10. אני לא יודע אם "גיבורים" היא הסדרה המוצלחת ביותר של עונת 2006-7, אבל היא ללא ספק מצליחה לשמור על עניין ומתח לאורך הזמן הארוך ביותר מבין הסדרות החדשות שעלו השנה. הפרק הנוכחי היה מוצלח במיוחד, בעיקר בזכות הסוף שלו, אבל לא רק. האימונים שקלוד מעביר את פיטר נשאו סוף סוף פרי, כשנראה שפיטר מצליח לשלוט בכוחותיו המתרבים. הסצנה על הגג, כשקלוד מכה אותו עם מקל, ופיטר מצליח לעצור את זה בכוח המחשבה, היתה נהדרת, אבל סצנת הסיום היתה נפלאה במיוחד, ולא רק בגלל הטרגדיה. סיילר ממשיך לפעול לפי התוכנית שלו ולחסל את בעלי הכוחות המיוחדים כשהוא נעזר במוהינדר (והמשחק של זאקרי קווינטו כסיילר פשוט מפעים בפרק הזה) וזה טראגי ומרהיב בו זמנית. בגיזרת הירו זכינו לכמה סצנות משעשעות ולכוחותיו ששבים לפעול בעת הצורך (אלא שהוא בכלל לא היה מודע לזה), כמו גם להופעת האורח הקצרצרה אך החביבה של סטן לי. ואצל קלייר ואמה העניינים מסתבכים מעט, כשרגע אחד נראה שהיא לא זוכרת כלום, רגע לאחר מכן נראה שהכל בסדר, ורגע נוסף אחר כך היא מתמוטטת. עוד רגע מעניין הגיע לקראת סיום הפרק, כשמאט והאיש הרדיואקטיבי פורצים לדירתה של משפחת בנט ודורשים תשובות. אחד הדברים שאני מאוד אוהב בסדרה הזאת הוא היכולת של יוצריה "להתעלם" כמעט לחלוטין מדמות מסוימת למשך פרק שלם (בפרק הזה לא ראינו אפילו פעם אחת את ניקי/ג'סיקה, די.אל או מייקה), ועדיין לגרום לו להיראות כחלק מהסיפור השלם, המורכב והמרתק שהוא "גיבורים".

עוד 10. "אבודים". למרות כל הטענות הנכונות על השהות הארוכה ועל האיטיות המעצבנת שבה מספקים לנו תשובות, לעתים לא רחוקות מגיע פרק כמו זה ומזכיר לי למה אני אוהב אותה כל כך. סיפורו הדז'ה-וואי המדהים של דזמונד, המרתק והרומנטי בה-בעת, שגורם לך למות לדעת מה קורה למרות שאתה יודע את הסוף, הטבעת שנזרקה לאגם ונקלטה בו באחד הצילומים היפים בתולדות הסדרה, ולבסוף הפור שמתברר כי נפל על צ'ארלי. קיבלנו גם תשובה מסוימת למה שעובר על דזמונד, קרוב לוודאי אחת הדמויות האהובות ביותר על האי, וגם פרק מושלם (yaddo).

10 נוסף. הפרק של השבוע ב"איך פגשתי את אמא" היה כל כך מעולה, לא רק בגלל שהוא היה משעשע, עם רעיון טוב, אלא במיוחד בגלל הסיום שבו טד העתידי אומר לילדים שלו ולצופים, שגם אם יודעים את הסוף זה לא נורא, כי עדיין אפשר ליהנות מהדרך. ובדיוק בגלל זה אי אפשר שלא לאהוב את הסדרה הזאת, כי היא מצליחה לגרום לנו ליהנות ולא משנה אם אנחנו יודעים איך זה יסתיים. חוץ מזה, באמת היה פרק מצחיק, במיוחד קו העלילה של מרשל עם הילד הסחטן, וגם החלק בחדשות של רובין כשהיא מסרבת להעביר את המסך לשדרן הספורט. פשוט ענק (ג'וני). וגם: הפרק, ששודר יום אחרי הסופרבול, הדגים בצורה נהדרת למה אי אפשר "להקליט ולהביט כשנחזור" משחק שמשודר בשידור חי, כשחמשת החברים שלנו נאלצים לוותר על הסופרבול - אירוע הספורט הגדול בארה"ב - בגלל מישהו שהם לא מכירים, ומנסים להימנע במשך יום שלם מלגלות את התוצאה. אהבתי את בארני שדווקא הולך נגד הזרם ומשתוקק לדעת את התוצאה כדי לדעת אם ניצח או הפסיד בהימור הכספי שביצע, אהבתי את רובין שמנחה תוכנית שמדברת על זהות הזוכה ואת הדרכים היצירתיות שלה לא לגלות זאת בכל מחיר ("לא, בואו נחזור אל החזאי שלנו". ענק), אהבתי את טד שממציא מסכה מסובכת במיוחד כדי שיצליח ללכת לקנות את המאכלים המיוחדים שהם אמורים לאכול בזמן הצפייה בסופרבול, אהבתי את הרפרנס לג'נט ג'קסון, את התחלת ההתמכרות להימורים של בארני, וכמובן אהבתי גם את רגע הגילוי הסימולטני. פרק נהדר, כמעט כמו כל הסדרה.



9.5. "הסופרנוס". מי היה מאמין שאיי ג'יי הולך להיות דמות כל כך חשובה ברגעיה האחרונים של הסדרה? הסצנה ההיא בבריכה היתה תמצות מזוקק של הסדרה כולה - בלתי צפויה, לא שגרתית, מטרידה, הזויה, מצחיקה, מרגשת ועשויה היטב. השינוי המהיר ביחס של טוני כלפי איי ג'יי - מבוז וגועל על ניסיון ההתאבדות ועד החיבוק החם והאוהב שהוא העניק לו אחרי שהציל אותו היה אופייני ונפלא, כרגיל. וסוף סוף ראינו קצת מדו, כמעט שכחנו שהיא קיימת. וכמה מטומטם הבחור ההוא שהטריד אותה באמצע הדייט יכול להיות? מה הוא חשב לעצמו? שהיא לא תספר לטוני? שטוני ישתוק על זה? מה שהיה הכי מדהים בסצנה הכה אלימה ההיא בדיינר היה שממש הזדהינו עם טוני, ממש הרגשנו ש"הוא צריך לסגור אתו חשבון". זו בהחלט היתה תחושה מטרידה עבורי כצופה, אבל זה סוד הקסם של הסדרה. ומה הקטע של פיל ליאוטרדו? מה זו ההתנהגות המשונה הזאת? הבנו שהוא חם על טוני, ושהוא חדור רוח קרב, אבל טוני בא לדבר אתו פנים אל פנים ועוד הביא אתו את הבן של הבוס האגדי, וככה הוא מתנהג? כמו איזה ילד קטן שצועק מהמרפסת? אפשר להריח את אבק השריפה באוויר. האבחנה של הקולגה של מלפי על טוני ומה שהוא מקבל מהשיחות איתה היתה מאלפת ומרתקת. האם בעצם הניסיון של מלפי לעזור לטוני עולה בחיי אדם רבים? בהחלט מרתק. ומאד אהבתי את השימוש של טוני במינוח "Poor You" כלפי כרמלה במהלך הריב שלהם. הסמל המסחרי של ליביה סופרנו, והוא בלי לשים לב משתמש בו. כי כנראה שלמרות שהוא לא יודה בכך לעולם, יש בטוני הרבה מן הליביה. והעובדה שחלק מהדיכאון של איי ג'יי נובע מהמילים שליביה הטיחה בו אז כשטוני שלח אותו לבקר אותה בניגוד לרצונו רק הופכת את העסק לכואב יותר עבור טוני שרואה את הבן שלו משלם על כל חטאיו. יופי של סגירת מעגל. פרק משובח, ואהבתי מאוד את סצנת הסיום שבה טוני מגיע עם הפיצה - הדרך הפשוטה ולמעשה היחידה שלו להתחבר לאיי ג'יי במצבו - והדרך שבה איי ג'יי מקבל את פניו. מרגש ומפעים (איתן גשם).

9. "האקס המיתולוגי" עברה השבוע מלהיות סדרה חמודה ומשעשעת, לסדרה דרמה-קומית איכותית שבהחלט שווה לעקוב אחריה. דווקא הסיפור של הפרק, שנהרס במידת מה על ידי הפרומואים והתקצירים, היה מעניין יותר וצפוי מעט פחות, אבל לא הוא הפך את זה לפרק מעולה. הסוף המפתיע, העריכה המצוינת של סצנת הסיום, וכמובן - חזרתו של יפתח קליין, הפכו את זה לפרק מצוין (ישי אביאור).

עוד 9. "אבא אמריקאי" שוב שיחקה אותה עם פרק נפלא, הפעם בגלל הפרודיה על "צופן דה וינצ'י" וכל סיפור ה"אילומי-נאטי" (שתורגם בצורה קצת מוזרה, אבל די מובנת כ"אילומי-בוטן"). מאוד אהבתי את הקריצות לספר ולסרט (כמו גם לסרט "אוצר לאומי"), את רוב הבדיחות שהיו ממש מוצלחות (ובמיוחד זאת על וויקיפדיה), ואת סיפור הקונספירציה שהיה ממש מרתק (ובין היתר, גם את הכתובית בסוף הפרק). להפגת המתח קיבלנו סיפור משני חמוד, אם כי לא מבריק במיוחד, כשהיילי ורוג'ר שיחקו מה-ג'אנג (או איך שלא קראו למשחק הזה).

9 נוסף. ב"הצילו" יש לפעמים קטעים נפלאים של הומור. אחד כזה קיבלנו ביום חמישי האחרון כששון לקח בטעות את הכדור הלא נכון מהארונית של טומי והפך ל"זומבי". ההתנהגות ההזויה שלו תחת השפעת הכדור - בסופרמרקט, בעימות עם השוטר ובכלל - היתה נהדרת מבחינה קומית, והיחס של הסביבה רק שדרג את העניין. במישור אחר קיבלנו סצנת שריפה אחת מלחיצה מאוד, כשפרנקו וקני איבדו את דרכם בתוך הבניין הבוער, וניצלו בזכות טומי. סדרה נהדרת, שיודעת לשלב היטב קטעי דרמה מעולים, עם סצנות הומוריסטיות נפלאות.



8.5. "מגרש ביתי" הפתיעה אותי עם פרק מצוין. שובו של דרק הביא לכמה מהרגעים המפחידים יותר בסדרה, כשהוא קושר את פייטון במרתף, מאלץ אותה להתנהג כאילו הם בנשף, ואז מגלה את ברוק נכנסת מהדלת האחורית. הסצנה בה פייטון עובדת עליו, גורמת לו לתת לה את הסכין, ואז תוקפת אותו היתה מצוינת, כמו גם קרב האגרופים בינה לבין דרק, שהתפתח למאבק משותף של שתי הבנות שכועסות אחת על השנייה. עוד אלמנט שאהבתי: הריקודים הסימולטניים של ניית'ן עם היילי, שלמעשה לא יכולה לרקוד, ושל מאות' עם רייצ'ל. דבר שקצת פחות אהבתי בפרק: לוקאס מתנהג בצורה טיפשית בתחילת הפרק, כשהוא מגיעה אל דירתה של פייטון, ומפרש את השקט בדירה כ"אוקיי, אז היא לא רוצה לבוא איתי". חשבתי שיש לך קצת יותר שכל, לוק. אם כי, אני מוכרח לציין שהעובדה שהוא נזכר, ממש בסיום הפרק, בעדה למעשה הרצח של קית', קצת מפצה על זה.

8. עוד פרק משובח של "המשרד". הפעם נראה כי הקיץ הקץ על עובדי המשרד כאשר ההנהלה מחליטה לסגור את הסניף. היה מצחיק לראות את התגובות המעורבות בין העובדים למשמע הבשורה. חלק, בעיקר ריאן, שמחו לשמוע על השחרור מתפקידם ואחרים, בעיקר מייקל, נבהלו עד מאוד. קטעים מצחיקים בפרק: המסע של דוויט ומייקל לבית בעלי החברה, התגובה של הסניף המתחרה, הפקסים מהעתיד. עוד פרק נהדר לאוסף (עידו f. כהן).

עוד 8. "סטודיו 60". עד ש"אבודים" התחילה לטחון את הקונספט הזה כמו שיר של קרן פלס בגלגל"צ, פרקי פלאשבק תמיד היוו עבורי פרקים אהובים בסדרות טלוויזיה. אלה הפרקים שמזריקים עומק לסדרה, לדמויות. בדרך כלל, אחרי צפייה בפרק פלאשבק המניעים של דמות נראו אמיתיים יותר, כנים יותר. למעשה, פרק פלאשבק הוא האקספוזיציה שכמעט שום סדרה לא יכולה להרשות לעצמה בזמן הפיילוט. וחזרה מהירה למציאות. מבחינת המבנה העלילתי, הפרק הזה היה כתוב לפי הספר. אבל ממש לפי הספר: קטעי פלאשבק שמספרים גם על הדמויות (מאט ככותב צעיר וכושל, הארייט שלא השתנה בה כלום וסיימון שעדיין היה החכם ביותר באיזור) וגם על הסביבה (איזה כיף היה לראות סטודיו 60 אחר, עם המון כותבים ואווירה של בית ספר); חיתוך קטעי הפלאשבק עם הזמן הנוכחי - לפעמים במפתיע, בדרך כלל באופן צפוי; עלילות משניות (עד משניות מאוד) בשביל לנטרל את הלחץ שנבנה ובשביל ליצוא אתנחתאות קומיות; וכמובן, סוף שמחבר בין הכל. אבל למרות כל זאת, היה בפרק הזה דבר אחד שהפתיע אותי. ולא, זה לא היה הגילוי שמאט הוא כנראה סוג של אדוארד נורטון ב"מועדון קרב". מה שהפתיע אותי הוא ההבנה שלמעשה, לאורך כל הפרק, אנחנו חוזים במאט בדרכו לתחתית. וכאן אני חושב שמגיע לכותבים (ולמת'יו פרי) קודוס על יצירת פרק שהוא חידוש בנושא שעד היום היה עבורי ידוע ובנאלי. את הדרך אל תחתית הבור ראיתי עד היום באחת משתי צורות עיקריות: אלכוהול וסמים. תמיד כשתסריטאים היו רוצים להראות כמה קשה לדמות עם המציאות, או שהיו ממקמים אותה בבאר - אחרי יותר מדי שוטים של וויסקי - או שהיו מראים אותה מנותקת מהמציאות לחלוטין בעודה שרועה על ספה/מיטה בסלון/חדר שינה עם מזרק לידה. בפרק הזה ראיתי דרך אחרת להתפרק לחתיכות. לאט. בשקט (לדני לקח פרק שלם להבין שמשהו לא בסדר עם מאט). בלי דרמה מיותרת. ומבלי להבין בכלל מה קורה עד שהסוף כבר קרוב מדי. (Cletus the Slack-Jawed Yokel. דעה נוספת - בהמשך)

ועוד 8. "איש משפחה". פיטר נגד תרנגול צהוב. טייק 2 (או אולי 3 או 4? לא משנה). וכל מילה נוספת מיותרת.

7.5. "האו-סי" סיימה את דרכה בפרק חמוד מאוד, שהצליח לסגור מעגל בצורה נאה למדי. אפילו קצת התרגשתי - נראה לי שאפילו גם השחקנים עצמם התרגשו - כשבני משפחת כהן נפרדו זה מזה. אי אפשר להגיד שאני אתגעגע לסדרה הזאת, שבסופו של דבר הפכה למוצר טלוויזיוני בינוני למדי, לעיתים מוצלח יותר, לעיתים סתמי מאוד - ועדיין נהניתי מהצפייה בפרק האחרון בפרט ומהעונה האחרונה בכלל. גוד ביי, או סי.

7. החלק הראשון בטרילוגיית הפרקים של "האנטומיה של גריי" התגלה כפרק פושר מאוד, על סף המאכזב. כבר ראינו דברים הרבה יותר מחרידים / מרגשים / עוצרים את הנשימה בסדרות אחרות ממה שראינו באירוע רב הנפגעים הזה. היו דברים שדווקא כן עבדו: המראה הנוראי של הבחורה בהריון והמאמצים של קרב לעזור לה, כמו גם התגובה שלה, כשהיא לוחצת את ידו; או הסיפור של ג'ורג' והאמא שאיבדה את בנה, והסצנה לקראת סיום כשג'ורג' נכנס אל חדר הניתוח שלה ומסמן "לא" עם הראש; וכמובן - הקטע בסיום הפרק, כשמרדית' עפה למים. זה לא שאירוע תאונת המעבורת הוא לא רעיון טוב, אבל במהלך הצפייה בפרק הזה, לא יכולתי שלא לחשוב כמה "משמרת שלישית" היתה עושה את זה כל כך הרבה יותר טוב.

6. "הנפילים" נפתחה השבוע וכבר זכינו לצפות בחמישה פרקים. נקודות האור: כל העסק נראה מגניב - הטכנולוגיה העתידנית, מעט האפקטים שנחשפנו אליהם, כיתות הלימוד; כמה מקווי העלילה מתפתחים לא רע, אם כי בצורה קצת איטית מדי. אהבתי במיוחד את העובדה שנוח רוצה שצורי יגיע למינוס 5. זה הופך את העסק למעניין; יש כמה שחקנים שלא הכרתי והם לא רעים - עדי השכנה, שלומי אחיה - וגם כמה שחקנים מוכרים שעושים עבודה טובה - סמי הורי למשל. נקודות החושך: יש כמה דמויות קלישאתיות מדי: מאור הגבר גבר, יובל ה"מוזר" שכתוב או משוחק בצורה מוזרה מדי, ואף מביכה לעיתים. יש לנו את "המדען המפוזר", ואת "העיתונאית החוקרת המגניבה שיכולה לעשות הכל, כמעט"; צורי, הדמות הראשית, הוא לא שחקן השנה בטלוויזיה הישראלית, אבל הוא גם לא נוראי במיוחד. בסיכומו של שבוע ראשון אפשר להגיד שצדק מי שאמר שהסדרה היתה נראית מגובשת יותר אם היו בה פחות פרקים, שבכל אחד מהם היינו מקבלים קצת יותר מידע או התפתחות עלילתית. והערה קטנה: בתור סדרה על אנשים עם כוחות-על, זה קצת מוזר שעוד לא נחשפנו לשום כוח מיוחד של צורי (מלבד החלומות הנבואיים המשעממים שלו, כמובן).



5. דעה נוספת על "סטודיו 60": נכון, הפרק הזה לא היה נורא כמו הקודמים, אבל הוא היה די מאכזב. נתחיל דווקא מהטוב: קטעי הפלאשבק היו ערוכים ברמה גבוהה מאד, כולל המעברים בין ההווה לעבר. מת'יו פרי שיחק מצוין. הפרק אכן נתן יותר עומק למערכת היחסים של מאט והרייט וגם קצת על אותו לוק סקוט ועל סיימון, ובעיקר על מאט עצמו. חוץ מזה, הקטעים של טום ודילן והמערכון שהם רצו להעלות די באמת משעשעים. אז מה היה לא טוב? בערך כל השאר. נתחיל מה"גילוי הגדול" - אין אדם בשם טים בטלי. צפוי לחלוטין, החל מהרגע הראשון שבו אמרו למאט שלא זוכרים אדם כזה. כבר באותו הרגע הלכתי לבדוק את השם טים בטלי, ומייד התברר, כצפוי, שזה בכלל ערבוב אותיות של השם "מאט אלבי". היה ממש קשה לנחש. מהרגע הזה, יצא כל העוקץ של הפרק. מעבר לזה, עם כל הכבוד לעומק, אלה עדיין מאט והרייט, ומה לעשות - הם לא מעניינים. אמנם הרייט היתה יותר נסבלת בפלאשבקים, אבל כל העיסוק החוזר והמאוס ב"נוצרים המשוגעים", וביחסי שמרנים-ליברליים כבר יצא מכל החורים. וזה לא שהכימיה שלהם בפלאשבקים היתה כזו טובה. בנוסף, פלאשבק לעבר של התכנית בלי ווס מנדל? זה כמו עוגת שוקולד בלי שוקולד. האיש היה הלב, המוח והלורן מייקלס של התוכנית. מה זה שווה בלעדיו? וחוץ מזה, סורקין באמת מצפה שנאמין שבתוכנית מערכונים מעיפים אנשים בגלל כמה כדורים שהם לקחו? יה, רייט. אז מה? מאט על כדורים עכשיו? זה יכול היה להיות מעניין, אם זה לא היה כל כך נדוש, וצפוי. מה שכן, אירוניה דקה של סורקין בקו העלילה הזה, שכן מת'יו פרי היה מכור שנים למשככי כאבים. רק לי המשחק שלו בקטעים האלה נראה אמין וטבעי במיוחד? (איתן גשם).

1. כמה בעיות טכניות מרגיזות ב-yes: בשידור המקורי של הפרק הרביעי ב"הנפילים" קיבלנו מסך מתוח שתוקן רק חמש דקות לאחר תחילת הפרק. בשידור החוזר במרתון של שישי, קיבלנו במהלך הפרק דקות ארוכות שבהן הכתוביות בעברית הגיעו במיקום הלא נכון או שלא הגיעו בכלל. חבל.


משפטי השבוע
ב"איש משפחה" מתגלגל ספר היסטוריה משנת 1948 לידיה של לויס, והיא קוראת מתוכו: "ישראל - המדינה החדשה שכולם עומדים לאהוב".

פרק הסיום של "האו-סי". סאמר מגיבה על חידושה של "הוואלי" לחמש עונות: "ככה זה עם כל סדרות הטינאייג'רס. הן נמשכות לנצח".


בשולי הממיר
ב"מדיום" התארח נואל פישר, מי שהיה הנער שהתאבד בפיילוט של "הף". כאן הוא היה בנה שלא נולד של אליסון (והבן שכן נולד, לאמא שלא הכיר).

ב"רוק 30" התארח ויין בריידי כסטיבן, והראפר אל אל קול ג'יי, התארח כראפר המפחיד רדיקולוס.