"האקסיות המיתולוגיות הן יצורים שאת נתקלת בהם בלי להיות מוכנה: את פוגשת בחור, הכל הולך בסדר, אתם מזדיינים עד שיוצא עשן, נוסעים לשבוע באילת (איכשהו יצאתי בנס מהתקופה בה היו נוסעים לנואייבה), את מתחילה לחשוב שאולי תיסעו ביחד לחוץ לארץ בקיץ, ואז האידיוט מודיע לך בפנים נפולות שהוא מאוד מצטער, זה לא את אלא הוא, ושהוא עוד לא הצליח להתגבר על החברה האחרונה שלו, להלן: האקסית המיתולוגית"
("שירת הסירנה", עירית לינור, הוצאת זמורה-ביתן, 1991)



אתחיל דווקא מהסוף. הבעיה העיקרית שלי עם "האקס המיתולוגי", היא העובדה שעד לפרק יחסית מאוחר בסדרה (הפרק השישי), נדמה שסיגל אבין כלל לא הבינה מהו אקס מיתולוגי. שכן, אם היתה מבינה, אני לא חושב שהסדרה היתה יכולה להתרחש ממש, ו-וודאי לא להיקרא ככה. את המושג הגתה לראשונה עירית לינור בספרה "שירת הסירנה" (ולכן היא מתעקשת בכל הזדמנות כי זוהי המצאה שלה). היא אמנם ביססה את המושג (תרמו לכך מכירות חסרות תקדים של הספר), אבל האקסים המיתולוגיים קיימים, יש להניח, משחר ההיסטוריה.

על מושג האקס המיתולוגי שמעתי שלוש פעמים שונות בחיי. בפעם הראשונה, היתה זו ידידה מבוגרת ממני שסיפרה כי פגשה את אהוב נעוריה ברחוב. הוא עבר מצידו השני של הכביש, עם שקיות קניות של סופר והלך לכיוון הרכב שלו. היא לא יודעת אם הוא ראה אותה, אבל היא בהחלט ראתה אותו. היא סיפרה על הלב שהחסיר פעימה, על האודם הרגעי בלחיים, ועל החזרה המהירה לשגרת החיים. בפעם השנייה, קראתי על האקס המיתולוגי ב"שירת הסירנה". עופר שטרסברג הידוע לשמצה, שגם לאחר שנה וחצי של התגברות מצליח לערפל את חושיה של טלילה כץ בניחוח המציף של האפטרשייב הגברי שלו. הפעם השלישית והאחרונה, היתה כשחוויתי על בשרי את הפרידה מאותו אקס מיתולוגי. את הדמעות, הלילות נטולי השינה, הכעס הבלתי מוסבר - והתחושה שהנה חלפה לה אהבת חיי.

מאז אני מנסה להתעמק ככל האפשר בגוון האקדמי של המושג (אולי כדי להפוך את הכל למדעי יותר), ולכן רציתי לפצוח בפרויקט מעמיק על המושג, לרגל הסדרה החדשה של אבין. אחרי צפייה בשבעה מתוך פרקי הסדרה, הבנתי שאי אפשר. לאקס מיתולוגי אמיתי, אין כמעט שום קשר לסדרה. אקס מיתולוגי, לפי הגדרתו, הוא מישהו שממשיך להכאיב תמיד - ובטח שאי אפשר פשוט להרים לו טלפון ולהיפגש עמו. זה פשוט יהיה מסובך מדי, גם עשר שנים אחרי.

אל הסדרה הגעתי עם המון ציפייה ויראת קודש. לפני הכל, כי הכותרת קרצה לי. כמי שחווה את הפרידה ההיא לא מאוד מזמן, כל סיבה להתעסק שוב באותו שברון לב מעלה בי חיוך קטן ונוגה. הסיבה השנייה, והלא פחות חשובה, היא שטלי שרון חזרה לתפקיד ראשי במסך הקטן. בפעם האחרונה שהיא עשתה את זה, היא שדרגה את "טלנובלה בע"מ" (זצ"ל) פלאים. יש משהו בבחורה הזאת ששובה אותך מיד - היא יפיפייה אמיתית (והעידה על עצמה באחד הראיונות ש"סוף סוף אני משחקת תפקיד של כוסית") ושחקנית מעולה. מהיותר טובות שיש על המסך שלנו כיום. הסיבה השלישית, היא שסיגל אבין היא לא פחות מגאונה תיאטראלית בכל הנוגע לפרינג', וגם יצרה את אחת הטלנובלות המוצלחות יותר - "משחק החיים", כך שבהחלט יש למה לצפות מהדרמה-הקומית שלה.

גיבורת הסדרה היא מיכל גולן (טלי שרון), שאחרי שנפרדה מבן זוגה רגב הנכה (והחתיך, יפתח קליין) ניגשת למגדת עתידות המבשרת לה כי אם לא תמצא את אהבת חייה בשנה הקרובה, תישאר לבד לתמיד. ומה הקאטץ' מון פיס? את אהבת חייה היא כבר פגשה וזרקה. כך מתחיל מסע ארוך ומפרך, בו עורכת מיכל רשימה ארוכה של כל האקסים שלה ועוברת עליהם אחד אחד כדי למצוא את המיוחל. לצידה נמצאת חברתה? הטובה סקאיי (ורד פלדמן), בן-זוגה של סקאיי, פישי (איתי טיראן הכוכב) ואחיו ניר (עומר ברנע העבש). חשוב לציין שכפי שציינתי למעלה, לכוסית כמו טלי שרון מגיעה רשימה מכובדת מאוד של אקסים. בין היתר, היא כוללת את עפר שכטר, גיא לואל והנרי דוד.



"מאז הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי עומדת בפה פעור מול גבר ומקשיבה בחוסר אונים לצרור הזיבולים הזה, פגשתי כבר כמה עשרות אקסיות מיתולוגיות, ובעוד שהן שונות זו מזו בכל הנוגע להצטיינות אישית (יש בהן בחורות מקסימות ביותר, לצד כאלה שמקומן בגן החיות), הן היו דומות ביותר מבחינת הדרך בה צמחו למימדים מיתולוגיים: בדרך כלל הן ננטשו על ידי הבחורים שלי לפני שלוש שנים, ואחרי שהן התאוששו מהטראומה, הן גילו שהבחור נושא את שמן באוזני כל בחורה, שזה לא נורא, אבל גם באוזני - שזו כבר חוצפה, מציג את עצמו כנפגע העיקרי של הקשר, ובמשך שנים על שנים עושה לבחורות את המוות, וכל הזמן - לו זה עולה יותר"
(עוד מפניניה של עירית לינור)

פתיחתה של הסדרה מעט מאכזבת. את הפרק הראשון מאפיינים פאנצ'ים צפויים למדי, וסופו של הפרק ברור לצופה כמה דקות לאחר הפתיחה. אך אם נשים בצד לרגע את התסריט הבעייתי, ברור לנו שאבין מחזירה לטלוויזיה משהו שחסר לנו מאוד בשנים האחרונות - דרמות-קומיות איכותיות, כאלה שעוסקות בחיים שלנו, אבל לא בכבדות מעיקה. עשו את זה "הפוך" בעבר וגם "פלורנטין", אבל מאז נדמה כי חייהם של דור הביניים התל אביבי, נידונו להתעסקות תפלה למדי. לצד הבעייתיות, אנו נחשפים בפרק הראשון למשחק מוקפד, צילום איכותי, פסקול מושקע והרבה כוונות טובות. אבל זה לא מספיק בשביל למכר.

אחריו מגיע הפרק השני, ועימו אפקט משיכה נוסף - עפר שכטר, אקס אמיתי של טלי שרון, מגיח כאהוב ישן, אותו זרקה מיכל באכזריות ביום הולדתו. בניגוד לפרק הראשון, התסריט מהודק בהרבה, וכפי שכתוב בספרים - הסוף מתבהר רק לקראת הסוף. אבל גם פה חסר משהו. חסר האלמנט הדרמטי, לצד הקומי. אבין משתדלת מאוד להצחיק את הצופה (ואף מצליחה בנאום היטלר-גנדי-הרצל לדוגמא), אבל בניגוד לדרמות-קומיות אחרות (כמו "אחים ואחיות"), לא מרגישים את החיבור לדמויות כבר מהרגע הראשון. כולם חמודים ומקסימים, אבל לא מספיק בשביל שנתגעגע אליהם עד השבוע הבא.

ואז מגיע הפרק השלישי - ואיתו ההפתעה הגדולה. לא הכל ורוד ומקסים כפי שמיכל קיוותה. האדם עמו כמעט התחתנה התברר כהומו, וחברתה הטובה ביותר בגדה בחבר שלה עם האקס האחרון של מיכל. בעריכה הצלבתית, ותסריט מעולה, מתבצעת שיחה בין הארבעה (פישי, סקאיי, מיכל ורגב). כשסוף סוף נכנסת הדרמה לתוך הדרמה-הקומית, מתברר לנו כי באמת עלתה סדרה מעולה לשידור. לא אפרט, כדי להימנע מספויילרים, אבל מצפייה בפרקים מתקדמים אני מבטיח שהקו הזה לא נעלם לשום מקום. הוא מתעבה, מתהדק, ומצליח להביא כמה מהרגעים האמיתיים והנכונים שנצפו בטלוויזיה שלי בשנה האחרונה.

אז אם הכל נפלא כל כך, מה חסר? חסר מה שמגיע רק בפרק השישי של הסדרה. חסר כאב אמיתי, המתלווה לזיכרונות מהעבר. זיכרונות שהם לא קלילים וורודים כפי שהם מצטיירים בלא מעט קטעים מהסדרה. הקומיות היא בהחלט חלק חשוב בסדרה כמו "האקס המיתולוגי", אך ללא הדרמה, זה כמו חדשות ערוץ 2 בלי יונית לוי - זה נחמד, אבל זה לא זה. גדולתה של הסדרה, בדומה ל"בטי", היא שהקומדיה שלובה בדרמה מצוינת, ומשתדרגת פלאים על ידי ביצוע מצוין. דמותה של שרון מצליחה לגרום לך להתחבר אליה לאט, אבל בהחלטיות. כמוה גם הדמויות הצדדיות כביכול, שלאחר מספר פרקים אתה מרגיש שהם השכנים שלך.

"על ההתחלה הבנתי שכאן יש מלחמה אכזרית וקשוחה, כי בחור שיש לו אקס מיתולוגית הוא חיה שקשה מאוד לדבר איתה בהגיון, ולכן, כל מה שרציתי מאז הוא להיות אקס מיתולוגית בעצמי. היו לי כל הנתונים ליהפך לאגדה בחיי, ולא שהאקס המיתולוגית צריכה נתונים כלשהם, חוץ מבחור אידיוט. מה בסך הכל רציתי? מה הבעיה להשיג בחור אידיוט? ובכל זאת התברר שלאידיוטים שאני מצאתי היו כבר אקסיות מיתולוגיות משלהם, והם לא היו להוטים להחליף אותן באחרת, כי אם אתה כבר אידיוט, אתה אידיוט עד הסוף"
(עוד קצת לסיום מ"שירת הסירנה")



לסיכום, אני בהחלט ממליץ לכם לפנות שעה בשבוע בשביל ליהנות מדרמה-קומית טובה. יהיו רגעים בהם תתפוצצו מצחוק, ברגעים אחרים תרימו גבה, ויהיו גם כמה רגעים שיכאבו לכם עמוק בפנים - בדיוק במקום בו שוכן האקס המיתולוגי האישי שלכם. בכל אופן, כדי להיות כ??ן ושטחי, חשוב לציין שבכל אחד מהרגעים האלה טלי שרון נמצאת על המסך וכפי שטענתי מקודם - נוכחותה השובה, משחקה? הנהדר ומלבושיה המוקפדים, הם סיבה לא פחות ממצוינת לצפות בפרויקט האחרון של הגברת אבין.

ומשהו אמיתי ורציני לסיום: קופסת השרצים ששמה האקס המיתולוגי, קוראת לנו לחטט בה בכל פעם שאנו נופלים מאותו מעגל קסמים שנקרא החיים שלנו. אני לא יודע אם מיכל עשתה את ההחלטה הנכונה בהקשבתה למגדת העתידות, והאם באמת בסופו של דבר היא תמצא את אהבת חיי בגופו ובדמותו של אחד ממאהבי העבר שלה. אישית, ברור לי דבר אחד - אם אני הייתי מוצא את אהבת חיי, לא הייתי נותן לה להיעלם, אפילו? לרגע אחד.





"האקס המיתולוגי", ימי חמישי ב-22:00, ערוץ 2.