10. את הפרק הנוכחי של "המשרד" אפשר לחלק לשלושה חלקים: שני הסיפורים הראשיים שלו, והסוף שלו. כמעט כרגיל בסדרה המלבבת הזאת, היו שני הסיפורים הראשיים מוצלחים. באחד, קיבלנו את מייקל בתור לחלוקת החינם של הדונאטס, יחד עם ההתנהגות ההיפר-אקטיבית המשעשעת שלו לאחר אכילת כל התוספות האפשריות. ובשני קיבלנו טקס חניכה משעשע והזוי לחלוטין שמעביר דוויט את ריאן (הדבר שהכי הרס אותי: השאלה של דוויט לגבי "יוזמת דארמה"). אבל הדבר שהפך את הפרק מסתם מוצלח, ליצירת מופת של ממש היה הסוף המופלא שלו. ג'ים מתקשר, פאם עונה לו במקרה, ומתפתחת לה שיחה. תחילה מהוססת ואחר כך מבודחת וקולחת. ואז, טעות מקרית (פאם אומרת "אוקיי, ביי" לאנשי המשרד שחזרו) גורמת לשיחה להיקטע באחת וללב להיקרע על זוג האוהבים המקסים הזה שלנצח כנראה יישארו לחוד. כל כך נפלא.

עוד 10. "הסופרנוס". פרק מרתק שהתמקד בשתי דמויות שלכאורה אין להן הרבה מן המשותף, אך בפועל יש גם יש. מרתק היה לראות בפרק את התהליך המקביל, אך המנוגד, שעוברים שני "היורשים" של טוני (אחד במובן הפיזי - הבן שלו, ואחד במובן הסימבולי - היורש ב"עבודה"). במהלך הפרק מחלחלת אצל כריס לאט לאט ההבנה - המדכאת - שאם הוא רוצה להמשיך להיות חבר ב"משפחה" הוא חייב לחזור לאורח החיים שאפיין אותו בעבר - שתייה, הימורים, סקס וכיו"ב. אחרת, הוא פשוט לא יוכל לשרוד. ההבנה הזו מוציאה מכריס, בסצנה המרתקת לקראת סיום הפרק - את המונולוג הנסער על הרצון שלו להלשין על כולם, אבל האם החיסול של JT בסיום נבע מהמצב הנפשי הרעוע שלו או דווקא מתוך הבנה שאותו JT מחזיק עליו עכשיו מידע מסוכן ושמוטב להיפטר ממנו? מעניין. מכל מקום, משחק פשוט אדיר של מייקל אימפריולי, כמו תמיד. מנגד, איי ג'יי עובר תהליך הפוך - בתחילת הפרק הוא זה שבדיכאון, ובאופן אירוני, טוני הוא זה ששולח אותו להתחבר לצד ה"משפחתי" שבו, ובאופן עוד יותר אירוני, מה שמוציא את איי ג'יי מהדיכאון הם דווקא גילויי האלימות הקשים שהוא נחשף אליהם. שיא הפרק היה, לטעמי, במבט של איי ג'יי כשהוא רואה את החברים שלו מתעללים בנער המסכן, שמהווה הקבלה מושלמת, כמובן, למבט של טוני כשהוא נחשף לאלימות של אביו, כשהוא משחזר זאת באוזני ד"ר מלפי, אי שם בסביבות העונה השניה. שיא נוסף של הפרק היה הוידוי המרגש של טוני על התסכול שלו מכך שהוא חש שהוא "מזהם" את איי ג'יי עם המטען הגנטי הדפוק שלו. זו אמירה מרתקת בשני מובנים: האחד, כל התסכול שטוני שפך על איי ג'יי כל השנים שאותו פירשנו כשנאה ובוז כלפי העובדה שהוא לא ה"גבר" שטוני ציפה שיהיה. השני, שלמרות כל המאמצים והתסכולים שלו, כפי שניתן לראות בסיום הפרק, דווקא טוני הוא זה שגורר את איי ג'יי ל"צד האפל", ולמעשה, המסקנה של הפרק היא שבניגוד למה שחשבנו עד עכשיו איי ג'יי דווקא כן בנוי להצטרף יום אחד ל"משפחה". זה פשוט בגנים שלו. זה גדול ממנו. וזוהי בדיוק הסיבה למונולוג המרגש של טוני. נפלא, פשוט נפלא (איתן גשם).



ועוד 10. עד הפרק הנוכחי, תמיד חשבתי של"סטודיו 60" חסרה הפרוטה הזאת ללירה כדי להפוך מסתם סדרה כתובה היטב לסדרה טובה. בפרק הנוכחי, לא רק שהפרוטה הזאת לא היתה חסרה, אלא שאפילו היה שם עודף לכמה מהפרקים הקודמים. כמעט כל הסיפורים של הפרק היו מעולים - הסיפור עם הנחשים (ודני ש"מחסל" את ה"נחש" על הגג היה פשוט ענק), הרומן בין טום ולוסי, שיכולים להיות פשוט אחלה זוג (ואולי עוד יהיו), סופג מכה קשה בגלל השקר המטופש של טום, הופעת האורח של הירו - אפילו מאט והרייט היו סבירים בפרק הזה, כשהתגלה מי הוא אותו לוק שזכה בה יחד עם מאט. היו הרבה שיאים בפרק (כל הסצנה על הגג, למשל), אבל מעל כולם התנוסס ג'ק (סצנת הפתיחה, הרגע בו הוא מפריד בין טום לקים), שפשוט נתן בפרק הנוכחי מפגן מושלם של משחק. ראוי גם לציין את טימותי באספילד (קאל) שביים את הפרק הזה, ועשה זאת פשוט נפלא (דעה הפוכה - בהמשך).

10 נוסף. בניגוד לפרק הנוראי של שבוע שעבר, השבוע היה פרק מצוין ב"האנטומיה של גריי". החל מג'ורג' כמכונת סקס ועד המרוץ המשעשע של ארבעת הבכירים לתפקיד הצ'יף. הפרק עסק בנושא של שאיפות, כל אחד והשאיפות שלו, להגיע כמה שיותר רחוק. והם אכן הגיעו רחוק - בהצעת נישואין כפולה, שאני חייב להודות שלא הייתה צפויה. אך מה ששדרג את הפרק מעוד פרק טוב של "האנטומיה" לפרק מצוין היה העיסוק הייחודי בסוגיית האמישים. האמישים לא זכו ליותר מדי התייחסות בטלוויזיה האמריקאית, ואם כבר התייחסו אליהם, אז בתור הלצה או בדיחה קלה. כאן, החולה המרכזית של הפרק הייתה אמישית (לשעבר) והייתה התעסקות מעניינת בדת שלהם, באופן שנעשה נהדר ועם דגש ראוי על הפן הרגשי. עוד דבר נפלא שהתחיל הפרק היה מרפאת החינם. זהו קו עלילה מעניין, שיכול לרענן קצת את הסדרה ולפתח אותה יותר. התפנית (אם כי צפויה) בדמות מקור המימון (שהוא הכסף שהוריש דני דוקט), רק מוסיפה לעניין. אני שואף לעוד כאלו פרקים בסדרה (ER).

ה-10 האחרון להפעם. או! סוף סוף פרק ממש טוב ב"טורצ'ווד"! מאוד אהבתי את הקשר המיוחד בין יאנטו - הבחור שעד כה עמד ברקע בלבד, ופתאום קיבל נפח - לליסה הבחורה שאהב ו"שודרגה" חלקית. פרק עמוס באקשן, עם המון מתח, וכרגיל כשמתעסקים בנושאים הללו (רק ב"דוקטור הו", עד כה) - מעורר המון מחשבה. הסצנה עם הרוטב ברביקיו והיצור המכונף היתה מצוינת, כמו גם ליסה שמשתילה את מוחה בשליחה המסכנה של הפיצה. אחלה פרק.

9.5. "הצילו" ממשיכה לשמור על אותה רמה גבוהה, אבל הסיבה לאזכור שלה השבוע היא המשפט האחרון של טומי בביקוריו הטראומתיים-משהו בבנק הזרע, כשמודיעים לו שהיה קצת אבק ב"הפקדה" שלו, הוא עונה - מבלי למצמץ - ש"עבר הרבה זמן". היסטרי.

9. "מדיום" ממשיכה להציג סיפורים מרתקים, שחלק מהם - כמו הפעם - מצליחים להותיר אותי עם מחשבות לאחר הצפייה. כל הסיפור הטראגי והאירוני הזה של דיוויד שרצח את הפרוצות שאסף אל מכוניתו היה מעורר מחשבה - אחרי שבסוג מסוים של צדק פואטי, נורה דיוויד ע"י סרסור שפרץ אל ביתו בזמן ששכב עם האישה שלימים תהפוך לאשתו, איבד דיוויד את זכרונו והפך את תפיסתו ע"י אליסון להרבה פחות משמחת. לשאלות איתן מתחבטת אליסון במהלך הפרק לא היו תשובות ברורות לחלוטין וזה מה שהיה יפה בפרק הזה.

8. השבוע נגמר החלק הראשון בעונה של "אבודים" (ובארה"ב נאלצו לחכות כשלושה חודשים לפני שקיבלו את ההמשך. אנחנו נקבל אותו מחר). אני, שבאתי עם ציפיות לאיזה קליף האנגר מפוצץ וכמה התרות, איכשהו לא התאכזבתי על אף שלא לזה פיללתי. רציתי לראות את ג'ק, קייט וסויר בשלב מעט יותר מתקדם, מתחילים במנוסה אולי, אבל קיבלתי משהו אחר שבדיעבד לא היה פחות טוב. שנתיים פלוס של מתח מיני הגיעו סוף סוף אל שיאם עם בחירתה של קייט בילד הרע על פני הילד הטוב. לא כל כך טוב, כיף היה לגלות; אני חושב שהרבה משונאי ג'ק קיבלו כאן אישור לכך שהוא לא הדמות האנמית והחד צדדית שהכרנו עד כה - האקט שלו באמצע הניתוח היה אכזרי ולא משהו שמצפים לו מהרופא הטוב, ועל כן ההתמוגגות היתה כה רבה. קייט, שמסתבר כי ברחה בעבר מנתן פיליון המסכן כדי להגן על עצמה, בחרה הפעם לא להימלט ולהותיר מאחוריה את סויר, ונקלעה לדילמה עם ג'ק שממש מקריב את עצמו למענה וצועק לה לברוח לאלתר. סיטואציה לא פשוטה, יש יאמרו (yaddo).



8. השבוע שודר אצלנו פרק הסופרבול ב"מחשבות פליליות". קודם כל, ההפתעה הגדולה: לקח לי חצי פרק לזהות את ג'יימס ון דר ביק (דוסון, "דוסון קריק". מוזר. לא כתבתי את השם הזה המון זמן) בתור הרוצח הפסיכופאת (או לפחות אחד מצמד הרוצחים, כפי שהוטעינו לחשוב ברוב הפרק). שנית, כן, היו כמה דברים שעבדו מצוין - כמו תחושת האימה כשהבלשים מבינים שצופים בהם, או הרגע בו מגלים על פיצול האישיות של טוביאס (אם כי, אני מוכרח לציין שבמהלך הפרק היתה לי הרגשה שזה עומד לקרות), או הקטע עם "איזבל" והכלבים הרצחניים. אבל כל המתח בסוף היה קצת מוגזם, בפרט בגלל ההתנהגות הלא מאוד רציונלית של ספנסר ריד. ועדיין - פרק טוב.

7.5. "איך פגשתי את אמא". כן, אנחנו יודעים איך זה נגמר. כן, אנחנו יודעים שבסוף הם לא יהיו ביחד באושר ובעושר. ועדיין - אנחנו מריעים להם ורוצים לראות אותם ביחד. הפרק השבוע רק חיזק את ההרגשה בסדרה שצועדת באומץ לעבר האנטי קליימקסיות הידועה מראש שלה. טד ורובין זה משהו זמני לחלוטין, ובכל זאת התחברנו אליהם כמו בכל סדרה-מונעת-רומן אחרת. וכאן בדיוק נמצא אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה - היא מצליחה לגרום לנו לא לחשוב על הסוף הבלתי נמנע, וליהנות ממה שכאן, ממה שעכשיו - מהמערכת יחסים שלהם, מהדברים הקטנים כמו "אני אוהב אותך", על אף שאנו יודעים שלטווח הרחוק, אין לדבר יותר מדי משמעות. הפרק עצמו לא היה בין הטובים של הסדרה: עלילת האחיינית של רובין היתה שמרנית למדי (למה כבר אפשר לצפות מ-CBS?), אבל מה ששדרג את הפרק היה סוגיית "הכניסה לבניין", נקרא לזה, שהסעירה קצת את יחסי לילי ומרשל, ובאמת גרמה לתהייה עד כמה כניסה ל"בניין" היא באמת כניסה. לפחות לבארני היה את הזמן של החיים שלו. הו, בארני, גם בפרק עם זמן מסך מצומצם, רואים שהוא הכוכב של הסדרה (ER).

7.5. מה עובר על "גיבורים"? אחרי הפרק הצולע של השבוע שעבר, ראינו קצת שיפור בפרק הנוכחי, אבל היה נדמה כאילו הוא הורכב מערבוב של שני פרקים שונים - אחד מעולה, ואחד קצת (הרבה) פחות. הסצנות של קלייר ומרידית' היו מעולות, סיילר הוא אחד הרשעים המצוינים בטלוויזיה, ובניגוד לרוב הצופים - אני גם מחבב את הסיפור של ניקי וג'סיקה. וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את טוויסט האבא בסיום הפרק, שאני מפחד לכתוב אותו כאן למרות שהוא כבר שודר. ובזה נגמר ה"פרק" הטוב. הפרק הקצת (הרבה) פחות טוב הכיל את הסצנות המשמימות של הירו והמשפחה שלו, שבפעם הראשונה בתולדות הסדרה גרמו לי לצרוח, מילולית, משעמום. הכל שם מריח כאילו עדיין לא ראינו את המילה האחרונה מנקאמורה הבוגר, אבל גם אם יהיה טוויסט מדהים שיגלה לנו שהוא בעצם טייס חללית עם הכוח לשלוט בסיבוב כדור הארץ (לכולם שם יש כוחות לאחרונה) - זה עדיין לא מצדיק את המריחה שקיבלנו בפרק הזה, במיוחד אחרי הקליף האנגר הדרמטי בפרק הקודם. את מה שהשיגו בסצנות שלהם בחצי פרק, אפשר היה להשיג בחמש דקות ולתת לנו קצת יותר זמן איכות עם סיילר במקום. דבר נוסף שמפריע לי, וגם כאן אני יודע שאני במיעוט, הוא קריאת הכתוביות הבלתי פוסקת בתרגום מיפנית. זה היה חמוד בהתחלה אבל כבר מיצה את עצמו יחד עם כמה מגמות אחרות של הסדרה, כמו העלילה האיטית, דבר שחשבתי שהסדרה נגמלה ממנו בפרקים המטורפים שלפני ההפסקה. "גיבורים" היא עדיין הסדרה האהובה עליי בעונה הזאת, בעיקר כי כבר ראינו לאיזה רמות מטורפות היא יכולה להגיע. פרק ברמה כזאת היה נחשב כמעט מצוין בסדרות אחרות, אבל מ"גיבורים" למדתי לצפות ליותר, ובטח שבסוויפס (FirstEvil).



7. "טוב שבאת" נפתחה השבוע. מדובר בעוד חוליה בשרשרת התוכניות-בידור-שנראות-כמו-אבל-הן-לא-בדיוק-של-מי-השורה-הזאת, שקצת נמאס ממנה. החדשות המפתיעות - "טוב שבאת" מוצלחת מאחיותיה לז'אנר והיא נראית בדיוק כמו ש"חדשות מפתיעות" היתה צריכה להיראות - אדם שנזרק אל תוך סיטואציה כתובה מראש, ואמור לאלתר את הטקסטים שלו. כשהסיטואציה טובה מלכתחילה, קל יותר לאדם המאלתר לעשות את עבודתו, והתוצאה המוצגת על המסך מעניינת בהרבה, ולעיתים אפילו מצחיקה. זו לא בדיוק כוס התה שלי, בפרט עם המבול בסוג התוכניות הזה, אבל זו בהחלט תוכנית חביבה שניתן לצפות בה מבלי להרגיש מבוכה.

6. הפרק הראשון של "ה-X המיתולוגי" לא היה גרוע במיוחד, אבל לצערי הוא גם לא התעלה לרמת הציפיות שהיו לי ממנו. כן, סיפור המסגרת הוא מצוין - הבחורה שצריכה למצוא את האקס שאמור להפוך לאהוב ליבה. אלא שהסיפור הראשון, או ליתר דיוק - החבר הראשון אותו ניסתה, היה משעמם. כל הקטע עם האמא היה נדוש ולא מספיק מעניין. וזה לא שלא היו גם רגעים חביבים בפרק, אלא שנו, אתם יודעים, ציפיתי ליותר. אני בהחלט מקווה שהפרקים הבאים יהיו מוצלחים יותר.

5. "מה עובר על בריאן". באמת מה? כשהסדרה הזאת עלתה חשבתי שהיא סדרה קלילה ונחמדה. בחלק מפרקי העונה השניה, ובפרט בפרקים המאוחרים יותר, היא הפכה מנחמדה למעט מעיקה. אני לא מדבר על זה שהעיפו את מרג'ורי והביאו במקומה כמה פרצופים חדשים וקצת פחות משמחים מבחינתי, אלא על זה שאדם פתאום התחיל לשכב עם כל מה שזז, או כמה קווי עלילה נראים מאוד משעממים לפתע - דייב כועס על בריאן, למשל. יש גם דברים נחמדים, כמו הרומן המחודש בין דייב לדינה, אבל בשורה התחתונה זה פשוט לא זה. ואולי זה לא היה מעולם.

4. "סטודיו 60" - דעה נוספת: "שלום, אני ארון סורקין והיום אני אעביר לכם את הסדנה על איך כותבים פרק לסדרת טלוויזיה. כן, אני גדול, אני כותב דיאלוגים שנון, דמוקרט שונא רפוליקנים, מתעב ריאליטי, בז ל-FCC ולשמרנות באשר היא, ואוהב לכתוב על זה ולדבר על זה. מה תעשו לי? אני מצליח! אתם יודעים, אם יש דבר אחד שאני לא יכול לסבול אצל כותבים אחרים ופחות מוכשרים ממני, זה עלילות צפויות וקלישאתיות. זה פשוט מגעיל אותי. אבל אני? אני יותר גדול מזה! לי זה לא יקרה! הנה, הקטע של דני וג'ורדן, למשל. מישהו באמת חשב שכשהם יעלו אל הגג ביחד (כמובן, בלית ברירה, כדי שיהיה שקט) שהדלת תינעל והם ייתקעו שם לבד? מישהו חלם שהסלולאריים שלהם יפסיקו לעבוד דווקא שם? לא רעיון מקורי? ומישהו העלה על דעתו שאם הביאו לסט של התוכנית שבתוך הסדרה נחשים ארסיים, שאחד מהם ייעלם? זה היה מהלך פורץ דרך מבחינה תסריטאית! ותגידו את האמת - אתם יכולתם לדמיין במוחכם אפשרות שהשקר (המיותר) של טום ללוסי (החמודה באמת!) יתפוצץ לו בפרצוף? מי שמע על דבר כזה בכלל בטלוויזיה? בקיצור, כדי שסדרה כמו שלי תשרוד, אסור לה להיות צפויה. מזל שאני לא כזה" (איתן גשם).

2. קשת העלתה לשידור סיטקום בשם "קוויקי". במילה אחת: גרוע. בשתי מילים: לא מצחיק. במשפט אחד: אפילו לפני עשרים שנה היו צריכים להתבייש להעלות כזה דבר לשידור. במיוחד כשמדובר במשחק כל כך גרוע ובכתיבה כל כך קלישאתית. אם כי, אני מוכרח להודות - לא צלחתי את כל הפרק.

1. מי שלא זיהה את כוכב השבוע בהאוס (מייד בשולי הממיר) לא יכול היה לדעת זאת מן הפרק, כי כרגיל התרגום העברי מופיע באותיות מושחרות על גבי כותרות המשנה של הפרק. הגיע הזמן שחברות התרגום יבינו שהכותרות המקוריות אינן מטרד והן אפילו מעניינות חלק מן הצופים - ופשוט ישימו כמה משורות התרגום למעלה, כמו שטורחים לעשות בכל DVD המכבד את עצמו (אסף רזון).


בשולי הממיר
חולה השבוע ב"האוס" היה ג'ואל גריי, שחקן מפורסם וזוכה אוסקר ("קברט"), שגילם גם את הכפיל של סלואן ב"זהות בדויה" (וגם את למואל איציק ב"אוז"). והנה שרשרת צרופי מקרים: במהלך הפרק מזכירים "בדיקה ע"ש באפי". גריי הופיע ב"באפי" בתור דוק, וניסה להקריב את דון - מישל טרכטנברג, שבדיוק היתה החולה בשידור החוזר של האוס השבוע. גריי הוא גם אבא של ג'ניפר גריי, שסצנה מתוך "ריקוד מושחת" בכיכובה הופיעה, בצורה מעוותת ומשעשעת להפליא, בפרק השבוע של "איך פגשתי את אמא" (אסף רזון). עוד התארחה בפרק: לייטון מיסטר שהיתה סוואנה, אחותו של מיילס ב"ממעמקים", שהתארח בסדרה לפני שבועיים (LBitca).

בפרק של "בקו העימות" הופיע אקי אבני כרופא ישראלי שלא מסכים למו"מ עם טרוריסטים (LBitca).

בפרק הסופרבול של "מחשבות פליליות" התארח, מלבד דוסון, גם ביל סמיטרוביץ', עוזר התובע קנת' וולש מ"הפרקליטים", בתור אחד הבלשים בחקירה. וחוב קטן מהפרק של השבוע שעבר, שם התארחו: מליסה ליאו, קיי מ"רצח מאדום לשחור" בתור השוטרת, קית' קארדין (האבא ב"פראיים לגמרי" וגם ווילד ביל היקוק ב"דדווד") בתור הרוצח הסדרתי, וכן אוטו סאנצ'ז, שהיה גאררה ב"אוז".

ב"חוק וסדר מדור מיוחד" התארחה ג'יין קרקאוסקי, איליין ב"אלי מקביל", ג'נה מ"רוק 30", כאחותו של הרופא, שמתגלית בסופו של דבר כרוצחת האמיתית. עורכת הדין של אחיה היתה קאלי ת'ורן, פאם מאהון מ"נמלטים" ושילה מ"הצילו".

וב"רוק 30" התארח ריפ ת'ורן (ארטי מ"לארי סנדרס") כדון גייס.