בעולם הטלוויזיה של ימינו, סדרות "איכותיות" מתקשות לשרוד בלוחות השידורים של רשתות השידור הארציות, שמושפעות מלחץ המפרסמים והרצון הטבעי לשמור על רווחיות. אבל מדי פעם יש הבלחות. איזו סדרה שזוכה לכל כך הרבה תשבחות ואהבה מהמבקרים ומאנשי המקצוע, שהרשת המשדרת אותה מחליטה להמשיך בשידורה, ולו על מנת שתוכל לנפנף בגאון ב"איכות העומדת כנר לרגליה" (או כל קלישאה אחרת).

בעונת השידורים האחרונה, 2006-7, עלתה לשידור ברשת NBC סדרה חדשה בשם "אורות ליל שישי". באופן טבעי, הסדרה שובצה לשידור ביום... שלישי. אבל לא השיבוץ האירוני גרם לאנשים רבים לחשוב שימיה של הסדרה ספורים, אלא העובדה שמדובר בסדרה העוסקת בבני נוער, ועוד בהקשר של ספורט, לא ממש נשמע כמו חומר לרייטינג מסעיר.

22 פרקים מאוחר יותר, וחידוש מפתיע לעונת שידורים שניה כנגד כל הסיכויים (וההיגיון, כאמור), ואפשר לומר ש"אורות ליל השישי" היא פלא עסקי. בעצם, אפשר לומר עליה משהו קצת יותר מפוצץ - זוהי הסדרה הטובה ביותר שמשודרת כיום ברשת שידור ארצית. אפשר גם לומר עליה, שהיא הסדרה החשובה ביותר שעוסקת במתבגרים בטלוויזיה מאז "באפי" ו"אלו הם חיי".

הסיפור שמאחורי הסדרה
בשנת 1990 פרסם עיתונאי/סופר בשם ה.ג. ביסינג'ר ספר בשם: "אורות ליל שישי: עיירה, קבוצה, חלום". הספר תיאר, לפרטי פרטים, את המרוץ לאליפות התיכונים של נבחרת הפוטבול בתיכון בעיירה אודסה טקסס בשנת 1988. הספר נכתב כמעין "יומן אירועים" עיתונאי, והאמור בו שיקף, ככל הנראה, פחות או יותר, אירועים אמיתיים. הספר תיאר את האובססיה המוחלטת של אנשי העיירה לקבוצה שלהם, ואת ההשפעה של אותה קבוצה תיכונית על חיי היומיום בעיירה.

בשנת 2004 יצא סרט המבוסס על הספר, וכיכב בו בילי בוב ת'ורנטון בדמותו של מאמן הקבוצה. את הסרט ביים השחקן לשעבר פיטר ברג (שזכור במיוחד מ"שיקגו הופ" אבל גם מהופעות בסרטים "הפיתוי האחרון" ו"הנוסע" וכן מתפקיד אורח בעונה הראשונה של "זהות בדויה"), שהוא בן דוד רחוק של אותו ביסינג'ר. לאחר שהסתיימה הפקת הסרט, החליט ברג לעבד את הסדרה לטלוויזיה. הפעם בחר ברג - יחד עם שותפיו להפקה - לבצע מספר שינויים, ולסטות מעט מהקו של הספר.



למעשה, הספר שימש כהשראה, אבל בניגוד לסרט, בסדרה שינו את כל הפרטים הרלוונטיים - הדמויות, מועד התרחשות האירועים ואפילו שם העיירה. דילון, טקסס. זוהי העיירה שבה מתרחשים האירועים. המועד הוא עכשיו, והדמויות? הן שונות, אבל דומות. עוד מעט נגיע אליהן.

ברג בחר שלא להיות המפיק בפועל הראשי של הסדרה, ולמשימה נבחר בקפידה כותב ומפיק בשם ג'ייסון קאטימס, שברזומה שלו מופיע, לצד "רוזוול" ו"פפר דניס", קרדיט של כותב מן המניין ב"אלו הם חיי" הזכורה לטוב.

עוד בטרם עלייתה לשידור זכתה הסדרה לביקורת משתפכת ממבקרי הטלוויזיה שצפו בפרק הפיילוט והתלהבו עד מאוד. ההתלהבות הזו לא שככה, ואף גברה מרגע לרגע. בתום העונה זכתה הסדרה בפרס ה"פיבודי" שנחשב לפרס יוקרתי ביותר, המצדיע לסדרות איכותיות בטלוויזיה, ויש האומרים שגם בטקס ה"אמי" הקרוב יש סיכוי שהסדרה תזכה למועמדויות בקטגוריות.

הסגנון יוצא הדופן של הסדרה
המאפיין הבולט ביותר של הסדרה הוא הסגנון המיוחד שבו היא פועלת. במקום שיטת הצילום הרגילה של סדרת דרמה מעין זו, בחרו יוצרי הסדרה לצלם את פרקיה כמו סרט תיעודי, שבו המצלמה עוקבת אחר הדמויות כאילו "בזמן אמת" (באופן שמזכיר קצת את "המשרד").

הריאליזם הזה מודגש בעיקר באמצעות שני מהלכים שבהם נקטו יוצרי הסדרה: האחד, שימוש במצלמות כתף שיוצרות תחושה חזקה של "תיעוד", כשפעמים רבות התמונה "קופצת" ואינה יציבה (כמו בסרט תעודה אמיתי - ואגב, העניין הזה עורר את מרבית התלונות השליליות כלפי הסדרה, הקהל פשוט התקשה להתרכז במתרחש על המסך, ועם הזמן המינון של התופעה ירד). השני, עידוד אי-היצמדות לתסריט ואלתורים מצד השחקנים, מה שהביא לכך שהמשחק נראה אמין במיוחד ומקל על ההזדהות עם הדמויות.

הסגנון הזה עומד בקנה אחד עם הרעיון הבסיסי שמאחורי הספר עליו מבוססת הסדרה, שגם הוא, למעשה, שימש ככלי לתיעוד בזמן אמת, שבאמצעותו הובאו הסיפורים באופן אישי יותר, ופומפוזי פחות. בזכות הסגנון הזה, גם הרגעים היותר דרמטיים וקיטשיים של הסדרה נראים הרבה יותר מאופקים והגיוניים מאשר בסדרות אחרות, ולא חסרים בסדרה גם רגעים כאלה.

אגב, היתה סדרה אחרת שהשתמשה באותו סגנון ריאליסטי בדיוק (וגם היא התבססה על ספר שתיעד אנשים וגורם שמניע אותם), ובזמנו נחשבה לפורצת דרך. גם היא שודרה ברשת NBC, עמדה בפני סכנת ביטול קבועה, וזכתה לתגובות אוהדות באופן יוצא דופן מהמבקרים - "רצח מאדום לשחור" שמה. היא שרדה 7 עונות שלמות, דבר בלתי נתפס כמעט במונחי הטלוויזיה המודרנית. אפשר רק לאחל ל"אורות ליל שישי" אורך חיים דומה.



קווי עלילה אותנטיים ואמינים
סוד הקסם של הסדרה מצוי בנגיעה האישית הזאת בחייהם של תושבי העיירה. הלחץ הבלתי נסבל שחשים המאמן והשחקנים, שהם בסה"כ נערים מתבגרים שעוסקים באותם עניינים שמטרידים מתבגרים אחרים בגילם, הדילמות המוסריות שמלוות את החיים בעיירה שבה הניצחון הוא ערך עליון וכמעט מקודש, התחושה שהפסד במשחק כלשהו עשוי לגרום צער גדול לאנשים כה רבים, ולהפך, והשאיפות של אותם שחקנים צעירים להתקדם בחייהם ולפרנס את המשפחות בכבוד.

בניגוד למרבית הסדרות והמוכרות שבהן המתבגרים גרים בוילות מפוארות, נוהגים בכלי רכב מרשימים וחיים חיי מותרות, כאן הגיבורים מרגישים כמו אנשים פשוטים שמנסים לשרוד. חלקם במשפחות מפוררות לחלוטין, חלקם במשפחות מלוכדות יותר.

במהלך העונה הראשונה מתמודדות הדמויות הראשיות עם הסוגיות שאפשר לצפות מהן להתמודד עמן - המאמן הדנדש ובעל עמוד השדרה המוסרי נאלץ שוב ושוב להתמודד עם סוגיות מוסריות והדילמה בין הרצון לרצות את בני העיר הכמהים כל כך לניצחון לבין הרצון לעשות את הדבר הנכון ובה בעת להתמודד עם העובדה שבתו התבגרה ורוצה לצאת עם נערים בני גילה, השחקנים עצמם מוצאים את עצמם מתמודדים עם הלחץ להפיק מעצמם תוצאות והקושי לממש זאת (מה שמוביל למעשים לא הכי מוסריים), עם הקשיים עם בנות המין השני, עם הפציעות שהן חלק בלתי נפרד מהמשחק, עם הקושי לאזן בין הלימודים והחיים כספורטאים.

אבל הסדרה אינה פוחדת לגעת בנקודה רגישה נוספת - גזענות. טקסס היא לא בדיוק מדינה בעלת ריבוי שחורים (האנדרסטייטמנט של העשור?), אך בקבוצה משחקת חבורה נכבדה של שחקנים שחורים. האם אנשי העיירה יעלימו עין מכך, חרף הגזענות הטמונה בלא מעט מתושביה, או שמא הנושא יצוץ מתישהו במהלך העונה? כמובן שהוא יצוץ, ובזמן די גרוע, אבל הסדרה תטפל בזה בדיוק כמו שהיא יודעת - בכובד ראש, באופן מכובד ומעניין (אם כי לא נטול קיטש).

וזו אחת הגדולות של הסדרה - היכולת שלה לגעת בסוגיות שונות, ולתת לצופיה תחושה שהיא מכבדת אותם ואת הדמויות המוצגות בה.



הדמויות שבסדרה - הלב והנשמה שלה
כמה מילים על חלק מהדמויות הקבועות:

אריק טיילור (קייל צ'נדלר): מאמן הקבוצה, והדמות הראשית בסדרה. בעל עקרונות וערכים שמהווה אוטוריטה כלפי שחקניו. כאיש משפחה הוא בעל אוהב ואב דואג, אם כי לעתים נוטה לשים את העבודה לפני המשפחה.

תמי טיילור (קוני ברייטון): אשתו של המאמן, אך רחוקה כל כך מדימוי "האישה שאתו". אישה דעתנית, נבונה ובעלת אינסטינקטים מעולים. משמשת כיועצת חינוכית בתיכון ונחשפת לשחקני הפוטבול הנערצים ולבעיות היומיום שלהם. היא גם אם אוהבת ומסורה מאוד.

ליילה גאריטי (מינקה קלי): מעודדת ראשית בקבוצת המעודדות של התיכון וחברתו של ג'ייסון. נחשבת לאחת הבנות הפופולאריות בשכבה. ליילה היא בחורה די מפונקת ומעצבנת, שנוטה לעשות שטויות, אם כי הלב שלה בעקרון במקום הנכון.

מט סרנסן (זאק גילפורד): הקווטרבק המחליף של סטריט. בחור ביישן, נחבא אל הכלים שאף מעט מגמגם בדיבורו. הוא ממתין בשקט להזדמנות מאחורי סטריט, כדי לנסות ולהתקדם בחייו הלא פשוטים. סרנסן חי עם סבתו הקשישה והסנילית - ניגוד מושלם לשחקן הפוטבול הממוצע בקבוצתו.

בריאן "סמאש" וויליאמס (גאיוס צ'ארלס): הרץ האחורי של הקבוצה (השחקן שעיקר תפקידו לשאת את הכדור בריצה). הוא נחשב לכוכב גדול, והאגו שלו לא קטן. גם הוא מחוזר רבות ע"י קולג'ים רבים. אלא.

טים ריגינס (טיילור קיטש): ה"ילד הרע" של הקבוצה. בעל נטייה להרס עצמי. אלכוהוליסט לשעבר, נוטה להתפרצויות אלימות ונוטה לעשות שטויות. גם החיים שלו אינם פשוטים לאחר שננטש ע"י אביו וחי עם אחיו שמהווה דמות אב עבורו. מהווה אחד השחקנים הטובים והחשובים ביותר בקבוצה ומנהיג מטבעו.

דמויות בולטות נוספות: ג'ייסון סטריט, הקווטרבק החתיך; טיירה קולט היפה שבאה ממשפחה בעייתית; לנדרי קלארק, חברו הטוב של מט שמתפקד בדרך כלל כסוג של "אתנחתא קומית", וג'ולי טיילור, בתם המתבגרת של אריק ותמי



המשחק המשובח
יוצרי הסדרה ומפיקיה ליהקו למרבית התפקידים החשובים שחקנים אנונימיים לחלוטין, רובם ללא ניסיון רב במשחק בטלוויזיה. ההימור הזה, שעל פניו נראה מעט משונה - שכן ליהוק כזה מקשה למשוך קהל חדש לסדרה, שלא לדבר על בעיית חוסר הניסיון - הצליח מעל למשוער. רובם המכריע של השחקנים הצעירים עושים עבודה פשוט אדירה.

נתחיל דווקא עם הבוגרים - קייל צ'נדלר, למשל. רבים זוכרים אותו מהתפקיד בסדרה "מהדורה מוקדמת" ומהופעת האורח ב"האנטומיה של גריי", אבל אפשר לסכם את ההופעה המרשימה שלו בסדרה הזו בשתי מלים פשוטות: תפקיד חייו. אשר לקוני ברייטון - אותה זוכרים בעיקר מהתפקיד שלה בעונה החמישית של "24", אבל מי זוכר את זה בכלל היום. היא פשוט גונבת את ההצגה, ולטעמי, ראויה, כמו צ'נדלר, למועמדות ל"אמי".

אבל ההפתעה הגדולה היא הצעירים. בולטים במיוחד זאק גיפורד (מט) שמשחק בצורה מאוד אותנטית ומשכנעת ויצר דמות שפשוט מתחשק להיות חבר שלה, גאיוס צ'ארלס ("סמאש") שמצליח לנוע היטב בין בטחון עצמי מופרז כלפי חוץ לחוסר בטחון סמוי בצורה משכנעת, אדריאן פאליקי (טיירה) שהצליחה ליצור דמות עגולה בהרבה מזו שנחזית בהתחלה וג'סי פלמונס שמגלה תזמון קומי משובח כמו גם יכולות דרמטיות לא רעות בכלל, אבל הדבר הכי מעניין בו הוא שהוא נראה כמו מט דיימון אחרי חמצון עצבני. גם סקוט פורטר (ג'ייסון) משתפר מאד עם הזמן. בולטת לרעה, אגב, מינקה קלי (טיירה), שאינה עומדת ברף הגבוה שהציבו עמיתיה.

אנושיות
כן, "אורות ליל השישי" היא סדרה שהסיפור שסביבו היא סובבת נוגע למשחק הפוטבול. לא, היא לא סדרה על פוטבול. היא סדרה על בני אדם. שלא יובן לא נכון. יש שם פוטבול. והוא חשוב, אבל הוא לא העיקר. העיקר היא האווירה שמסביב והדמויות שבה. הפוטבול הוא המטאפורה. הוא גורם שמאחד סביבו אנשים רבים, בעל אינטרס משותף, שחייהם סובבים סביבו, ומושפעים ממנו.

הסדרה מצליחה לבטא באופן נהדר את המאפיינים האנושיים של הדמויות ושל הסיטואציות שבהן הן מצויות. כך, למשל, התשוקה של אנשי העיירה למשחק מוצגת, מחד, כעניין חיובי, במיוחד ברגעים שבהם נצפים כמעט כל אנשי העיירה ביציע שמחים עד דמעות אחרי ניצחון, אך מנגד, גם הפן השלילי מודגש, כאשר הצופים חווים מנקודת מבטו של המאמן טיילור את הלחץ הגדול, את אי-השקט שאנשי העיירה משרים עליו ואת הפקפוק האינסופי בהחלטותיו.



דוגמא מצוינת לחוזק של הסדרה בתחום הזה בא לידי ביטוי במערכת היחסים של אריק ותמי טיילור, שאפשר להגדיר אותה, בלי הגזמה, כמערכת הזוגית הטובה ביותר שראיתי אי פעם בטלוויזיה. מעבר לכימיה המושלמת בין שני השחקנים, יש בה משהו מעבר לכך - המחשה של מערכת זוגית שהיא לא אידיאלית, אך בעצם כן אידיאלית. הסדרה מצליחה להעביר תחושה ברורה ששני האנשים האלה באמת אוהבים מאוד האחד את השנייה ולהפך, ובה בעת הם מהווים גם החברים הכי טובים. עם זאת, הם מסוגלים, באותה נשימה, לנהל ויכוחים סוערים על סוגיות שונות ומגוונות, החל מהגידול של בתם, דרך סוגיות מוסריות ואתיות, החלטות בעלות השלכות לעתיד הקבוצה והמשפחה וכלה בפוליטיקה.

מאפיינים אלה, כמו גם מאפיינים אחרים (ליווי הדמויות לאורך התהליכים שהן עוברות, מתן חשיפה כמעט שווה לכל הדמויות, הצגת החולשות של הדמויות באופן מובלט ללא מורא) הופכים את הסדרה לאנושית במיוחד, ולבעלת ערך רב.

לסיכום
אף שהפרומואים של yes מציגים אותה כעוד סדרת נעורים צפויה, ולמרות שהמבנה שלה עלול להיראות מעט קלישאתי וצפוי (נער מוצלח, נער ביישן, נער שחור שאוהב להתרברב, בלונדה בעל תדמית של פרחה, מאמן חדש שבא לעיר וכו'), אל תתנו למראה הראשוני להטעות אתכם. מדובר בסדרה שהיא לא פחות מפנינה. אין סדרות כאלה, בטח לא בטלוויזיה הארצית. כל אדם שצופה בה מגדיל את הסיכוי שהיא תשרוד עונה נוספת. לכן, צריך לצפות בה.

בעצם, מה אני מבלבל את המוח - צריך לצפות בה כי היא פשוט יופי של סדרה.





"אורות ליל שישי", ימי חמישי, החל מהערב, בערוץ yes stars 1 בשעה 22:20.