"הסופרנוס", או כפי שמכנים אותה "הרומן האמריקאי הגדול של שנות ה-2000", היא סמל ומופת למהפך תרבותי מרשים. "הסופרנוס" התלבשה על שני תחומים תרבותיים במובנם הרחב ונתנה להם טוויסט שלא יישכח במהרה. כנציגה נאמנה של ז'אנר סדרות הדרמה הכבדות היא הפכה את עולם סדרות הדרמה הכבדות לחלוטין, וכנציגה נאמנה של עולם המאפיה התרבותי, על ספריו של מריו פוזו וג'יימס אלרוי, ועל סרטים כמו "הסנדק" ו"החבר'ה הטובים" היא הפכה גם את העולם הזה על פניו. הטוויסט הכפול והכל כך מרשים הזה, שאותו אתאר במאמר זה, הוא שהעניק ל"סופרנוס", למרות העובדה כי היו ועוד יהיו סדרות טובות יותר, את מעמד העל שלה היא זכתה בתרבות האמריקאית בעשור האחרון.

במישור האחד, כאמור, הסופרנוס הפכו את הקערה הקולנועית/תרבותית על פיה, ובכך ביצעו רפורמה מרשימה במיוחד בכל האמור לתרבות המאפיה האמריקאית. "הסנדק" על המשכיו המרשימים הוא אייקון תרבותי אמריקאי גאה. בעיני רבים מדובר בסרט הטוב ביותר בהיסטוריה. ועם זאת, "הסנדק" על המשכיו ועל ממשיכי דרכו הרוחניים הוא אנומליה תרבותית. במדינה שגיבוריה התרבותיים עד אותו זמן היו ג'ון וויין וגרי קופר, קמו בשנות השישים והשבעים כמה יוצרים קולנועיים גאים ובראשם פרנסיס פורד קופולה והציגו את תבנית ה"אנטי גיבור". אמנם, אנטי גיבורים היו עוד קודם לכן בקולנוע ואף כיכבו בסרטים משלהם, אך מעולם לא היו הם מושאי ההזדהות. לא ב"צל של ספק" של היצ'קוק ולא ב"ליל הצייד" של מיצ'ם ולאוטון. המהפך הקולנועי של ההתייחסות לאנטי גיבור כאל גיבור החלה באירופה, אבל היא הגיעה לשיאה דווקא בתוצר האמריקאי ובעיקר ב"הסנדק".

לראשונה, מושאי ההזדהות של הקהל בסרט מצליח היו מאפיונרים. נציגם המוחלט של הרוע. על הקשר בין המאפיה האיטלקית כפי שהוצגה אז לבין ארה"ב, מדינת המהגרים הגדולה, כבר נכתב רבות. אולם הדבר שברצוני להתייחס אליו, הוא דווקא המאפיין הבולט ביותר של המאפיה כפי שהיא הוצגה ב"הסנדק". מדובר ברוע גדול מהחיים, מוחלט ואבסולוטי. קונטרסט שלם ומוחלט בין הדמויות כפי שהוצגו ב"הסנדק" לבין האתוס של החלום האמריקאי הגדול. ב"הסנדק", כל אחת מהדמויות היא דמות גדולה מהחיים. (בדרך כלל תרתי משמע). כל אחת מהדמויות בנתה סטריאוטיפ משלה, ובכך אולי עיקר כוחה. ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו, רוברט דה נירו) הוא הסטריאוטיפ של המאפיונר המבוגר היודע-כל. טום הייגן (רוברט דובאל) הוא דמות הקונסיליירי המושלם, היועץ השקול והנאמן. סוני קורליאונה (ג'יימס קאן) עוד יפרנס דורות רבים של מאפיונרים חמומי מוח, כאלה שיגיעו לשכלול קולנועי עם דמותו טומי דה-ויטו (ג'ו פשי) ב"החבר'ה הטובים" ושכלול טלוויזיוני עם דמויותיהם של ראלף סיפורטו וריצ'י אפריל ב-"הסופרנוס".



האבסולוטיות הזאת של "הסנדק" מוצאת את ביטויה המובהק ביותר בדמותו של מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו). זה שמתחיל את דרכו כנציג נאמן של החלום האמריקאי, אך רק עד שהוא גם משנה את עורו והופך להיות אבטיפוס למאפיונר קר-רוח באופן מוחלט. תהליך שמגיע לשיאו כשהוא רוצח את אחיו פרדו בסוף הסרט השני. בעולם של הסנדק אין מקום לדואליות ערכית ומוסרית, ובדיוק בשל כך אין גם מקום למוסד המשפחה מלבד מאשר בפונקציונליות שהוא מביא כממשיך דרך. את ההרס המשפחתי של מייקל קורליאונה הוא מגלה רק בסוף הסרט השלישי עם מותה של בתו בשל המאבק האבסולוטי שהוא הוביל. עם הצרחה האדירה של מייקל בעודו נושא את גופתה של בתו, חוזר מייקל אל הערכים האמריקאיים הישנים שאותם הוא זנח לפני שנים כה רבות.

האבסולוטיות של הרוע, לא הוכיחה את עצמה ובעצם חזרה כבומרנג אל מייקל הלכאורה בלתי-מנוצח בעצמו. רבים מוקיעים את החלק השלישי של הסנדק בטענה כי מדובר בסרט טוב הרבה פחות מאלה הקודמים לו, אבל דווקא הוא זה שסוגר את המעגל של הרוע האבסולוטי ש"הסנדק" היווה את מייצגו הנאמן במשך שני עשורים.

את מקומם של גיבורי העל האמריקאיים, תפס לראשונה המקום של האנטי גיבור. אולי בשל המרדנות בערכים אמריקאיים מסורתיים, ובשל הבשורה שדור הפרחים של הסיקסטיז הביא עמו. המרידה הזו בערכים אמריקאיים מסורתיים של טוב מוחלט, של גרי קופר ושל גרגורי פק, הביאה עמה תפנית של 180 מעלות ומרידה מוחלטת במוסכמות. הניצול הציני של "הסנדק" את האידיאלים הנשגבים של השגת אושר (ועושר) היה יכול להתקיים רק בעולם שזנח את התמימות שלו זה מכבר. בדיוק כפי שמלחמת ויאטנם ביצעה את המהפך הרעיוני שלה בחלום האמריקאי, כך גם מייקל קורליאונה ביצע את המהפך מהערכים האמריקאיים של מלחמה אחרת - מלחמת העולם השניה.

על עולם הערכים המעוות והאבסולוטי הזה, קמו "הסופרנוס" וכאילו קראו תיגר על כל מה שהמאפיה ייצגה בתרבות עד כה. לא עוד אבסולוטיות של רוע אלא דווקא מורכבות משפחתית. אם "הסנדק" על שלושת חלקיו קרע את הקשר שבין הערכים האמריקאיים וחשף את ערוותם ברבים, בכך שהוא הציג את הסתירה המוחלטת שבין המרדף אחר עושר לבין המרדף אחר אושר. אם "הסנדק" קם לו על בסיס ערכים סיקסטיזיים מובהקים, וחשף לכאורה את השקר שבאתוס האמריקאי, שבה "הסופרנוס" בדור שכבר לא הכיר את הביקורת החד מימדית של שנות השישים, וניסתה לאחות את הקרעים. "הסופרנוס" עשו זאת בהצלחה מרשימה, תוך שימוש באותה תבנית שבה אותם קרעים נגזרו לראשונה - מוסד המאפיה האיטלקית. לא עוד חלוקה דיכוטומית של רע וטוב, עושר ואושר, אלא דווקא ניסיון לשלב בין השניים.

לראשונה הגיע המאפיונר האיטלקי אל ספת הפסיכיאטר(ית), במטרה לאזן את חייו, ולמצוא את דרך הזהב שבין המשפחתיות לעסקים, בין האושר לעושר, בין הרע לטוב. מהלך כזה לא יכול היה להתרחש, מלבד בדור פייסני יותר כלפי תלאות העבר. דור ששכח זה מכבר מערכים מוחלטים אך מנסה דווקא דרך המורכבות האדירה של החיים עצמם להגיע לשלמות ולאיזון בין מרכיבי החיים לבין עצמם. אם ב"הסנדק" היה זלזול בחיי כל אדם, קרוב ככל שיהיה, אם הוא מפריע לעסקים ולסולם הערכים של הקוזה נוסטרה, הרי שב"הסופרנוס" שבה הקדושה של המשפחתיות למסלולה. כריסטופר, מדו, אנטוני ג'וניור וכרמלה, כולם צריכים להתמודד עם שגעונותיו של טוני אך גם עם אהבתו המוחלטת אליהם. בטקס ההשבעה של כריסטופר, אומר לו טוני כי עתה הוא צריך לשים את העסק לפני המשפחה, אך האמת היא שאצל טוני סופרנו המשפחה באה פעמים רבות דווקא לפני העסק. המורכבות הזאת, ההחלטות של מה באמת בא לפני מה, הערכים הישנים או החדשים, הקפיטליזם הדורסני או האושר המוחלט הם שגורמים לטוני את התמוטטויות העצבים שלו, והם שעומדים ביסוד הסדרה כולה.



ובמישור השני, הטלוויזיוני, יצרה "הסופרנוס" מהלך דומה גם אם לא זהה. "הסופרנוס" האמיצה ביצעה לא רק מהפך בתודעה התרבותית של המאפיה, אלא גם בתודעה התרבותית של הטלוויזיה עצמה. הטלוויזיה הציגה דמויות מורכבות ומיוסרות עוד הרבה לפני "הסופרנוס". די אם נזכיר את קלרמן ב"רצח מאדום לשחור" או את פיית' של "באפי", אולם בניגוד לקולנוע, הטלוויזיה לא עברה מעולם את הגדר, היא מעולם לא עברה לצד השני של החוק. גם דמויות שהוצגו בשיא כיעורן הנפשי, הוצגו כמייצגות של צדדים טובים או נייטרליים במשוואת המוסר העולמי. את הצעד הראשון במהפכה עשתה דווקא "אוז", אך היא בנתה עולם פנימי בכלא, והטוב והרוע היו יחסיים רק בתוך קירות הכלא עצמו. "הסופרנוס" היא שעשתה את הצעד הנוסף קדימה והציבה את גיבוריה בתוך העולם הגדול. אולם גיבוריה, שלא כגיבורי סדרות קודמות, היו לראשונה אנטי גיבורים.

מעניין לציין כי הדמויות הנשיות של הסופרנוס, הן דמויות שכבר ראינו בעבר. למרות מורכבותן, הן נמצאות על הצד הנכון של המפה. מרפרפות אך לעולם לא נוגעות בצד הרע, אך הדמויות הגבריות כולן הן רוצחים קרי לב, ועם זאת, הן מקור הכוח של הסדרה, אלו שסביבם היא סובבת. הדומיננטיות של טוני כמרכז הכובד של הסדרה, נשענת לא רק על משחקו המשכנע של ג'יימס גנדולפיני אלא על בחירה מושכלת של צ'ייס והיוצרים האחרים. טוני סופרנו הוא המייקל קורליאונה של העולם של "הסופרנוס", למרות שכסוג של מייקל קורליאונה הוא לא יכול להיות הפוך יותר מהמקור.

המהפך הטלוויזיוני המרשים הזה בא בשיאו של מהלך תרבותי חשוב אחר. המעבר של ההגמוניה המוחלטת של הקולנוע אל הטלוויזיה. אם בעבר המסך הקטן היה אחיו הצעיר של המסך הגדול, הרי שבעשור האחרון הוא ביצע מהפך מרשים והפך להיות התוצר התרבותי העכשווי החשוב והדומיננטי ביותר. את המהפך הזה לא היתה יכולה להוביל אף סדרה פרט ל"הסופרנוס". דווקא סדרה שמתכתבת עם הדואליות והמורכבות הרבה של האמריקאיות של שנות ה-2000 דרך התייחסות לתרבות הישנה ולערכים שאותם היא ייצגה, ואשר מייצגיה הנאמנים ביותר היו סרטי המאפיה ו"הסנדק" בראשם. דווקא סדרה כזו היתה יכולה להרים על נס את כוחה של הטלוויזיה. "המלך מת, יחי המלך החדש".

המהפך התאפשר הודות למדיום הטלוויזיוני ולא היה יכול להתקיים בשום אופן אחר. הקולנוע המוגבל באורכו, לעולם לא יכול היה להכיל את כל הדקויות ש"הסופרנוס" מביאה עמה. הקולנוע טוב לדברים אחרים, אין כמוהו ביצירת עולמות אבסולוטיים, בבניית הדיכוטומיה של טוב ורע, של אושר ועושר. אין כמוהו בבניית אבות טיפוס וארכיטיפים. המסך הגדול יכול להעצים כל אלמנט אבסולוטי שיעבור דרכו. אך המסך הגדול לא יכול להתמודד עם המהפך הדואלי ורב הדקויות של "הסופרנוס". הקולנוע הוא מדיום מושלם עבור "הסנדק" אך הוא מדיום בעייתי מאוד עבור מהפך תרבותי כפי ש"הסופרנוס" ניסו ליצור. מהפך כזה יכול היה להתאפשר רק בטלוויזיה, ובאופן כזה גם להפוך את הטלוויזיה למדיום מוביל.

"הסופרנוס" ראויים לכל שבח שהוא. אמת, מדובר בתוכנית קשה לצפייה, לא כל רגע בה הוא מופתי ובהחלט יש בה רגעים ואף פרקים שלמים שמוטב היה בלעדיהם. אך המסגרת הסיפורית של "הסופרנוס", הנרטיב האמריקאי המחודש שהוא בונה מתוך הריסות "הסנדק", לצד העברת השליטה מהקולנוע אל הטלוויזיה, יכולה היתה להתאפשר אך ורק בדרך זו. דרך שהותוותה בידי אומן על ידי דיוויד צ'ייס, האיש שזיהה את החללים המהותיים שבעולם התרבות הקנוני, התלבש עליהם ומילא אותם באופן מושלם וללא דופי.


חזרה אל הספיישל