דיסקליימר קטנטן, לפני שמתחילים: אני די בטוח שהיו השבוע עוד דברים שהיו ראויים לציון בממיר הנוכחי. פשוט לא הספקתי לצפות בכל מה שתכננתי. אם יש לכם מה להוסיף, אתם כמובן מוזמנים. כרגיל, בעצם.





10. "המגן" הדגימה השבוע שוב למה אני כל כך אוהב אותה. בגלל המעברים החדים בחשדות של ויק כלפי שיין, בין פחד מכך שהוא אכן עשה את זה, לרווחה על כך שהוא חף מפשע, ולאחר מכן לאותו חשד מחודש, שהביא לסצנת הסיום העילאית; בגלל האזכור של טרי, השוטר שויק רצח בפרק הראשון; בגלל שיין חסר הבושה שמעז להסביר לויק ששניהם בעצם אותו הדבר; בגלל הניסיון הלא-קשור (אבל בעצם כן) של דאץ' להערים על ויק, ולהציב אותו במצב בעייתי, כשחברתו של גווארדו מאשימה אותו בהיעלמו; ובעיקר בגלל מערכת היחסים הטעונה כל כך שנבנתה עכשיו בין שיין לויק. "בפעם הבאה שאראה אותך, אהרוג אותך", אומר ויק לשיין במשפט מצמרר, שזורק אותי מיידית לסוף העונה הקודמת ("אנחנו נמצא מי עשה את זה ונהרוג אותו"), שיין נוסע משם, קלוז-אפ על ויק, כתוביות. מושלם.

10. "הסופרנוס". שתי סצנות בלטו במיוחד בפרק הטעון והגדוש הזה: האחת, סצנת החיסול של בובי שצולמה באופן גאוני ומלא חזון - הניגוד בין התשוקה הילדותית של בובי לרכבות והחיסול האכזרי והמקצועני, ובה בעת הדרך שבה הוצגו הרכבות באופן שהזריק אדרנלין רב לסצנה כולה. מדוע בחר צ'ייס דווקא בחנות הרכבות לרצח החשוב הזה? האם בגלל שזו היתה אהבה של בובי או אולי כדי להראות שהעניינים - ובמיוחד פיל ליאוטדרו - התחילו לרדת מהפסים? הסצנה הבולטת השניה היתה של טוני אצל מלפי. סצנה ארוכה מאUד, מורכבת, מרתקת. מדהים היה לראות עד כמה הושפעה מלפי מהתרגיל הפסיכולוגי שעשה לה אליוט. איך היא פתאום משנה את היחס שלה לטוני. נראה שהיא מאשימה את עצמה בכך שהיא מספקת מרגוע לנפשו המצולקת והמסוכסכת של טוני, והדרך שבה היא הוציאה את זה עליו (למשל: עם חתיכת העיתון שהוא גזר) היתה מרתקת ומאלפת, ובעיקר שיקפה את מה שאנו הצופים מרגישים כלפי הדמות של טוני עכשיו (לאורך העונה הזכיר דייויד צ'ייס לצופים שטוני הוא בעצם חלאה לא קטנה, ושהגיע הזמן לסיים את הקשר הזה לפני שהוא יילך למקומות מסוכנים מדי). אבל היו עוד רגעים בולטים - ניסיון החיסול של סילביו והגילוי על כך שהוא בבית החולים במצב של צמח (אני אתגעגע אליך מאוד, סיל יקירי), החיסול שביצע סיל עצמו בתחילת הפרק (והדגיש עד כמה הוא היה תמיד האדם היחיד בסביבה של טוני שהוא יכול לסמוך עליו), טוני מספר לכרמלה את החדשות על בובי (משחק מופלא, כמו תמיד, של גנדולפיני ואידי פאלקו), טוני זורק את איי ג'יי מהמיטה כשזה מתבכיין שוב על כמה הוא מדוכא (רק אני ממש מחאתי כפיים בהתלהבות?). ניסיון החיסול הכושל של פיל (ובמיוחד התהייה של איש הקשר לגבי הזהות האוקראינית) שהדגיש עד כמה רקוב ודפוק העסק שטוני מנהל לעומת המקצוענות של פיל ואנשיו, העזרה המפתיעה שקיבל טוני מהסוכן האריס (סצנה קצת משונה, אבל חזקה) וכמובן, סצנת הסיום של הפרק, עם המוסיקה המפחידה וטוני שנותר לבד בחושך ומסתכל על הדלת משם תבוא הרעה. הפרק סגר הרבה סוגיות שנפתחו קודם (העימות הצפוי עם ניו יורק, מה רוצה הסוכן האריס, בובי וסיל, הטיפול אצל מלפי), אך גם הותיר מספיק סוגיות פתוחות לפרק האחרון (האם טוני ישרוד, מה יהיה עם איי ג'יי, האם טוני ימשיך בטיפולים אצל פסיכיאטר אחר/ת, האם טוני ירחם על ג'וניור ויעזור לו בכל זאת, מה תעשה ג'אניס וכו'), בדיוק כפי שצריך פרק לפני אחרון לעשות. וכמו תמיד, אצל "הסופרנוס", מה שצריך להיעשות היטב, נעשה פשוט מצוין (איתן גשם).

10. "גיבורים". וואו, פשוט וואו. לא מעט אנשים טוענים ש"גיבורים" אמנם חביבה, אך לא באמת עמוקה ומבריקה. ובכן, הפרק הזה עשוי לגרום גם לאלה לחשוב פעמיים. מה עוד אפשר לבקש? הפרק נתן לצופים כל מה שהם רצו - הוא שפך הרבה מאוד אור על הדמויות, על עברן ועל המניעים שלהן, אבל גם יצר תעלומות חדשות ומעניינות. דווקא העיסוק בכמות מצומצמת של דמויות הפך את העסק למפוקס וחד יותר. למדנו כל כך הרבה מהפרק הזה - שמר בנט וקלוד הבלתי נראה היו פעם שותפים, שבנט ניסה להרוג אותו במצוות מפקדיו אך נכשל, שפאפא הירו בעצם שייך לארגון של פאפא בנט ויש לו חלק חשוב בו, שהאיש מהאיטי מציית לפקודות של גורם אחר, שאנחנו לא יודעים עדיין סופית מיהו ועוד ועוד. העלילה של הפרק היתה סוחפת ומעניינת. קור הרוח של מר בנט ושיתוף הפעולה הטלפתי שלו עם מאט, למשל, היו מרתקים ומפתיעים. גם ההמשך, עם הדרמה הגדולה של ההתפרצות של טד וההשלכות שלה, האומץ המדהים של קלייר לפעול כדי לעצור אותו והטוויסטים ומשחקי המוחות בין מר בנט לבין הבוס שלו היו פשוט מענגים. כה מענגים שאפשר גם להעלים עין מהעובדה שאדם בעל יכולות רדיואקטיביות התפרץ בתוך בית סגור ואף אחד לא נפגע מהקרינה שהוא יצר (מילא קלייר, אבל מה עם האחרים?). היחסים של קלייר עם אביה, שממילא היו אחד הדברים המרתקים בסדרה הגיעו לשיא מדהים בפרק הזה. אהבתי מאוד את סצנת הפלאשבק הנפלאה שבה פאפא בנט מספר לה על האימוץ, תוך כדי שהיא עוזרת לו לבחור את המשקפיים. סוג של אנקדוטה קטנה, שבעצם מסייעת לנו להבין עוד יותר עד כמה עמוק הקשר בין שתי הדמויות. אבל שיא הפרק, שהיווה גם שיא מסוים בסדרה, היה בסצנת הסיום המרגשת בין קלייר לאביה. כמה רגש ועוצמה היו שם. ככל הנראה הסצנה המיוחדת והמרגשת ביותר בסדרה (איתן גשם).



9.5. "אורות ליל שישי" נפתחה השבוע. עוד לפני אותה סצנה מרגשת של פציעה, נחשפנו לעיירה שחיה, נושמת, אוכלת, שותה וישנה, כשפחות או יותר דבר אחד מעסיק את מחשבותיה - פוטבול. האווירה הספורטיבית הקסומה הזאת, יחד עם מספר פגישות חטופות עם כמה דמויות מפתח, הביאו לכמה רגעים קטנים, אך יפים - דוגמא אחת קטנה: הנכד שמכין שני סנדביצ'ים לסבתו, אבל היא רוצה רק אחד. כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון יש הרגשה שמדובר בדמויות אמיתיות, שיש להן חלומות, תקוות, אהבות, מריבות, אבל בעיקר הרבה הרבה פוטבול. ואז, בדיוק כשנדמה ש"אורות ליל שישי" היא סתם עוד דרמת יחסים מונעת-דמויות שעשויה טוב, מגיע הרגע הגורלי: הקווטרבק, הכוכב של הקבוצה, הילד היפה, הנערץ, האהוב על כולם, מנסה לחסום שחקן של הקבוצה היריבה ונפצע. הנה, עוד שנייה הוא קם כשחיוך מרוח על פניו המרוצות. עוד רגע, רק עוד שנייה. אבל שנייה מצטרפת לשנייה, וזה לא קורה. הנער ממשיך לשכב על הרצפה ללא תזוזה. חומרת פציעתו תתברר לנו רק מאוחר יותר, אבל בינתיים אנחנו מקבלים כמה סצנות שעשויות ברגש ובתבונה, ונדמה שאנחנו יושבים איתם בקהל. אפילו שחקני הקבוצה היריבה כורעים ברך ומתפללים לשלומו. אחר כך המשחק יימשך, והקווטרבק המחליף, זה עם הסנדביצ'ים ממקודם, יוביל את הקבוצה לניצחון, אבל זה לא העיקר. הניצחון, שקודם היה הדבר החשוב ביותר בעולם, הופך להיות שולי. ובדיוק ברגעים הללו, הסדרה שבתה אותי בקסמה (אם עוד היו לי ספקות קודם לכן), ועכשיו גם אני שותף לתפילות להחלמתו של סטריט.

9. עוד פרק משובח של "האוס" קיבלנו השבוע. אפשר להניח שלא כל מעריצי הסדרה יאהבו את העלילה עם השוטר, אבל לטעמי היא באה במקום הנכון ובזמן הנכון. טריטר לא רק מאתגר את האוס, אלא מייצג את החוק - אותו גורם כה זר להאוס שהוא לפעמים שוכח שהוא קיים. השיחה של טריטר עם ווילסון בסוף הפרק היתה חזקה מאוד - הלויאליות של ווילסון כלפי האוס מרשימה, אבל אפשר להניח שהוא מאוד יכעס - ובצדק - על הבגידה של האוס, שמסכנת עכשיו לא רק את האוס אלא גם אותו. יהיה מעניין לראות אם ואיך החברות שלהם תשרוד את המבחן הזה. בגזרת קמרון שוב מעניין. מחד, קמרון הישנה והטובה (מדי?) הופיעה ביתר שאת בפרק - הקמרון שאוהבת בני אדם ולא מסוגלת להגיד עליהם מילה רעה או לפגוע בהם. ומנגד, ראינו את הצד של קמרון שמושפע מהאוס - המהלך עם הכדורים המטשטשים היה מהלך האוסי טיפוסי, וממש לא התאים לדמות שלה לפני עונה-שתיים. הסצנה שלה עם האוס בסיום הפרק היתה טעונה ועשויה היטב, כמו מרבית הסצנות האינטימיות ביניהם. ואיפה צ'ייס בכל הסיפור? קשה לדעת. ההיעלמות שלו באמת היתה תמוהה, ואפשר רק לקוות שיש לך סיבה מסתורית שאותה נגלה בקרוב. הסיפור עם הבחור השמן שעמד במרכז הפרק היה מעניין ומרגש והפתרון היה אירוני ונוגע ללב. עושה רושם שהעלילה של טריטר וההתמכרות של האוס היא רק קצה הקרחון. אני לא יכול לחכות להמשך (איתן גשם).

8.5. בעונתה השביעית, נראה כאילו "מלקולם באמצע" איבדה מעט מקסמה. אולי מיצינו, אולי משהו בניצוץ הגאונות קצת אבד, ואולי קרו כל מיני דברים אחרים. אבל דווקא הפרק של השבוע החזיר את הסדרה אל ימיה הגדולים, בעיקר בזכות שניים מתוך שלושת קווי עלילה שבו. הראשון זה המלחמה של האל נגד הדבורה שמנסה לנקום את מות חברותיה, כולל סצנת מרדף מכונית-נגד-דבורה היסטרי, מופלא, ומצחיק עד דמעות. השני זה הדבר הזה שדואי מעולל לריס, שמתכנן לנסוע לסין כדי להרביץ לילד עמו הוא מתכתב, ומשכנע את דואי לשלוח אותו בדואר. ודואי? הוא מנצל את זה עד הסוף, כדי להשתעשע באחיו הטיפש. הכל היה נפלא בקו העלילה הזה, כולל סצנת הסיום המצוינת עם הפגישה עם אותו "סיני", אבל הדבר הטוב ביותר היה תגובתה של לויס לכל העניין, לאחר שהיא מהרהרת במה שדואי עושה. "יש לו אוויר שם?", היא מבררת ומאשרת לדואי להמשיך עם המשחק. ענק.

7. ב"סטודיו 60" קיבלנו השבוע פרק די טוב. לא מבריק, אבל בסדר גמור. סוף סוף בחורה שלא קוראים לה הארייט בחייו של מאט. למרבה הפליאה, הכימיה שלו איתה היתה הרבה יותר טובה מאשר עם הנוצריה המעצבנת (למרות שהפעם מאט והארייט היו מעצבנים פחות מכרגיל, אולי כי היתה להם רק סצינה אחת ביחד, וגם היא היתה סבירה). הקטעים של דני עם תינוק הצעצוע היו משעשעים למדי. לא משהו שלא עשו בעבר, אבל עדיין נחמד. במיוחד משחק ה"קפד ראשו" של טום וסיימון. אבל היחסים של דני וג'ורדן די מאכזבים - זה לא ממש זה. משהו מרגיש חסר שם. וחוץ מזה, היא סלחה לו בקלות די משונה, לא? מגיע לו לחטוף על הראש, דביל. הסיפור של הארייט ולוק היה, כצפוי, משעמם, ובאופן משעמם - צפוי. אז לוק יוצא הבחור הרע, כי בעצם הוא רק מחזיק את הארייט בשביל להרחיק אותה ממאט? כמה נדוש, כמה שקוף. דווקא סיפור ההטרדה המינית, כביכול, היה די מעניין. אולי זה מפני שהוא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של "חברים" (מת'יו פרי, כאילו?) מה שהפך את העסק לקצת יותר סקסי. תרתי משמע. יהיה טוב אם מאט יתקרב לעורכת הדין השווה ויתרחק מהארייט (איתן גשם).

7. "תשעה". שני הפרקים הראשונים בסדרה הציגו בכל פעם שתי ישויות שונות: בראשונה, זו המתארת את ההתרחשויות באותו שוד בנק טראומתי, קיבל הצופה סדרה קצבית, מרתקת ועשויה היטב, שהציגה כמה רגעים מתוך אותן 52 שעות נוראיות שעברו על כל הנוגעים בדבר. הישות השנייה היתה סדרת דרמה איטית שעקבה אחרי אותן הדמויות בימים שלאחר הטראומה ההיא. הפרק השלישי בסדרה לא היה שונה במבנהו משני הפרקים הראשונים - שוב אותה חלוקה לשתי ישויות, אלא שהפעם, היתה אותה ישות שניה מעניינת יותר וסיפורי הדמויות השונות היו ברובם מעניינים. ג'רמי הרופא שלא מסוגל להתמודד עם הסיוטים ועם ההשלכות על הפעולה שביצע בסוף הפרק הקודם; פלישיה, הנערה שמנסה להיזכר באירועים אותם הדחיקה, כועסת על מלקולם, אביה, על כך שהוא לא מוכן לספר לה מה היה שם ועל כך שהוא מסתיר ממנה את העובדה שהיא כנראה אחראית על אותה שיחת 911 שגרמה לאירועים להידרדר. בכלל, האירועים שנחשפו הפעם מהשעה הראשונה של אותה טראומה, היו מעניינים במיוחד, ועשויים היטב. היו גם כמה דברים שעבדו פחות טוב: סיפורה של עורכת הדין שעוזבת את בית המשפט כדי לדבר על ליזי שנמצאת במצוקה; ליזי עצמה שנלחצת למעשה ללא סיבה - הרי אין שום בעיה אמיתית עם ההריון שלה; ואיגן פוט (עם e) שסתם מצליח לעצבן אותי על בסיס קבוע. ועדיין, ניכר שיפור מסוים משני הפרקים הראשונים, במיוחד בזכות סצנת הסיום שהראתה את כל החבורה נרתמת כדי לעזור לפלישיה.

6. "אבודים". אחרי הפרק המרהיב של שבוע שעבר, היתה צפויה ירידת מתח כלשהי, והפרק הזה אכן לא אכזב. או יותר נכון - הוא כן אכזב. כל הסיפור של הפלאשבקים של ג'ק הרגיש הזוי לגמרי, וחסר פואנטה. אז יש לו קעקועים, מה המסתורין הגדול? ומה זה הקשקוש הזה על זה ש"הוא מנהיג ואיש גדול" ויאדה יאדה יאדה. הוא אפילו לא התנהג אליה יפה, למה לה להגיד עליו כאלה דברים טובים? ובעצם, מה רצינו שהיא תגיד? שהוא נודניק שמרוכז בעצמו? רק לנו מותר להגיד את זה. בכלל, כל הסיפור הרגיש מאולץ וכפוי. גם הסיפור של סויר, קייט וקארל לא הבריק. אז סויר וקייט מתווכחים אם לחזור בשביל ג'ק, זה לא כזה מעניין, מה גם שהעמדות היו צפויות. אם כל כך אכפת לך מג'ק, גברת, לכי ותחזירי אותו, ותפסיקי לבכות. לפחות סויר ריאליסט. רק חבל שהוא כזה עצבן, בגלל שהוא חושב שקייט שכבה איתו רק בגלל שחשבה שהם ממילא הולכים למות. תגיד תודה על זה, ותפסיק להתבכיין גם אתה. הסיפור במחנה "האחרים" היה היותר מעניין מבין השלושה. ג'ולייט כמעט מוצאת להורג, אבל ג'ק מציל אותה. כמה אצילי מצדו. האם הוא באמת עושה את זה כי הוא נמשך אליה, או סתם כי הוא כזה אדם טוב? לפחות השאלה הזאת מעניינת יותר מהכיתוב שעל הקעקוע שלו (איתן גשם. ודעה אפילו קוטלת יותר - בהמשך).

6. "יריחו". עיירה קטנה מאבדת לפתע קשר עם העולם החיצון. אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין רדיו. מרחוק, מתגלה המחזה המטריד של פטריית עשן. מאוחר יותר יתברר שזה כנראה לא היה הפיצוץ היחיד. אז לצד כמה קטעים יפים ומעוררי מחשבה (התושבים שרואים את הפטרייה המפחידה במרחק) וסצנה אחת נפלאה (הקטע עם הילד שמקשיב להודעה במזכירה האלקטרונית), היו בפרק כמה רגעים לא מועטים של קיטש ("בבקשה אל תשברו לי את הלב יותר". נו, באמת) והיתה שם יותר מדי אותה ההרגשה שקיבלתי במהלך הצפייה ב"פלישה" - העיירה הקטנה שעוברת טראומה מסוימת, ועכשיו הכל סובב סביב אותה הטראומה, בלי שאנחנו מקבלים תשובות בצורה מהירה למה שבאמת התרחש.

5. "האנטומיה של גריי". הטרילוגיה, חלק ב'. באלמנטים מסוימים היה הפרק הזה טוב מהחלק הראשון, אבל אלמנט אחד שבו הרגיז אותי מאוד. נתחיל עם הטוב: כל הקטע עם קדיחת החורים בראש היה מזעזע. כלומר, מדהים מבחינה טלוויזיונית. הלאה. הצורה שבה ד"ר קרב פתר את מצוקתם של קרובי המשפחה היתה יפה, והסצנה בחדר המתים היתה ממש מרגשת. גם הסצנה שבה מגלה הבעל שאשתו ההרה מתה. אבל מה לעשות שלסדרה הזאת יש שחקנית ראשית מעצבנת? כזאת שבסוף הפרק הקודם נפלה למים ("איזה כיף!") ועכשיו היא מצליחה להוציא את הראש מעל המים, ולהינצ... רגע! בעצם, לא. "נראה לי שאני אשקע למטה עכשיו. איזה מגניב! אני נעלמת!" אללי, כמה גרוע שזה היה. הדבר היחיד שקצת הציל את העסק הזה היה הסיום של הפרק, שבו מרדית' פוגשת את דני המת ואת החבלן שהתפוצץ בעונה הקודמת (שזה בעצם המאמן ב"אורות ליל שישי"). אז, נכון, אני לא באמת מאמין שהם הרגו את מרדית', אבל לפחות היה מרגש לראות אותם.

2. "אבודים" לא סתם היתה לא טובה השבוע. זה היה פרק רע רע רע רע, אולי הגרוע ביותר בסדרה. מכל הסיבות שפורטו מעליי, אבל בעיקר בגלל עניין הפלאשבק חסר הפואנטה. פרק נוראי. הדבר היחיד שהיה שווה משהו היה הקטע בו ג'ק התעורר בכלוב, ראה מולו את כל האנשים בוהים בו, וכל חילופי הדברים הלא ברורים שהיו שם, שמעלים את ציונו של הפרק, בעיניי, בנקודה אחת שלמה. נורא ואיום.