הטלוויזיה היא מספרת הסיפורים של ימינו. היא החליפה את זקן השבט ואת המדורה, היא החליפה את מלקטי האגדות והיא מחליפה את ההורים הקוראים לילדיהם סיפור לפני השינה. כל הילדים מאמינים באגדות. רובינו גדלנו עליהם. אנחנו יודעים מה קורה לילדות בשכמיה אדומה הנכנסות ליער, אנחנו יודעים למה כדאי להשאיר מאחור נעל זכוכית, אנחנו יודעים שאפשר למצוא אהבה גם אחרי תרדמת של אלף שנה. האגדות מספרות לנו על זאבים רעים ועל חתולים במגפיים, אבל הן רחוקות מלהכין אותנו לעולם המציאותי. ברוב האגדות האמא החורגת תמיד תהיה רעה ותככנית, שלגיה לא תזכה בנסיך בגלל האופי שלה ואף אחד לא יתהה מדוע שבעה גמדים חיים ביחד ביער. בשנים האחרונות הופנתה ביקורת רבה כלפי אותן אגדות מסורתיות, הן הואשמו לא אחת בשוביניזם ובשנאת נשים וקבוצות אחרות. ספרים נכתבו ובהם ניסיונות לספר את הסיפורים הישנים, בדרך קצת אחרת.

בכתבה זו אתייחס לטלנובלה הישראלית המצליחה "האלופה" ואנסה להראות כיצד מסופרת אגדת סינדרלה לאורך שתי העונות של האלופה דרך סיפורה של סיגי בר חיים. אנסה לטעון כי כותבי האלופה נמנעו מללכת צעד אחד קדימה ולהתאים את האגדה לימינו כשהם בוחרים בדרך הקלה של הריגת הגיבורה, ברגע בו האגדה הפסיקה להיות רלוונטית.

לאורך העונה הראשונה, סיגי בר חיים היתה הסינדרלה של האלופה. כמו הדמות האגדית, גם סיגי היא יתומה מאם (ואף מאב). במקום האב שמתחתן עם האם החורגת והמרשעת, קיבלנו אחות עיוורת בפנימייה שהטיפול בה הוביל את סיגי להסתפק בעבודות מנצלות. במקום האם החורגת קיבלנו את טובה גמזו בעלת המספרה בה הוכרחה סיגי, ממש כמו אותה לכלוכית, לעסוק בעבודות הניקיון הבזויות ביותר תמורת שכר ששאף לשכר מינימום (בדיוק כמו שעל עבודות הבית, לכלוכית של האגדה ועקרת הבית של המציאות לא מקבלות תמורה כספית, כך גם סיגי לא קיבלה תמורה עבור עבודתה). במקום האחיות החורגות, קיבלנו את מילי הדוגמשחקנית היפה והמניפולטיבית ואת אשלי הפרחה המטומטמת, ובתפקיד הנסיך - שחקן כדורגל שרמנטי שנראה בדיוק כמו עופר שכטר.

סיגי מתאהבת בנסיך תום, שנתון תחת כישופה של מילי. סיגי בטוחה כי לא תוכל להשיג אותו, היא לא יפה כמו מילי ואין לה את אותו ביטחון עצמי, היא לא מבינה בכלל מה יגרום לתום להסתכל לכיוונה. כשתום מתקרב אליה היא מיד מכריזה על עצמה בנבצרות, כלומר טוענת שהיא לסבית, והודפת אותו. סינדרלה לא תגיע אל סיומה הטוב ללא פייה וגם לסיגי יש אחת כזו. רק שכאן, בניצוץ חתרנות, הפייה שלה הוא גבר מבוגר ורגזן, אוסקר, סבו של תום. אוסקר מזמין את סיגי לגור איתו ועם תום ומממן ניתוח לאחותה החורגת. כך בהינף שרביט (או לוח שש בש) הוא גם פותר לסיגי את הבעיה המעמדית כלכלית שלה וגם עוזר לה להשיג את ליבו של הנסיך. זה לא מקרי שהישועה באה דווקא מכיוון אוסקר, שכן לפי האלופה, רק גבר שנמצא גם הוא במעמד מדוכא (במקרה שלנו בגלל הגיל שלו) יכול לשים לב לאישה המדוכאת ולבוא לעזרתה.

סיגי זוכה בנסיך, אך בניגוד לסינדרלה היא לא משנה את עורה. סיגי לא זקוקה לשמלות נשף, היא לא עוברת מייק אובר היסטרי כאילו היתה לפחות בטי המכוערת. היא נשארת בדיוק כמו שהיא, ובדיוק ככה אנחנו (ותום) אוהבים אותה.

אחת הסיבות לכך שסיגי לא משנה עורה והופכת לדוגמנית בפוטנציה היא העובדה שכבר יש לנו בטי מכוערת בסדרה הזאת - וקוראים לה מיטל אוגנסיאן. וכאן אנחנו מגיעים לזוג המרכזי השני של העונה הראשונה: סער פדידה (יהודה לוי) ומיטל (לירז צ'רכי). על פניו נראה הסיפור הזה קצת יותר אמיתי מהסיפור הראשון והרבה יותר טלנובלי. לאחר שפדידה שבר את ליבה, מיטל עוברת מייק אובר, הופכת לזונה ומתחתנת עם האוליגרך ג'וזף אוגנסיאן. הזיווג הזה מציג לנו מצד אחד את סער פדידה, גבר נהנתני ואגואיסט שמזיין על ימין ועל שמאל ובוגד באשתו הנאמנה, ליאן זליג (עדי הימלבלוי), ומצד שני את מיטל, אישה תככנית ומניפולטיבית, אבל יותר מהכול, אישה פגועה ורעבה לאהבה שלא יכולה להיענות לחיזוריו של ג'וזף.

בסוף העונה הראשונה, בעוד הזוג סיגי ותום הולכים לעבר השקיעה מגובים בכסף של אוסקר שזכה בלוטו, מגלים הזוג השני, מיטל וסער, את אהבתם, רק כדי לטבוע המיימה מגובים בתנין של ג'וזף (עוד מישהו חושב עכשיו על סוף העונה השלישית של "אנג'ל"?). למעשה אנחנו כצופים זקוקים לפחות לסוף טוב אחד שיעשה לנו כיף בלב ולסוף רע אחד שימשוך אותנו אל העונה השנייה. והנה עכשיו, כשהגענו אל העונה השנייה - בדיוק מתחילות הבעיות.

סער עולה מהמים כסער משופר ומתוק ומשקם את יחסיו עם ליאן. הם נתקלים באיומים תמידיים המוסיפים טעם לעונה (מצד דורי, החבר לשעבר של ליאן בתקופת הקומה של סער, ג'וזף שמנסה לגלות מה סער זוכר, ניקי שמנסה לעשות בדיוק אותו הדבר ולזכות בסער, וזאביק, אביו התככני של דורי). סער וליאן נמצאים אולי במבול של פשע, יצרים ופוליטיקה, אבל תום וסיגי הם סתם זוג שעוברים לגור עכשיו ביחד באותו הבניין יחד עם הסבא של תום. אז עכשיו התסריטאים בבעיה, הם לא ממש יודעים מה לעשות איתם, הם לא יודעים איך לנצל טאלנט בסדר הגודל של שכטר, הם לא יודעים איך לנצל את החיבה של הקהל לגבריאלוב. מה עושים? נותנים לתום ולסיגי להתחיל לריב, בצורה די מטופשת ומאוסה. וכך נוספת להם צלע שלישית - יעל הפמיניסטית שמחנכת את סיגי לחשוב קצת יותר על עצמה ומעלה את זעמו של תום.

מצד אחד, יש בזה משהו מאוד אמיתי. אף אחד לא סיפר לנו מה קורה לסינדרלה ולנסיך בארמון. רוב הסיכויים שזה בדיוק מה שקורה להם - מריבות ושעמום. כילדים, אנחנו מחונכים להגיע לחתונה - זה מה שבאמת חשוב - ומה שבא אחר כך - עליו לא מספרים, זה כבר לא חלק מהאגדה.

באיזשהו שלב, לקחו יוצרי הסדרה את סיגי למקום די אמיץ. מנערה פשוטה ותמימה שרק חולמת שהכדורגלן ישים לב אליה, היא התחילה לפתח חברות חזקה (לא מינית) עם אישה אחרת, היא התחילה להתעניין בנושאים פמיניסטיים, התחילו לעלות אצלה שאלות ופקפוקים לגבי העתיד שלה כאישה נשואה ("יום אסונך הוא יום ששונך" אומרת מגדת העתידות לסיגי כשזו באה אליה לשאול בעצתה לגבי חתונה). אבל בדיוק בנקודה הזו תפסו הכותבים רגליים קרות.

בשלב הראשוני הם הסבירו לנו שיעל נהפכה לפמיניסטית (קרי, שונאת גברים) אחרי שגבר שבו היתה מאוהבת עזב אותה (כלומר, אם רק היה מביע בה עניין לא היו לה את כל המחשבות המוזרות האלו), אחר כך הכניסו את סיגי להריון וסיגי נכנעת ללחציו של תום ומסכימה לחתונה (היא אפילו מופיעה בסשן מדידות אצל גלית לוי. מה יותר מיינסטרים מזה?). לבסוף, סיגי נלקחת מאיתנו, כיאה למסורת, בדיוק ברגע השיא שלה, כשהיא גוססת בידי ארוסה תום, נושאת ברחמה את צאצאו ושניהם מפנטזים על משפחה ישראלית מורחבת (את הכלב הם כבר רכשו מבעוד מועד).

גם ב-2007, בטלנובלה ישראלית, סיגי לא היתה יכולה למות פמיניסטית. היא לא היתה יכולה למות עם ההחלטה שהיא דוחה את החתונה, היא לא היתה יכולה למות לא בהריון. הקהל היה אוהב אותה פחות, הקהל לא היה מבין מה קרה לסיגי, איפה נעלמה הבחורה שכל כך אהבנו, זאת שניקתה את חדר השעווה וחלמה להיראות כמו דוגמנית. התסריטאים היו צריכים להרוג את סיגי דווקא כשהיא בהריון ומפנטזת על חתונה גדולה וחיים לצד הנסיך שלה, אחרת פשוט לא היינו חווים את המוות שלה אותו הדבר, אחרת לא היו מבינות כל בנות ה-12 שצופות בתוכנית שפסגת החיים צריכה להיות בדיוק זו.

"היא עמדה להתחתן והיתה בהריון" אומרת אלינור, חברתו המסורתית של אסי הכדורגלן מבית שאן. "חשבתי שאלוהים טוב, אז למה הוא לקח אותה?" והמשפט הזה משקף אולי יותר מהכול את הקהל הישראלי של 2007 או לפחות את הדימוי של הקהל הישראלי הנמצא בראשם של יוצרי "האלופה". את המשפט אומרת אלינור לזיווה (יעל הדר), סוכנת השחקנים שהיא עובדת אצלה. זיווה היא לסבית חד-הורית. זיווה גם בקושי מקבלת זמן מסך, היא לא מעניינת מספיק את אותו קהל מלבד היותה גימיק. אף בן 13 לא יכתוב עליה טוקבק, אף אחד לא יזיל עליה דמעה, אף כתב לא יקדיש לה קטע במוסף סוף השבוע, מכיוון שבחברה הישראלית היא איננה מהווה מודל הזדהות ואינה מקבלת לגיטימציה להפוך למודל כזה.

יוצרי הטלנובלה קיבלו הזדמנות לשחק עם האגדה, לעדכן אותה ולספר סיפור אחר, מעניין יותר, פמיניסטי יותר, חברתי יותר. הסיפור של סיגי ותום יכול היה להיות מעניין יותר מאשר בחורה שמממשת את עצמה במוות הריוני, שנייה לפני הכניסה לחופה. הסיפור של זיווה הוא עצוב יותר. כאן אין ניסיון בכלל לעשות משהו אמיץ עם הדמות (נגיד רומן עם יעל או אישה אחרת או לפחות יותר זמן מסך). דווקא מפני שהיא לא מתאימה לשום אגדה, קו העלילה העיקרי של זיווה הוא מערכת היחסים בינה לבין אלינור, שרואה אותה כאחרת ופוחדת מהמגע איתה.

לסיום, הייתי רוצה להציע גם נקודת מבט אחרת על סופה של סיגי בר חיים. נקודת מבט לפיה מותה של סיגי ממחיש לנו יותר מהכול שבמציאות שלנו, סופים טובים בסגנון אגדות האחים גרים, סופים שבהם הכול ברור, שבהם הנסיכה היא רק נסיכה, הנסיך הוא רק נסיך והצפרדע הוא רק צפרדע וכולם רוכבים יחד אל השקיעה וחיים אלף שנות חיים מאושרות, הם כל כך לא מציאותיים, עד שאין להם מקום אפילו בטלנובלה.