לאורך שנות קיומו של "המסך המפוצל" היתה התייחסות רבה לפרקי "הסופרנוס". שלוש העונות הראשונות של הסדרה שודרו כאן (בערוץ 3) לפני שעלה המדור הראשון של הממיר באתר. אבל הנה הדברים שנכתבו על הפרקים שלאחר מכן:

עונה 4, פרק 9 (48) - Whoever Did This
שום דבר לא הכין אותי לסצנה המדהימה אצל "הסופרנוס", שבה טוני התחרפן (ובצדק) וחיסל במכות נמרצות את ראלפי (ג'ו פנטוליאנו התזזיתי). סצינה מפתיעה, אלימה, מקפיאה, קודרת, ועשויה היטב. גם האירועים שהגיעו לאחר מכן, כשכריס עזר לטוני לקצץ את הגופה ולהיפטר ממנה היו מרשימים ומצמררים. מדובר בעונה מצוינת (שוב) של סדרת המאפיונרים החזקה הזאת.

עונה 4, פרק 10 (49) - The Strong, Silent Type
פרקי "הסופרנוס" זוכים כבר הרבה זמן לאזכורים כמעט קבועים בממיר, אבל יש לכך סיבה טובה: הסדרה הזאת מצליחה לשבור מדי שבוע מחדש את השיאים של עצמה. גם השבוע נשבר השיא עם סצינת ההתערבות: בצד אחד יושב לו כריסטופר ליד אלכוהוליסט לשעבר שאומר לכולם "לא הגענו לכאן כדי לשפוט אחד את השני", ובצד השני מוטחת בכריסטופר האשמה ש"אתה לא מתפקד יותר כגבר", וטוני מתפרץ על כריסטופר מכיוון שהוא הרג כלבה. אמנם בפרק השבוע לא היו חסרים רגעים נהדרים (תמונת הנפוליאון של טוני, למשל), אבל הסצינה הזאת בהחלט הצליחה להתעלות על כולם. מדובר, בפשטות, בחמש הדקות המושלמות ביותר שהזדמן לנו לראות בטלוויזיה השבוע (BS).

עונה 4, פרק 13 (52) - Whitecaps
ביום ראשון האחרון הגיע לשיאו כל מה שנבנה במשך העונה אצל המשפחה האיטלקית הזועמת. טלפון אחד קטן אל כרמלה, הוציא אותה מהשלווה האפטית שלה ופירק הכל, בסערת רגשות אחת ארוכה, מפתיעה ומרתקת. לאדי פאלקו, האישה שמאחורי כרמלה, מגיע כל סופרלטיב שאפשר להרעיף עליה. היא שחקנית נפלאה, נהדרת, עוצמתית. כשהיא כואבת, גם הצופה כואב. כשהיא זועמת, גם הצופה זועם. וכמה שהיא זעמה. וכמה שהיא כאבה. היה נהדר וכואב בו זמנית. בין לבין היה מרתק גם סיפור חיסולו או אי-חיסולו של קרמיין, כמו גם העימות של טוני, שחקן מופלא כשלעצמו, עם עורך הדין השחצן. זו היתה סיומה של עונה, שהתחילה באיטיות שמאוד אופיינית לסדרה, וצברה תאוצה עם כל פרק שחלף, עד לסיום הקליימקסי הנהדר.



עונה 5, פרק 3 (55) - Where's Johnny?
שני פרקי פתיחת העונה החמישית של "הסופרנוס" לא היו גרועים במיוחד, אלא שלפחות מבחינתי הם לא הצליחו להתרומם ולהגיע לרמה של פרקי הסיום המשובחים של העונה הרביעית, למשל. ואז הגיע הפרק השלישי בעונה, "איפה ג'וני?", והוכיח שכוחה של הסדרה עודו במותניה, עם שני סיפורים שנעו במקביל, האחד - סיפור הידרדרות מצבו הבריאותי של קוראדו "ג'וניור" סופרנו, שהחל לפתח סימנים מתקדמים של אלצהיימר, והשני - המאבק על השליטה בעסקי הגננות, שהיה אלים, מרתק ומרהיב, כמו שקרב שליטה אצל "הסופרנוס" אמור להיות. שני הסיפורים הללו, שלמעשה לא היו קשורים כלל אחד לשני, הבהירו שוב כמה הסדרה הזאת מצליחה לשלב את סיפורי המאפיה עם הפן האנושי, המרגש יותר. טוני הנעלב מג'וניור שיורד עליו שוב ושוב, ומסרב לדבר איתו או לעזור לחיפושים אחריו, הוא בדיוק מה שעושה את הסדרה למה שהיא. הרגע המשעשע בפרק: ג'וניור סופרנו רואה טלוויזיה, שם משודר פרק של "תרגיע". תגובת הסופרנו המבוגר: "למה אני מופיע בטלוויזיה?". אבל גולת הכותרת היתה סצנת הסיום המקסימה ("למה זה תמיד צריך להיות משהו נבזי? אתה לא אוהב אותי?"), שראויה למקום של כבוד בין הרגעים הטלוויזיוניים הגדולים ביותר אי פעם.

עונה 5, פרק 5 (57) - Irregular Around the Margins
כמעט כמו תמיד, מתחיל פרק של "הסופרנוס" על מי-מנוחות: פגישה קצרה, מבט חטוף, שיחה נינוחה, טרמפ הביתה. ואז, רגע קטן של חוסר זהירות מתחיל את מפולת השלגים המהירה: תאונה שגוררת חרושת שמועות על יחסים לא תמימים בין טוני לאדריאנה - וזה מספיק. כדי לחרפן את כריס לחלוטין, כדי להחזיר למרכז הבמה את היחסים הטעונים בין טוני לכרמלה, כשמרגע לרגע עולה הדרמה, משובצת בכמה רגעי מופת: טוני ומגש הפיצה, כריס יורה על המכונית של טוני, ואז נכנס באקדח שלוף למועדון, כריס נלקח לכביש צדדי וטוני צריך להחליט מה לעשות איתו. העוצמה שבכל שורה שנאמרת, והצורה בה נפתר כל הבלאגן הזה בסצנה רגועה, אבל כל כך טעונה במסעדה - אלו הדברים שהופכים את הסדרה הזאת ליצירת מופת מדהימה ומושלמת. נהדר.

עונה 5, פרק 9 (61) - Unidentified Black Males
מעל כולם ניצבת לה גם השבוע "הסופרנוס", עושה זאת באמצעות פרק נפלא, שעשוי ביד אומן. כמה מגוחך נראים אנשי המאפיה הללו שמשתמשים בשם הקוד "תקפו אותי כמה כושים" כדי להימנע מהצורך לספר את האמת על מה שבאמת קרה להם (טוני סופרנו על ההתקף שקיבל לאחר ויכוח עם אמו, טוני בי כדי להסתיר את הרצח שביצע). גם הרגע בו מבין טוני שבן דודו אחראי לאותו רצח היה רגע נפלא, בדיוק כמו השיחה במכונית בה מבטיח טוני שלטוני בי לא היה קשר לרצח הזה. גם לעימות המסעיר בין ויטו לבין פין, על רקע מה שהאחרון ראה, היה חלק גדול במה שהפך את הפרק הזה לכל כך טוב.

עונה 5, פרק 10 (62) - Cold Cuts
עוד פרק מדהים של "הסופרנוס". מעל ולפני הכול - הסוף הצפוי אך כה מענג, בו טוני שאינו מסוגל לראות את אחותו מאושרת מדברים שהוא עצמו לא מסוגל להשיג - האושר שבא לה כתוצאה מטיפול וריסון הכעס התורשתי שלהם - מתסיס אותה בכוונה וגורם לה להתפרצות, ומיד אחר כך יוצא מהבית עם חיוך גדול של אושר על הפנים. לעומת האכזריות הלא משתנה של טוני, קיבלנו את השינוי ההדרגתי באישיותו של כריסטופר. החל מהשנאה / קנאה לטוני בי, שהופכת לידידות כשהם נשלחים למשימה יחד, וחוזרת להיות שנאה כשטוני אס מצטרף אליהם, מה שמעלה בכריס את זכרונות הלעג שחווה מצמד הטונים כילד, את כאב הדחייה, ולבסוף מביא אותו לדמעות - אחד הרגעים היותר מרגשים בסדרה (Bosco).



עונה 5, פרק 11 (63) - The Test Dream
ב"באפי" עשו את "רסלטס" המופלא, לפני שלושה שבועות ראינו את "מודעת" של "אליאס", ובמהלך סוף השבוע האחרון זכינו לקבל שני פרקי חלומות נוספים. אל "מגרש ביתי" עוד נגיע בהמשך, אבל את "החלום" של "הסופרנוס" חייבים לראות שוב ושוב כדי לנסות ולהבין מה בעצם הלך שם. מלבד הבאתם של כל (או לפחות רוב) הדמויות המתות של העונות הקודמות (ראלפי, ביג פוסי, ריצ'י אפריל) כדי שיגידו משפט אחד או פחות, קיבלנו כמה סצנות מדהימות בחסות התת-מודע של טוני ("את אנט בנינג!" ייזכר לנצח כאחד המשפטים היותר מצחיקים), שמישהו חייב להרים את הכפפה ולנתח אותן. פרק מדהים, עוכר שלווה ומענג, שנראה הזוי לכל אורכו, ולא רק במסגרת החלום הארוך של טוני.

עונה 5, פרק 12 (64) - Long Term Parking
פרק אחד לפני סיום העונה, הוכיחה "הסופרנוס" שוב למה היא הסדרה הטובה ביותר המשודרת כיום בטלוויזיה. על רמת כתיבת הטקסטים, ששומרת על עצמה לאורך כל הסדרה, אין מה לדבר; על רמת המשחק המופלאה של כל אחד משחקני הסדרה - החל מטוני סופרנו עצמו ועד לאחרון השחקנים - אין הרבה יותר מדי מה להוסיף; אבל פשוט אי אפשר שלא לדבר על האירועים המצמררים שעברו על אחת הדמויות היותר מסכנות בסדרה - אדריאנה. כרגיל אצל המשפחה האיטלקית, כל האירועים הגדולים שם מתחילים בקטן: צילום בשחור-לבן של השלכת פסולת לזבל. רק מאוחר יותר מסתבר שמדובר בראיות לרצח שבוצע שם זמן קצר קודם מכן, מה שגורר את הגברת הלחץ על העזר כנגדו של כריס, הוידוי שלה בפניו לגבי פניית ה-FBI אליה כבר לפני שנה והאירועים הקשים שקרו לאחר מכן. הסצנה בה כריס חונק את אדריאנה תוך כדי שהוא צועק שהוא אהב אותה היא מבחינתי אחד מרגעי השיא בעונה המצוינת הזאת, התרגיל הנבזי שעושים לה לאחר מכן כשמספרים לה שכריס בבית חולים נמצא רק מעט נמוך יותר, וגם הרגע בו טוני מוציא את העצבים שלו על כריס הוא עוד רגע מופלא אחד בסדרת רגעים נהדרים שלא מותירים לצופה ולו רגע אחד של שקט. זו פשוט טלוויזיה במיטבה.

עונה 5, פרק 13 (65) - All Due Respect
העונה החמישית של "הסופרנוס" שהסתיימה השבוע, היתה כנראה העונה הטובה ביותר בסדרה. כל פרק הביא שיאים חדשים של מתח, שהגיע באמצעות כתיבה מדהימה ודמויות מרתקות שמשוחקות בצורה מושלמת. פרק הסיום לא נפל משאר העונה והביא כמה רגעים נהדרים: השיחה של סיל עם טוני ("עם כל הכבוד"), טוני מגלה על הציור, הירייה בטוני בי, וכמובן הבריחה בשלג. טלוויזיה במיטבה.

עונה 6, פרק 1 (66) - Members Only
פרק פתיחת העונה השישית של "הסופרנוס" היה מדהים. לא רק בגלל הסיום המהמם שלו, שתיכף נדבר עליו, אלא לכל אורכו. ברמת הדיאלוגים, ברמת הכתיבה, ברמת המשחק, ברמת הדמויות - אין לי ספק שמדובר באחת הסדרות הגדולות ביותר אי פעם בעולם הטלוויזיה. כל הקטע הזה עם החירפון של ג'וניור סופרנו, שכאילו הגיע משום מקום, אבל נבנה היטב במהלך כל הפרק (ואולי אפילו במהלך העונה הקודמת), היה מדהים, והוביל לסצנת הירייה הדרמטית לקראת סוף הפרק. הרעיון הזה לפיו אין דמות אחת בטוחה בעולם הזה של "הסופרנוס", ואפילו הבוס הגדול, הלפעמים מעצבן, שגרם למותו של אחד מנתיניו (עוד אירוע מזעזע ומרשים), בכך שסירב לבקשתו לעזוב (והשיוויון נפש המקומם הזה שבו עשה זאת), אפילו הוא לא בטוח, מראה שליוצרי הסדרה אין בעיה ללכת עד הסוף, ויכול להיות שהוא ימצא את מותו בסיום הפרק. ועכשיו מה? הוא באמת מת? ואם כן, איך אפשר להמשיך? מדהים, נפלא ומורט עצבים. איך בכלל אפשר לחכות לפרק הבא?



עונה 6, פרק 2 (67) - Join the Club
פרק של מופת היה השבוע ב"הסופרנוס". סדרת החלומות של טוני בתרדמת מביאה אותו לחיים אחרים, בזהות אחרת, באווירה שונה כל כך ממה שאנחנו רגילים לה בפרקים של "הסופרנוס". היה יפה לראות את המעבר בין המציאות של טוני סופרנו וחייו בחלום. שלא לדבר על כל הרגעים הקטנים שעשו את הפרק הזה ליצירת אומנות: הנזירים במלון, כרמלה מדברת אל טוני לצלילי המוזיקה, ההבטחה של איי. ג'יי. או סוף הפרק, בו אנחנו רואים את "קווין פינרטי" יושב לבדו בחדר המלון. "הסופרנוס" היא לא סתם סדרת טלוויזיה, היא סוג של פסל שצריך לשים במוזיאון כדי שסטודנטים לאומנות יוכלו להתעכב ולהשתאות מהיופי שלו (עידו f. כהן).

עונה 6, פרק 3 (68) - Mayham
שלושה פרקים בתוך העונה השישית של "הסופרנוס" ואנחנו כבר נמצאים בתוך רכבת הרים שנעה בכל מיני כיוונים. "הסופרנוס" תמיד היתה טלוויזיה איכותית בזכות הכתיבה המבריקה שלה והמשחק העילאי שבה. פתיחת העונה הנוכחית לקחה את הסדרה למחוזות לא כל כך ממופים, ועשתה את זה נהדר. אחת הסצנות הנפלאות ביותר בפרק ששודר השבוע היתה כש"קווין פינרטי" מגיע אל הבית המואר, כשטוני בי (סטיב בושמי) מאיץ בו להרפות, להשאיר את העבר מאחור וללכת אל האור, שניות לפני שטוני סופרנו חוזר סוף סוף להכרה. מישהו צריך לכתוב על זה סכפ"שים.

עונה 6, פרק 6 (71) - Live Free or Die
משפחת המאפיה הקשוחה של "הסופרנוס" עמדה השבוע בפני דילמה קשה - איך להתמודד עם המידע החדש על ויטו. "תחסל אותו", זעק סילביו (או שמא היה זה פולי, דווקא). "כן?" צעק עליו טוני בחזרה (כי הרי הכל שם הולך בצעקות), "ומי יטפל במשפחה שלו? בילדים?" - כי למרות הקשיחות המאפיונרית, יש בטוני רגישות מסוימת למשפחתיות. אם מישהו פוגע פיזית במשפחה המורחבת - אם זה בהלשנה ל-FBI, או בניסיון לעבוד עליו בעניינים כספיים, או אם הוא סתם מעצבן את טוני - אין שום בעיה לחסל אותו, אבל אם מדובר רק על נזק תדמיתי, האם זה שווה את זה? ויטו לא מחכה לשמוע את התשובה. הוא בורח ומגלה את השלט "תהיה חופשי או תמות" בחנות מקרית אליה הוא נכנס. ואנחנו ממשיכים לקבל טלוויזיה מופתית, סוחפת, מרתקת ונפלאה.

עונה 6, פרק 9 (74) - The Ride
משהו קצת מוזר היה השבוע בפרק של "הסופרנוס". אני לא בטוח שאני יכול להביע במילים מדוע יצאתי בהרגשה "מוזרה" מהפרק, אבל היה שם איזשהו משהו - נקרא לזה Vibe - שלא כל כך אופייני לסדרה. ובכל זאת, היו בו כמה רגעים יפים: טוני וכריס גונבים את ארגזי היין, הולכים לסעוד כדי לטעום את היין הזה (אבל כריס לא שותה, כמובן, מה שהוביל להידרדרות הדרגתית מדאיגה אצלו), ומריצים דאחקות משעשעות למדי על אלה שגנבו מהם את היין; הפלאשבק לרגע בו מספר כריס לטוני על אדריאנה; והפגישה בין כרמלה לאמה של אדריאנה, שבמהלכה כרמלה מבטלת לגמרי את הדברים שהיא אומרת לה, אבל אחר כך מתחיל לחלחל אצלה הספק, שמא יש משהו בדברים הללו. בשורה התחתונה, גם בעונתה השישית זו עדיין סדרה נהדרת. אבל יש משהו בכל העונה הזאת שהוא קצת שונה מחמש העונות הראשונות שלה.

עונה 6, פרק 12 (77) - Kaisha
עונה שישית של "הסופרנוס" הסתיימה ללא רתיחה. הקדרה התלהטה, המים בעבעו, האדים התאבכו, אך הקליימקס לא הגיע. טוני, שבתחיל העונה עמד כפסע לפני המוות, ניסה להיוולד מחדש. באמת שניסה. אבל מה לעשות שהרפש סביבו נדבק ולא יורד. ויטו, שקו העלילה הסנסציוני שלו היווה למעשה את חוט השדרה של העונה כולה, הוא האחרון שעבר לגור עם הדגים, אך שאר הדמויות לא במצב טוב בהרבה: כריס שוב עמוק בסמים, נשוי לאישה שמעניינת אותו כקליפת השום ושוכב עם הבחורה שהעזה לומר "לא" לבוס הגדול; פולי, שבור מגילוי האמת על אימו האמיתית חולה בסרטן; התת מודע של כרמלה מתחיל לקלוט באיטיות שזו לא אייד שצריכה שהבין שהיא מתה, אלא היא עצמה ואילו איי.ג'יי פצח במערכת יחסים עם מולאטית המבוגרת ממנו בעשור + ילד. העונה היתה קודרת ביותר ונדמה שרק סצינות בודדות במהלכה צולמו באור יום מלא. כאמור, דיכאון. נדיר שסדרה בעונתה השישית מצליחה לשמור על כוחה במותנה ולייצר מדי שבוע פרק מופת שמייד בתום הצפייה בו ברור שמקומו בפנתיאון הקלאסיקות של כל הזמנים. "הסופרנוס" עומדת במשימה בגבורה, ללא קליימקסים מרטיטים ותהפוכות גורליות וכאן גדולתה. בסוף הפרק התישבו בנחת בני משפחת סופרנו מסביב לעץ האשוח וספגו את רוח החג, כאילו יודעים שצוק העתים קרב ובא. הכינו את ארונות הקבורה, העונה השביעית (או איך שלא קוראים לה ב-HBO) ולצערנו גם האחרונה בפתח (okok4).

עונה 6, פרק 13 (78) - Soprano Home Movies
"הסופרנוס" חזרה אל החצי השני, ועשתה את זה בגדול. אולי זו היתה ההתרגשות עם חזרתה של סדרת המופת הזאת, אבל אני חייב לציין שבמשך כל הסצנה שבה בילו טוני ובובי בסירה, ובמשך כל הזמן שחלף עד ההתפרצות, בזמן משחק המונופול, קיננה אצלי תחושה חזקה, שמשהו הולך לקרות. כשהם היו בנהר, אמרתי לעצמי שטוני הולך להתעצבן ולזרוק אותו מהסירה. זה לא קרה. בזמן משחק המונופול, כשהכל היה רגוע, פסטורלי ונעים, היה לי ברור לחלוטין שהעסק זמני לחלוטין, שמשהו יקרה. והוא קרה, ובגדול. טוני התנפל על בובי בקלה, מריבה פיזית לא קצרה, שהסתיימה בסוג של "הפסד" עבור טוני. טוני סופרנו הגדול, הבוס, הפסיד במריבה למישהו אחר, נושא שהסדרה עסקה בו גם בפרקים המוקדמים של העונה. וזה מטריף את חושיו של טוני. והפרק ממשיך. האם טוני יחסל את בובי? האם תהיה התפרצות נוספת? והתשובה: לא. אבל טוני פותר את האישואים שלו עם עצמו בצורה פשוטה. הוא ייאלץ את בובי לבצע את ההריגה הראשונה שלו - שמתבצעת ברישול, ועם השארת יותר מדי פרטים מזהים בזירת הרצח. טוב לא יכול לצאת מזה. וברקע, שוב כרמלה סובלת. היא צריכה לקחת אותו אל המיטה אחרי המריבה, היא מנסה להוריד לו את הבגדים, לא מצליחה, ומתייאשת, אומרת לעצמה "למה לי?". אילו חיים מסכנים יש לכרמלה, כמה היא סבלה בגלל בעלה? כמה היא עוד תסבול? ואיך תסתיים לנו הסדרה הנפלאה הזאת? פרק פתיחה חזק ומעורר מחשבה. הספירה לאחור התחילה.



עונה 6, פרק 14 (79) - Stage 5
10. מושלם. פשוט מושלם. אין מילים טובות יותר לתאר פרק כזה. סיפור המאבק של ג'וני סאק במחלה היה עשוי בצורה פשוט מופלאה. היה מרתק לראות כיצד האיש הזה - אימת ניו יורק וסביבתה בעבר - קמל בצורה כזו והופך פשוט לצל של עצמו. במיוחד יפה היה לראות כיצד הוא מוצג בצורה אנושית כל כך: הוא חוזר לעשן ולאכול כאילו כדי "לעשות דווקא", התסכול שלו מכך שמבחינה פיזית הוא אינו יכול לעמוד נגד סוהר שמתייחס אליו בזלזול - הדברים הקטנים, כמו ש"הסופרנוס" יודעת לעשות טוב כל כך. על הדרך קיבלנו גם הופעה פנטסטית של הבמאי סידני פולאק בתפקיד קריפי-משהו, אך גם אנושי. הדמות שלו באמת היתה מרתקת. בזירת המאבק על השליטה בניו יורק אהבתי במיוחד את הסצנה של סילביו במסעדה, עם ההילוך האיטי, שהיתה פשוט מגניבה. בכלל, דומה שבעונה הזאת הם מרשים לעצמם להשתמש בטכניקות בימוי קצת לא שגרתיות, רגע לפני הסוף. סבבה. אבל קשה להתעלם, כמובן, ממה שקורה בין טוני וכריס. הפעם קיבלנו את ההוכחה הניצחת שכריס אכן חש טינה כלפי טוני, והדרך שבה הוא שלח את הבמאי המסכן להסביר שהוא בכלל זה שהגה את הסרט שיקפה כל כך את הדמות של כריס - אימפולסיבי, חושב שהוא חכם, ושקוף כל כך. גם השיחה שלו עם כרמלה הראתה עד כמה שהוא חי בסרט, והדברים שהיא הטיחה בו היו קשים ונכונים. מעניין במיוחד לראות שטוני בכלל לא קלט את המסר הסמוי של כריס עד שתשומת לבו הופנתה לכך, אבל עוד יותר מעניין היה לראות כמה קשה הוא לקח את זה, והשיא, כמובן, בסצנה המדהימה אצל ד"ר מלפי כשהוא כמעט מייבב על כמה שההתנהגות של כריס פוגעת בו. המשחק של גנדולפיני הגיע שוב לשיאים בלתי נתפסים כמעט. סצנת הסיום היתה מחווה ברורה ל"הסנדק", וכמו במקור - הסצנה המשפחתית הזאת מסמלת, כנראה, פורענות גדולה שעומדת לבוא עלינו. איזה פרק מושלם. כמה טוב לראות סדרה שגם ברגעיה האחרונים יודעת לספק כאלה יצירות מופת (איתן גשם).

עונה 6, פרק 17 (82) - Walk Like a Man
10. פרק מרתק שהתמקד בשתי דמויות שלכאורה אין להן הרבה מן המשותף, אך בפועל יש גם יש. מרתק היה לראות בפרק את התהליך המקביל, אך המנוגד, שעוברים שני "היורשים" של טוני (אחד במובן הפיזי - הבן שלו, ואחד במובן הסימבולי - היורש ב"עבודה"). במהלך הפרק מחלחלת אצל כריס לאט לאט ההבנה - המדכאת - שאם הוא רוצה להמשיך להיות חבר ב"משפחה" הוא חייב לחזור לאורח החיים שאפיין אותו בעבר - שתייה, הימורים, סקס וכיו"ב. אחרת, הוא פשוט לא יוכל לשרוד. ההבנה הזו מוציאה מכריס, בסצנה המרתקת לקראת סיום הפרק - את המונולוג הנסער על הרצון שלו להלשין על כולם, אבל האם החיסול של JT בסיום נבע מהמצב הנפשי הרעוע שלו או דווקא מתוך הבנה שאותו JT מחזיק עליו עכשיו מידע מסוכן ושמוטב להיפטר ממנו? מעניין. מכל מקום, משחק פשוט אדיר של מייקל אימפריולי, כמו תמיד. מנגד, איי ג'יי עובר תהליך הפוך - בתחילת הפרק הוא זה שבדיכאון, ובאופן אירוני, טוני הוא זה ששולח אותו להתחבר לצד ה"משפחתי" שבו, ובאופן עוד יותר אירוני, מה שמוציא את איי ג'יי מהדיכאון הם דווקא גילויי האלימות הקשים שהוא נחשף אליהם. שיא הפרק היה, לטעמי, במבט של איי ג'יי כשהוא רואה את החברים שלו מתעללים בנער המסכן, שמהווה הקבלה מושלמת, כמובן, למבט של טוני כשהוא נחשף לאלימות של אביו, כשהוא משחזר זאת באוזני ד"ר מלפי, אי שם בסביבות העונה השניה. שיא נוסף של הפרק היה הוידוי המרגש של טוני על התסכול שלו מכך שהוא חש שהוא "מזהם" את איי ג'יי עם המטען הגנטי הדפוק שלו. זו אמירה מרתקת בשני מובנים: האחד, כל התסכול שטוני שפך על איי ג'יי כל השנים שאותו פירשנו כשנאה ובוז כלפי העובדה שהוא לא ה"גבר" שטוני ציפה שיהיה. השני, שלמרות כל המאמצים והתסכולים שלו, כפי שניתן לראות בסיום הפרק, דווקא טוני הוא זה שגורר את איי ג'יי ל"צד האפל", ולמעשה, המסקנה של הפרק היא שבניגוד למה שחשבנו עד עכשיו איי ג'יי דווקא כן בנוי להצטרף יום אחד ל"משפחה". זה פשוט בגנים שלו. זה גדול ממנו. וזוהי בדיוק הסיבה למונולוג המרגש של טוני. נפלא, פשוט נפלא (איתן גשם).

עונה 6, פרק 18 (83) - Kennedy and Heidi
אחת לשנה, פחות או יותר - בדרך כלל יותר - מגיע פרק בסדרה כלשהי, שמצליח להיכנס לרשימה מצומצמת, אך איכותית, של פרקי מופת. "הסופרנוס", שכמעט כל פרק בה הוא מצוין, כבר סיפקה הרבה יותר מפרק מופת אחד לאורך שש עונותיה, ובכל זאת, בכל פעם זה מפתיע מחדש. הפרק הנוכחי - שלושה פרקים לסיום הסדרה - ייכנס לבטח לאותה רשימה אקסלוסיבית. היה ברור שדברים גדולים הולכים להתרחש, והמוות הנוכחי לא היה משהו שאי אפשר לחזות אותו מראש. אלא שלא המוות עצמו הוא שריגש כל כך. לא רק העובדה שמדובר בדמות שאנחנו אוהבים (לשנוא, או אולי דווקא לאהוב). לא רק בגלל האדם שביצע את החיסול. אלא בעיקר בגלל הדרך הפשוטה, כמעט מעליבה, שבה הרג טוני את כריס. לא ע"י אקדח, ולא ע"י רובה. לא באמצעות אחד מנתיניו, ולא ע"י אחד מאויביו. לא בגלל הסמים, ובטח שלא בגלל אורח-חייו המסוכנים ממילא. תאונת דרכים פשוטה, מכונית שמסתובבת הרבה יותר מדי פעמים, ויד אחת - גדולה ואדישה - שסוגרת את פתחי הנשימה. כל היתר כמעט לא חשוב - התגובה של כרמלה, התנחומים של ה"משפחה", האפטר-מאת' של האירוע הטראגי, הבריחה של טוני לוגאס, העובדה שהאמת תישמר - אולי לנצח - בתוך קברו של האחיין, סצנת החלום המבריקה שבה מספר טוני למלפי על מה שעשה, שכמעט גרמה לי להאמין שזה באמת קורה. פרק חזק, נדיר בעוצמתו, למרות השקט היחסי ששרר בו במשך רוב הזמן. עוד פרק מופת בשרשרת פרקי מופת שסיפקה לנו "הסופרנוס".

עונה 6, פרק 19 (84) - The Second Coming
מי היה מאמין שאיי ג'יי הולך להיות דמות כל כך חשובה ברגעיה האחרונים של הסדרה? רוברט איילר קיבל מדייויד צ'ייס את המפתחות ולא אכזב. מסתבר שכל הזמן הזה הסתתר שם שחקן לא רע בכלל ובפרק הזה הוא בהחלט התעלה על עצמו. הסצנה ההיא בבריכה (איך זה שתמיד הכל בסוף מתנקז לבריכה, תרתי משמע?) היתה תמצות מזוקק של הסדרה כולה - בלתי צפויה, לא שגרתית, מטרידה, הזויה, מצחיקה, מרגשת ועשויה היטב. השינוי המהיר ביחס של טוני כלפי איי ג'יי - מבוז וגועל על ניסיון ההתאבדות ועד החיבוק החם והאוהב שהוא העניק לו אחרי שהציל אותו היה אופייני ונפלא, כרגיל. וסוף סוף ראינו קצת מדו, כמעט שכחנו שהיא קיימת. וכמה מטומטם הבחור ההוא שהטריד אותה באמצע הדייט יכול להיות? מה הוא חשב לעצמו? שהיא לא תספר לטוני? שטוני ישתוק על זה? מה שהיה הכי מדהים בסצנה הכה אלימה ההיא בדיינר היה שממש הזדהינו עם טוני, ממש הרגשנו ש"הוא צריך לסגור אתו חשבון". זו בהחלט היתה תחושה מטרידה עבורי כצופה, אבל זה סוד הקסם של הסדרה. ומה הקטע של פיל ליאוטרדו? מה זו ההתנהגות המשונה הזאת? הבנו שהוא חם על טוני, ושהוא חדור רוח קרב, אבל טוני בא לדבר אתו פנים אל פנים ועוד הביא אתו את הבן של הבוס האגדי, וככה הוא מתנהג? כמו איזה ילד קטן שצועק מהמרפסת? אפשר להריח את אבק השריפה באוויר. האבחנה של הקולגה של מלפי על טוני ומה שהוא מקבל מהשיחות איתה היתה מאלפת ומרתקת. האם בעצם הניסיון של מלפי לעזור לטוני עולה בחיי אדם רבים? בהחלט מרתק. ומאד אהבתי את השימוש של טוני במינוח "Poor You" כלפי כרמלה במהלך הריב שלהם. הסמל המסחרי של ליביה סופרנו, והוא בלי לשים לב משתמש בו. כי כנראה שלמרות שהוא לא יודה בכך לעולם, יש בטוני הרבה מן הליביה. והעובדה שחלק מהדיכאון של איי ג'יי נובע מהמילים שליביה הטיחה בו אז כשטוני שלח אותו לבקר אותה בניגוד לרצונו רק הופכת את העסק לכואב יותר עבור טוני שרואה את הבן שלו משלם על כל חטאיו. יופי של סגירת מעגל. פרק משובח, ואהבתי מאוד את סצנת הסיום שבה טוני מגיע עם הפיצה - הדרך הפשוטה ולמעשה היחידה שלו להתחבר לאיי ג'יי במצבו - והדרך שבה איי ג'יי מקבל את פניו. מרגש ומפעים (איתן גשם).


כתבה מיולי 2001 על טוני סופרנו (פרק פתיחת העונה השנייה)
חזרה אל הספיישל