מניפולטיבית עוצמת עיניים, פולי ממשיך לקטר על כמה שהוא זקן, ג'וניור מזהה - ולא לחינם - את ג'אניס כליביה ואת טוני כג'וני בוי, וטוני? הוא לא שוכח לספר לפסיכולוגית החדשה שהוא אף פעם לא הצליח לרצות את אמא שלו...

ולמרות שצ'ייס סולד מ"סגירות המעגל", קשה שלא לחשוב שבפרק היו כמה כאלה: האזכור של ליביה, כאמור, סיכול הרגליים המוכר של הפסיכולוגית החדשה א-לה מלפי, החברה של מדו שכרמלה פוגשת, שהופיעה בפרק הראשון (זוכרים? היא מביעה תימהון על חיבה של טוני לברווזים) וסצנת הסיום של הפרק שמתכתבת במובן מסוים עם סצנת הסיום של העונה הראשונה שבה המשפחה יושבת אצל ארתי במסעדה וטוני מציין שזה בדיוק מהרגעים הקטנים האלה בחיים שצריך לזכור, כמו את יתר הזמנים הטובים.

וזה מביא אותנו לסצנת הסיום של הפרק. סצנה שנמשכת כארבע דקות וחצי, עמוסה, דחוסה, מורכבת ומבוימת לעילא. הסצנה עמוסה ברבדים רבים ומורכבים, ולמעשה, "משחקת" על כל אותן ספקולציות שאפפו את הסדרה לקראת סיומה, במיוחד שלוש ספוקלציות שהועלו שוב ושוב בתקופה האחרונה: טוני ימות, טוני יורשע בדין ויישלח לכלא או טוני יחיה באושר ועושר. כל אחד יכול לפרש את הסיום הזה כראות עיניו.

פרשנות אחת היא שלא קורה כלום, מדו מגיעה ונכנסת והמשפחה יושבת לאכול. הסיום ה"שמח" שרבים, שהזדהו עם טוני, קיוו לו. אפשרות אחרת - האנשים המסתוריים הם אנשי FBI שבאו לאסור את טוני. אנחנו יודעים שקרלו - אחד מאנשיו של טוני - עומד להעיד נגד ה"משפחה". ייתכן שברגע שמדו נכנסת הם עוצרים אותו. אפשרות שלישית היא שה"מסך השחור" הוא בעצם המוות של טוני (ואולי גם של בני משפחה אחרים), שההגעה של מדו הסיחה את דעתו וגרמה לו לחטוף כדור בגב מאחד מאותם אנשים מסתוריים.

למעשה, הסצנה רומזת לכיוון כל אחת מהאפשרויות: השיר הקיטשי ברקע והעיסוק בטבעות הבצל רומזות לכך שהחיים נמשכים ושאין סיבה לחשוב אחרת. אזכור הבגידה של קרלו מצד טוני לכרמלה רומז שהסוף קרב ושאולי זה רגע אחרון של המשפחה המלוכדת, והבימוי המפחיד של האנשים שמסביב רומז על מוות צפוי לטוני.

לטעמי, צ'ייס לא התכוון לפרשנות ספציפית, אלא בנה את הסצנה במכוון באופן שבו תיפתח לכל צופה האפשרות לפרש אותה כאוות נפשו. הוא ידע היטב שהחשכת המסך בשיא המתח תגרור תגובות נזעמות, אבל לא נרתע מכך, וייתכן שאף נהנה מכך, שכן זה מהלך שמשקף את הדרך שלו לאורך כל שנות הסדרה - לא צפוי, פתוח לפרשנות ומעורר עניין.

אישית, אני סבור שאין טעם לנסות ולפרש את הסצנה, שכן לא זו היתה כוונת המשורר. עם זאת, אתוודה שאם כבר מצמידים לי אקדח בצמוד לרקה (ואומרים לי שאסור להתעסק עם ה"משפחה"), אני נוטה יותר לכיוון התיאוריה שטוני מת, וזאת עקב שלוש סיבות:



האחת, בפרק פתיחת החצי השני של העונה, אומר בובי בקלה לטוני משהו על כך ש"כשתמות בטח בכלל לא תרגיש את זה". המשפט משוחזר במוחו של טוני כשהוא מחזיק את הרובה, לבדו, בסיום הפרק הלפני אחרון. האם זהו רמז לכך שהמסך השחור הוא בעצם החוויה שלנו מנקודת המבט של טוני (שהרי לאורך הסדרה ממילא חווינו אותה דרכו)? שדעתו הוסחה בגלל הכניסה של מדו והוא "שבר שמירה" וחטף כדור מאחורה?

סיבה שניה היא הרמז העבה שבכניסה של אותו אדם מסתורי לשירותים. זו נראית כמו מחווה ברורה לסצנה המפורסמת מ"הסנדק", שבה מייקל קורליאונה הולך לשירותים כדי להוציא אקדח ומבצע חיסול חשוב ביותר. מעבר לכך, אותו אדם לובש ג'אקט שעליו כתוב: "Members Only", שהוא גם שמו של פרק הפתיחה של העונה השישית, שבמהלכו ג'וניור יורה בטוני באופן מפתיע. היש רמז ברור מזה?

סיבה שלישית: צפיה נוספת בפרק מעלה משהו מעניין. כשטוני נכנס לדיינר רואים אותו בכניסה כשהוא לבוש ג'קט ומתחתיו חולצה מכופתרת ארוכה, הוא משקיף על הדיינר, וכמה שניות אח"כ רואים אותו יושב במקום שאליו השקיף, אבל לובש חולצה אחרת לגמרי (קצרה, בצבע לבן)! האם זו פאשלה מקרית או שמא מדובר כאן ברמז עבה כמו הסיגרים שטוני אוהב לעשן? האם המבט הזה שטוני נותן בדיינר הוא בעצם הרוח שלו משחזרת במוחה את מותו? אולי זה בכלל חלום? משהו כאן משונה ולא מסתדר.

פרק הסיום של "הסופרנוס" הוא אולי לא היה הטוב שבפרקי הסדרה, אבל בהחלט סיפק סיום הולם ששיקף את רוח הסדרה, דווקא בגלל הייחוד והשוני שלו לעומת סדרות "רגילות" בטלוויזיה המודרנית. האם הייתי מסיים אותה כך לו הייתי יוצר הסדרה? לא נראה לי. מה אני הייתי עושה? הייתי...


חזרה אל הספיישל