תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 13/5/07 ליום שבת, 26/5/07.





הסופרנוס, עונה 6, פרק 18 (שודר ביום א', 13/5/07. זהירות! ספוילרים חמורים במיוחד למי שטרם צפה בפרק!)
אחת לשנה, פחות או יותר - בדרך כלל יותר - מגיע פרק בסדרה כלשהי, שמצליח להיכנס לרשימה מצומצמת, אך איכותית, של פרקי מופת. "הסופרנוס", שכמעט כל פרק בה הוא מצוין, כבר סיפקה הרבה יותר מפרק מופת אחד לאורך שש עונותיה, ובכל זאת, בכל פעם זה מפתיע מחדש. הפרק הנוכחי - שלושה פרקים לסיום הסדרה - ייכנס לבטח לאותה רשימה אקסלוסיבית. היה ברור שדברים גדולים הולכים להתרחש, והמוות הנוכחי לא היה משהו שאי אפשר לחזות אותו מראש. אלא שלא המוות עצמו הוא שריגש כל כך. לא רק העובדה שמדובר בדמות שאנחנו אוהבים (לשנוא, או אולי דווקא לאהוב). לא רק בגלל האדם שביצע את החיסול. אלא בעיקר בגלל הדרך הפשוטה, כמעט מעליבה, שבה הרג טוני את כריס. לא ע"י אקדח, ולא ע"י רובה. לא באמצעות אחד מנתיניו, ולא ע"י אחד מאויביו. לא בגלל הסמים, ובטח שלא בגלל אורח-חייו המסוכנים ממילא. תאונת דרכים פשוטה, מכונית שמסתובבת הרבה יותר מדי פעמים, ויד אחת - גדולה ואדישה - שסוגרת את פתחי הנשימה. כל היתר כמעט לא חשוב - התגובה של כרמלה, התנחומים של ה"משפחה", האפטר-מאת' של האירוע הטראגי, הבריחה של טוני לוגאס, העובדה שהאמת תישמר - אולי לנצח - בתוך קברו של האחיין, סצנת החלום המבריקה שבה מספר טוני למלפי על מה שעשה, שכמעט גרמה לי להאמין שזה באמת קורה. פרק חזק, נדיר בעוצמתו, למרות השקט היחסי ששרר בו במשך רוב הזמן. עוד פרק מופת בשרשרת פרקי מופת שסיפקה לנו "הסופרנוס". ציון: 10.

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 20 (שודר ביום ג', 22/5/07)
לא מעט סדרות סיימו את דרכן כשהן עייפות, מאכזבות ורחוקות משיאן. אם יש נחמה אחת למעריציה של "ורוניקה" זו העובדה שהיא הולכת הביתה בראש מורם, ובמיטבה. הפרק הזה בהחלט לא מהווה סיום לסדרה כולה (ולא נכתב כך מלכתחילה) אך מהווה סיום הולם, ואף למעלה מכך, לעונה הזו. הכל עבד מצוין: כל הדמויות החשובות קיבלו זמן מסך, העלילה קלחה, הדיאלוגים היו שנונים מתמיד ובעיקר - ורוניקה וקית' היו במיטבם. מעניין במיוחד לראות את ורוניקה הפגועה מאיימת על הגברים שפוגעים בה באמצעות האינטלקט והיכולות האנושיות שלה, ולראות אותם באמת מאוימים ממנה, בלי שום כוחות על טבעיים. וזה הניצחון הגדול ביותר של הסדרה הזו - היכולת שלה להעביר מסר על כוח נשי באמצעות דמות אנושית רגילה כמו ורוניקה. אהבתי גם את הדגש על הניגוד בין לוגן לבין פיז. בעוד שפיז משכנע את ורוניקה להתעלות מעל הכעס שלה כלפי אלה שמתגרים בה, לוגן מרחיק אותה גם הוא מהעניין, אבל רק כדי שהוא יוכל לסגור את החשבון בעצמו. שניהם אוהבים אותה ומגוננים עליה, כל אחד בדרכו האופיינית, וזה היה יפה לראות. גם לוואלס סוף סוף היה תפקיד חשוב בעלילה. חבל שלא עשו את זה יותר במהלך שתי העונות האחרונות, אבל לפחות עשו זאת הפעם בדרך מקורית ומוצלחת. המעורבות של ג'ייק קיין היתה מפתיעה, אבל איכשהו הרגישה נכון. גם בגלל האזכור המתבקש של לילי (ושל דנקן), וגם כי הוא מסמל את האנשים החזקים ובעלי ההשפעה בנפטון, ובעיקר מסמן חזרה לעונה הראשונה הכה מוצלחת. הרגעים בהם ניסתה ורוניקה להשיג את המידע המבוקש בעוד קית' מחכה לשמוע ממנה היו ממש מותחים. מאז פרק סיום העונה הראשונה לא הייתי מתוח כל כך בזמן פרק בסדרה, וזה אומר הרבה. מעניין היה גם לראות איך כמו תמיד בפרק סיום עונה, דמויות מהפרקים הקודמים משתלבים היטב בעלילה ומסייעים לקדם אותה - השוטר שקית' פיטר לא מוסר לו את המידע על הלוחית של ורוניקה, העיתונאית שכועסת על ורוניקה וכו'. אהבתי את העובדה שורוניקה היא זו שמסבכת את קית'. זה מאוד אופייני לדמויות - לה לפרוץ לבית ככה ולו לגונן עליה בכל מחיר. כמו תמיד בסדרות האלה - הרגעים הטובים ביותר הם הרגעים שבהם הדמויות האהובות חוות כאב רגשי חזק, והצופים כואבים איתן. עכשיו ורוניקה תצטרך לחיות עם התחושה שהיא הרסה לקית' את הבחירות. כמה עצוב, מה גם שהפעם קצת יותר קשה לכעוס עליה, כי היא בסה"כ עשתה את הדבר הנכון, וסצנת הסיום היתה מרגשת ומפעימה. קשה שלא לחשוב על האירוניה שבסיום הפרק הזה - בעלי הממון הם שאמרו את המילה האחרונה, ולמרות שורוניקה וקית' עשו את הדבר הנכון ורשאים ללכת בראש מורם, עדיין יש צביטה חזקה וכואבת בלב על התוצאה הסופית. ציון: 10 (איתן גשם).



בנות גילמור, עונה 7, פרק 22 (שודר ביום ג', 15/5/07)
אחרי כל כך הרבה אכזבות שחווינו במהלך שתי העונות האחרונות, כבר לא נותרו ציפיות רבות מפרק סיום הסדרה (שבעת שצולם כלל לא היה בטוח שיהיה אומר לסיים את הסדרה), אבל הפרק דווקא הפתיע לטובה. הפרק נכתב, בחכמה רבה, כפרק שיכול היה לשמש גם כסיום עונה ראוי, אך בהחלט גם כסיום סדרה הולם. הרעיון שרורי עוזבת את סטארז הולו סופית, באופן פתאומי, כדי לעבוד בעיתונות בהחלט מהווה קו עלילה ראוי לסיום הסדרה, גם מפני שרורי גדלה שם וגם מפני שה מהווה תירוץ מצוין לאחד את העיירה מסביב לבנות הגילמור שלנו. הבעיה היחידה של הפרק היא שהוא הרגיש כמו סגירה מהירה של כל הקצוות (מה עם לוגן שלא הופיע כלל? ופריס?), אבל זה גם יצר אווירה אינטנסיבית מהרגיל, והביא להרבה רגעים מרגשים ויפים. במיוחד מרגשים היו הדברים שריצ'ארד אמר ללורליי על הגאווה שלו בה, הרגע היפה בין לוק ללורליי, הפרידה של רורי מליין והסצינה שבה לורליי מסתכלת על רורי ישנה. מעניין היה לראות את אמילי מנסה לשחד את לורליי, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לשמור על ארוחות ליל השישי, והייתה סגירת מעגל מצדה של לורליי שבנונשלנטיות הודיעה שהיא ממשיכה בארוחות האלה כרגיל - רגע חשוב ויפה. ההתגייסות של כל העיירה למסיבת ההפתעה הייתה מקסימה, ונתנה לכל הדמויות שהיו תמיד ברקע קצת זמן מסך, אבל מי שבאמת טרח והכין הכל היה לוק, והוא זכה ל"פרס" שלו בסיום הפרק - בהחלט סיום אופטימי למערכת היחסים הזו, ודרך מצוינת לסגור את הסיפור הזה. סצינת הסיום שבה רורי ולורליי יושבות ומפטפטות בדיינר של לוק לא רק שסימלה את מהות הסדרה אלא גם מתכתבת עם הסצינה הראשונה של הסדרה (שבה, מן הסתם, רואים את רורי ולורליי יושבות באותו דיינר ומפטפטות), וגם כאן הייתה סגירת מעגל יפה ומכובדת. בסך הכל הפרק עשה את העבודה, סגר את קווי העלילה והקצוות והותיר מקום לדמיון, וגם טעם טוב בפה - כל מה שאפשר לבקש מפרק סיום של סדרה כזו. ציון: 9.5 (איתן גשם).

הסופרנוס, עונה 6, פרק 19 (שודר ביום א', 20/5/07)
מי היה מאמין שאיי ג'יי הולך להיות דמות כל כך חשובה ברגעיה האחרונים של הסדרה? רוברט איילר קיבל מדייויד צ'ייס את המפתחות ולא אכזב. מסתבר שכל הזמן הזה הסתתר שם שחקן לא רע בכלל ובפרק הזה הוא בהחלט התעלה על עצמו. הסצנה ההיא בבריכה (איך זה שתמיד הכל בסוף מתנקז לבריכה, תרתי משמע?) היתה תמצות מזוקק של הסדרה כולה - בלתי צפויה, לא שגרתית, מטרידה, הזויה, מצחיקה, מרגשת ועשויה היטב. השינוי המהיר ביחס של טוני כלפי איי ג'יי - מבוז וגועל על ניסיון ההתאבדות ועד החיבוק החם והאוהב שהוא העניק לו אחרי שהציל אותו היה אופייני ונפלא, כרגיל. וסוף סוף ראינו קצת מדו, כמעט שכחנו שהיא קיימת. וכמה מטומטם הבחור ההוא שהטריד אותה באמצע הדייט יכול להיות? מה הוא חשב לעצמו? שהיא לא תספר לטוני? שטוני ישתוק על זה? מה שהיה הכי מדהים בסצנה הכה אלימה ההיא בדיינר היה שממש הזדהינו עם טוני, ממש הרגשנו ש"הוא צריך לסגור אתו חשבון". זו בהחלט היתה תחושה מטרידה עבורי כצופה, אבל זה סוד הקסם של הסדרה. ומה הקטע של פיל ליאוטרדו? מה זו ההתנהגות המשונה הזאת? הבנו שהוא חם על טוני, ושהוא חדור רוח קרב, אבל טוני בא לדבר אתו פנים אל פנים ועוד הביא אתו את הבן של הבוס האגדי, וככה הוא מתנהג? כמו איזה ילד קטן שצועק מהמרפסת? אפשר להריח את אבק השריפה באוויר. האבחנה של הקולגה של מלפי על טוני ומה שהוא מקבל מהשיחות איתה היתה מאלפת ומרתקת. האם בעצם הניסיון של מלפי לעזור לטוני עולה בחיי אדם רבים? בהחלט מרתק. ומאד אהבתי את השימוש של טוני במינוח "Poor You" כלפי כרמלה במהלך הריב שלהם. הסמל המסחרי של ליביה סופרנו, והוא בלי לשים לב משתמש בו. כי כנראה שלמרות שהוא לא יודה בכך לעולם, יש בטוני הרבה מן הליביה. והעובדה שחלק מהדיכאון של איי ג'יי נובע מהמילים שליביה הטיחה בו אז כשטוני שלח אותו לבקר אותה בניגוד לרצונו רק הופכת את העסק לכואב יותר עבור טוני שרואה את הבן שלו משלם על כל חטאיו. יופי של סגירת מעגל. פרק משובח, ואהבתי מאוד את סצנת הסיום שבה טוני מגיע עם הפיצה - הדרך הפשוטה ולמעשה היחידה שלו להתחבר לאיי ג'יי במצבו - והדרך שבה איי ג'יי מקבל את פניו. מרגש ומפעים. ציון: 9.5 (איתן גשם).

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 19 (שודר ביום ג', 22/5/07)
"ורוניקה" מיטבה, כמו בימים ההם של העונה הראשונה. וויביל בצרה ודודה ורוניקה באה לחלץ אותו. אז כן, היה די ברור שהממצאים שמצביעים על וויביל כחשוד ברור הם תוצאה של שיתוף פעולה בין מספר גורמים, אבל שוב, לא הטוויסטים הם העיקר, אלא הדמויות והפיתוח של העלילה, וכאן הפרק בהחלט עשה עבודה משובחת. מה שאהבתי במיוחד זה את הקשר האישי של ורוניקה לעניין. מעבר לכך שוויביל הוא חבר שלה, היא זו שביקשה ממנו לבוא לכיתה ולספר על עברו הפלילי וההסכמה החברית שלו עלתה לו עכשיו ביוקר בגללה. תחושת האשמה שלה נתנה לה את ה"דרייב" החיוני לעזור לו בכל כוחה, כמו שצריך. אהבתי גם את העימות בין ויני לקית' בתחנת הרדיו, ואת העובדה שקית' משלם מחיר כבד בפופולאריות על העמדה שלו ביחס לשתייה, במיוחד בקולג'. מעניין היה לראות איך ויני מיהר לשלוף את ורוניקה כדי לפגוע בקית' בכזו מהירות, ובלי שום בושה, והמכה שחטף מורוניקה היתה לא רק מבדרת אלא גם מוצדקת. מעניין לראות את דיק ממשיך להתנהג כמו מניאק, מחד, ומנגד, התהליך שהוא עובר מאז שאבא שלו צץ בנפטון, והסצנה המעניינת עם מק שיקפה את שני צידי המשוואה בצורה מאד יפה. ורוניקה ופיז היו כל כך חמודים ביחד. למה מישהו צילם אותם במיטה יחד? ומה לוגן רוצה מפיז? ולמה לפוצץ אותו במכות? ומה יהיה עכשיו? אה, כן - ורוב תומאס הוא זונה. ציון: 9.5 (איתן גשם).

משפחת סימפסון, עונה 18, פרק 21 (שודר ביום א', 20/5/07)
לפני כארבעה חודשים יצא לי במקרה לגלות שהולך להיות פרק כזה, שייקרא "24 דקות" ויתארחו בו קולותיהם של ג'ק באוור וקלואי או'בריאן. הגילוי המקרי הזה גרם לדבר מאוד פשוט - הוא העלה אצלי את רמת הציפיות. הפרק עצמו לא התעלה מעל רמת הציפיות המוגזמת, אבל הוא בהחלט הגיע אליהן. טוב, מה יכול להיות גרוע בפרק שמתרחש בזמן אמיתי, שיש בו את הכתוביות בסגנון של "24" ואת מוזיקת הרקע המלווה את "24"? מאוד אהבתי את הקריינות של קיפר סאת'רלנד, את הקונספט של יחידת ה-CTU שהקים סקינר, ובכלל את המראה הכללי בפרק (ה"בפרקים הקודמים", הצגת הדמויות, השעון ביציאה לפרסומות, המסכים המתפצלים). הקטע בסיום שבו ג'ק באוור עצמו עוצר את כל הפעילויות של סוכני השטח של CTU האמיתי כדי להתנקם בבארט על המתיחה בטלפון (רעיון נהדר בפני עצמו) היה פשוט היסטרי. כשיוצרי "משפחת סימפסון" רוצים, הם מסוגלים לעשות דברים נפלאים, גם אחרי 400 פרקים. ציון: 9.



סקרבס, עונה 6, פרקים 21-22 (שודרו ביום ה', 17/5/07)
סצינת הסיום של הפרק השני קצת השכיחה את העובדה שמדובר היה בשני פרקים טובים מאד. בסך הכל היו הרבה רגעים מוצלחים מאד ומצחיקים ביותר - ההסבר של ג'יי די על זוגיות מוצלחת (והמצלמה שחותכת פתאום מקרלה לכיוון ג'יי די. ענק!), היחס של אליוט לקים, הצמח עם הרגליים, השרת כרגיל ("רגע! לא סיימתי את המשפט!"), "סיעור המוחות" הקורע, הביפר הכתום, לויד המחוק שהפך לאחת הדמויות האהובות עליי, ההתעללות שלהם בקית' המסכן ("ואם היא תקום בבוקר לא מסוגלת לבטא אותיות אהו"י?"), ג'ק החמוד והמשפט שלו לד"ר קלסו, ד"ר קלסו והכמיהה שלו לקרב חתולות, מסיבת האירוסין של קרלה והדרך שבה היא אפשרה לאליוט לשמור על שליטה בלי לפגוע בה, ד"ר קוקס וטרק מרצים לג'יי די על התבגרות ולקיחת אחריות, ג'יי די מאבד את ההזדמנות להשיג מד"ר קוקס את כל מה שרצה תמיד בגלל החמדנות שלו (כמה אופייני) ועוד רגעים רבים וטובים. אבל אז בא שוב העניין הזה של ג'יי די ואליוט. דיייי כבר! כמה אפשר? שוב פעם הם מקבלים רגליים קרות? שום דבר טוב או מעניין לא ייצא מזה. הנחמה היחידה היא שלביל לורנס וחבריו היה השכל לסיים את הפרק באופן פתוח, ככה שיש עוד סיכוי ששני הטמבלים האלה יתפכחו ויחליטו לעזוב את זה, כך שאולי בעצם מעז ייצא מתוק. מכל מקום, אין שום סיבה שסצינה אחת תהרוס את הטעם הטוב ששני הפרקים המוצלחים האלה השאירו אחרי עונה קצת מתחת לרמה ברובה, עם כמה פרקים ממש מעולים (ואחד במיוחד, כמובן, כולם יודעים מהו), וכמה ממש גרועים. ציון: 9 (איתן גשם).

המשרד, עונה 3, פרקים 24-25 (שודרו ביום ה', 17/5/07)
לפרק הזה צולמו ארבעה סופים שונים, והרשו לי להגיד בלב שלם שהסוף הנבחר היה חתיכת סיומת מוצלחת. הפרק עצמו לא היה הטוב ביותר בעונה, אפילו לא התקרב לכך, והיתה הרגשה של צליעה ברובו, לעבר אחד מארבעת הסופים האפשריים. אבל עם זאת, היו חלקים משעשעים, כמו התגובות של האנשים השונים למפגן האמיצות של פאם משבוע שעבר, שסוף סוף גידלה עמוד שדרה ונראה שהצליחה לשמור עליו גם השבוע. חלק משעשע נוסף היה המשרד תחת הנהלתו של דוויט (וחלקה של פאם במערך ההזוי הזה). אך אולי צריך להתרגל לכך שבפרק באורך כפול הדברים זורמים קצת אחרת, ויש יותר דגש על העלילה מאשר על הצד הקומי, דבר שאנחנו לא רואים הרבה בקומדיות למיניהן. אבל מצד שני - המשרד היא לא עוד קומדיה. ואת זה המחיש מצוין הסיום המעולה של הפרק. גם ג'ים ופאם ביחד, וגם לא בחרו בפתרון הפשוט והנדוש של "קרן עוברת לעבוד בעיר אחרת", אלא הפרק נגמר בהפוך על הפוך על חצי הפוך, בכך שבכלל ריאן, הטמפ-גאי, שלפני שנייה היה זה שמביא קפה, הוא הוא הבוס החדש בחברה! ציון: 9 (ER).

אבודים, עונה 3, פרקים 22-23 (שודרו ביום ד', 23/5/07)
במהלך כל הצפייה בפרק סיום העונה הכפול של "אבודים" היתה לי תחושה חזקה של "משהו גדול עומד לקרות". האירועים על האי, כמו אלו בתחנת ה"Looking Glass" לא היו מאוד מאוד מסעירים, אבל הם היו מספיק מעניינים (בן שוב מנסה לשחק משחקים עם ג'ק) ושניים מהם אפילו היו ממש מצוינים (צ'רלי מקריב את עצמו בסצנה מרגשת, הרלי דוהר קדימה ומציל את המצב), כדי לא להתבעס מהפלאשבק המאכזב למדי של ג'ק. ואז, חמש דקות לפני תום העונה, שוב חזרנו אל אותו פלאשבק משמים. אז עכשיו הוא נפגש עם איזו בחורה מעברו. למה, הו למה, דיימון לינדלוף? תן לראות מה קרה על האי! מה קרה אחרי השידור ההיסטורי? האם הם נחלצים מהאי? או שהקשר שנוצר היה עם עוד אנשים רעים? האם באמת הניצולים שלנו עומדים לחזור הביתה? למי לעזאזל אכפת מהאישה הזאת שהוא נפגש איתה? אבל רגע, לא יכול להיות, זאת בעצם קייט! מה היא עושה שם? היא הכירה את ג'ק לפני ההתרסקות? לא יכול להיות. לרגע, אבל רק לרגע, היה נדמה שכל שלוש העונות הללו היו מתוכננות מראש ע"י קייט וג'ק. ואז - הפה נפער בתדהמה. זה לא היה פלאשבק אל העבר, מדובר בפלאשבק אל העתיד, זמן מה אחרי שכולם כבר נחלצו מהאי. !Oh My God זה באמת קרה! מי היה מאמין? אז לא קיבלנו כמעט אף תשובה, אבל קיבלנו אירוע מטלטל שבהחלט טורף מחדש את כל הקלפים. מי היה זה שג'ק הלך להלוויה שלו? למה אף אחד אחר לא הלך לשם? למה ג'ק בטוח שהם חייבים לחזור לשם? מה הם שכחו? מה נסגר עם ג'ייקוב? רק עוד 48 פרקים, שיימתחו על פני שלוש עונות, ונקבל - כך אני מקווה - את התשובות לכל השאלות. ציון: 9.

על טבעי, עונה 2, פרק 22 (שודר ביום ה', 17/5/07)
לפני שאתייחס לפרק האחרון בעונה, משפט אחד על העונה בכללותה: מעבר להומור, שהיה מנת חלקם של רבים מהפרקים בעונה הנוכחית - סוג של שיפור מהעונה הראשונה - הצליחה העונה השניה להביא עמה סוג של ערך מוסף, עם איזושהי עלילה עוטפת (שלמעשה החלה כבר בפרק הפיילוט), וגם - לפעמים - כמה פרקים מוצלחים במיוחד שעומדים בפני עצמם (למשל הפרק בהוליווד, עם הקריצות הפנימיות החמודות להפליא). צמד פרקי הסיום הלכו רחוק יותר ממה שחשבתי, תחילה עם המוות המפתיע של סאם (בחלק הראשון), ולאחר מכן עם ההחלטה של דין לעשות עסקה עם השטן. מאוד אהבתי את תוכניתו של השד צהוב-העיניים, אבל הדבר המוצלח ביותר בפרק הסיום היתה חזרתו של האב, שבסצנה אחת מצוינת, ללא מילים, עזר לדין לחסל את הביג-באד של הסדרה, וגם הצליח להעביר כל כך הרבה רגש, אהבה וגעגועים. זה היה כל כך מקסים, שהייתי חייב לראות את הסצנה הזאת שוב כדי להיות בטוח שבאמת לא נאמרה שם ולו מילה אחת. עוד דבר שאהבתי היה העובדה שהמעשה שדין עשה כדי להחזיר את סאם מהמתים לא נשאר איתו כסוד שהוא עומד לקחת אל קברו, ושהעסק נפתח כבר עכשיו, דבר שמאלץ גם את סאם וגם את דין להתעסק בזה במהלך כל העונה השלישית, שתלווה - מן הסתם - את אותה שנה שנותרה לדין, ואת הניסיונות של שני האחים להתחמק מההסכם. ציון: 8.



סטודיו 60, עונה 1, פרק 17 (שודר ביום ה', 24/5/07)
"סטודיו 60" חזרה ליתרת הפרקים שצולמו בה, עם פרק מוזר במיוחד. ראשית, גם מאט וגם דני, שני הכוכבים הראשיים בסדרה, לא הופיעו בפרק. זה מוזר, בהתחשב בהופעת האורח המלבבת שדווקא כן נצפתה שם - אליסון ג'אני, שותפתו של בראדלי וויטפורד באותו אגף מערבי. ואם כבר סי ג'יי, הרי שממש התענגתי על כל שנייה שהבחורה היתה על המסך. אם זה במערכונים שלא הצליחו, בטקסטים שלא היה לה מאיפה לקרוא, או בעצבים שלה על אנשי הקאסט - שאגב, הרעיון שעמד בבסיסו של הפרק היה פשוט נפלא - גם מבחינת הרעיון עצמו, וגם מבחינת הביצוע המבריק. אלא שכמעט כרגיל בסדרה הזאת, לצד כל הדברים שעבדו מצוין (ובכלל זה גם כל הקטע עם האיום על הפצצה), היו גם דברים שלא עבדו כל כך חלק, וממש הפריעו לזרימה החלקה של הפרק. אני מדבר על שתי עלילות המשנה, זו של הרייט, שהיתה ממש, אבל ממש מעצבנת, בפרק הזה; וזו של סיימון, שהיתה סתם צפויה וחסרת מעוף. אבל למרות שתי העלילות מושכות הזמן והנמרחות הללו, מצאתי את עצמי עם חיוך רחב על שפתיים בשאר הרגעים בפרק ועם תחושה קלה של החמצה על הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בסדרה הזו. ציון: 7.

24, עונה 6, פרקים 23-24 (שודרו ביום ב', 21/5/07)
לא יכולנו לקבל סיום הולם יותר לעונה הזאת. כי בדיוק כמו כל העונה, הפרק הזה היה חלש, מאכזב, עייף, חסר לוגיקה ומטופש. זוכרים את הימים שבהם סיום העונה היה שיא שבו ג'ק נחלץ להציל את העולם? ובכן, מסתבר שהפעם המטרה העיקרית של ג'ק היא להציל נער מעצבן שצריף בדחיפות להחליף את מעצב השיער שלו. לאן הגענו? למעשה, לא היה בפרק הזה ובעונה הזו שום דבר שלא ראינו כבר בעונות קודמות - ג'ק משוכנע בצדקתו, אבל אף אחד לא מאמין לו (זה לא כאילו שהוא הוכיח שתחושות הבטן שלו צודקות בעבר, מה אתם רוצים?), אז הוא יוצא לפעול בעצמו בניגוד להוראות, כמעט מקריב את חייו אבל בסוף מצליח, רומן בתוך CTU, סגן נשיא שנכנס לתפקיד כשהוא מלא יוהרה ובסוף היום מגלה צניעות תמוהה, קלואי משתפת פעולה עם ג'ק (ואפילו קיבלנו את ה-"Damn it Chloe!" הכל כך אהוב), ג'ק צריך לבחור בין הצלת חף מפשע לבין לכידת המנוולים וכו'. שום דבר כמעט לא עבד בפרק הזה. למשל: CTU. דומה שמדובר ביחידה ללוחמה בטרור עם אנשי האבטחה הכי גרועים בהיסטוריה. נעזוב את הפשיטה שהייתה, אבל איך אח של מיילו נכנס ככה חופשי בלי שאף אחד יודע מיהו? כל הקטע הזה היה הזוי ומשונה - כמו שהוא בא ככה נעלם. וקלואי? ה"התעלפות" שלה הייתה אמורה להוות "קליף האנגר" לסוף החלק הראשון, רק כדי שנגלה שהיא בהריון? למה?? והכימיה בינה לבין מוריס פשוט לא קיימת. איזה זיווג אומלל. ומה נגיד על ה"מבצע" של דויל. למה לשלוח אותו לבד בלי שום חיפוי ובלי שום יכולת לוודא שלא עובדים עליהם? פשוט חובבני. גם בגזרת הבית הלבן לא היה יותר טוב - סגן הנשיא פתאום הפך לכבשה לבנה? מאיפה זה בא? וגם טום לנוקס עבר שינוי תדמית שאפילו אורנה דץ הייתה גאה בו. ומה קורה לקרן הייז שהייתה מוכנה להקריב את הקריירה של בעלה למען הסדר הטוב ופתאום מוכנה להקריב גם את עצמה בהפרש של מספר שעות?? תמוה. מה שכן עבד זה ביל ביוקנן שיצא תותח. בהחלט דמות טובה ולא מוערכת מספיק. פיליפ באוור, לעומת זאת, הוא דמות מעניינת, אבל כל העסק הזה עם ג'ק הפך למגוחך, וחבל, כי היה לזה פוטנציאל. הסצינה לקראת סיום הפרק עם אודרי הייתה פשוט מגוחכת והרגישה כמו סרט בהולמארק או סיום פרק טיפוסי של "סמולוויל". למי אכפת מאודרי עכשיו? בשביל זה חיכינו לסוף העונה? אחד הרגעים המביכים של הסדרה. דווקא השניות האחרונות של הפרק שבהם ג'ק בוהה בים ואולי חושב לקפוץ הצילו קצת מהכבוד של הפרקים האלה - לפחות השאירו את העסק לגמרי פתוח להמשך, והציגו את ג'ק בפרשת דרכים מעניינת, בדיוק כמו הסדרה עצמה, שצריכה לעשות Reboot, ומהר. ציון: 4 (איתן גשם).





ארבע דעות שונות על גיבורים, עונה 1, פרק 23 (שודר ביום ב', 21/5/07)
דעה ראשונה: אני בעיקר איש של קולנוע. אני כמעט שלא רואה טלוויזיה; הטלוויזיה שלי מזמן לא מחוברת לא ל-yes ולא ל-HOT, וגם מבחינת האפשרות ההגיונית יותר של הצפיה דרך הרשת, יש מספר קטן מאוד של סדרות שבהן אני צופה בקביעות. היום נזכרתי למה זה המצב, ולמה לא סביר שזה ישתנה בקרוב. חברים המליצו לי על "גיבורים". אמרו שזאת סדרה שאני חייב לראות. אז בניגוד למנהגי, ראיתי. והם צדקו: אהבתי, מאוד אפילו, והמשכתי לצפות באדיקות. היו דמויות מגניבות, כל פרק הביא הפתעות חדשות, היתה עלילה מתוחכמת ואינטליגנטית והרגשה שיש יד מכוונת מאחורי הכל, שהסדרה לא מאלתרת מרגע לרגע אלא בנויה על סיפור קוהרנטי עם התחלה וסוף. לא כל הפרקים היו גאוניים, אבל באמצע, היו שני פרקים מופתיים ממש, שנתנו את ההרגשה שהסדרה הזאת היא באמת יצירה יוצאת דופן. ואז בא פרק סיום העונה. זוכרים את "מטריקס רילודד"? זוכרים את "מלחמת הכוכבים, פרק 1"? זה כלום לעומת רמת האכזבה שלי מהצורה הקלישאתית, הזולה, האיומה, הכתובה רע, המשוחקת איום, המזלזלת בצופים, שבה "גיבורים" סיימה עונה. גם שני הפרקים הקודמים היו גרועים (לא, לא סתם טובים פחות מהרגיל - גרועים), אבל, אמרתי לעצמי, אף סדרה לא יכולה להיות מצוינת כל הזמן. בסיום העונה הם בטח יביאו אותה בפיצוץ, תרתי משמע. ואז מה? האיחוד הגדול של כל הדמויות, שלקראתו נבנתה העונה כולה, התגלה כקרב אגרופים עלוב ברחוב, בזמן שרוב הדמויות עומדות בצד ולא עושות שום דבר. המאבק המפומפם בין הירו לסיילר? האנטי-קליימקס הגדול בהיסטוריה: הוא הגיע, הוא תקע בו חרב, הוא הלך. העתיד שראינו באחד הפרקים הקודמים? לא רלוונטי יותר, ולעזאזל הפרדוקסים. נאומים קיטשיים זוועתיים? בשפע, כאילו כולם הפכו פתאום למוהינדר. איך עוצרים אדם מתפוצץ? מביאים את אחיו, כדי שיעיף אותו משם. מכיוון שהוא כנראה שכח שהוא יודע לעוף בעצמו. או שהוא יכול לרפא את עצמו, לכן אפשר לתקוע לו כדור בראש ולהוציא אותו במועד מאוחר יותר. או שיש שם יפני קטן ששולט במרחב ובזמן, ושיכול לשלוח אותו ללב האוקיינוס או אל עידן הדינוזאורים. או כל אחד ממיליון פתרונות אחרים, כולם עלובים פחות ממה שקיבלנו. סרטים יכולים להיות טובים או גרועים, אבל סרט גרוע ייקח לך, גג, שלוש שעות מהחיים, ותמיד אפשר לצאת באמצע. אבל להשקיע שוב עשרות שעות במעקב אחרי עשרות דמויות, להשקיע בהם אנרגיה רגשית, לחשוב על מה-יקרה-הלאה, רק בשביל לקבל בסוף יריקה כזאת בפרצוף? אני לא בטוח שיש לי כוח לעבור את כל זה שוב. סיום העונה של "גיבורים" לא רק גמל אותי (כנראה) מהסדרה הזאת, יכול להיות שהוא גמל אותי לחלוטין מטלוויזיה. תודה רבה, באמת. ציון: 3 (רד פיש).

דעה שנייה: אני חייב להודות, מראש הגעתי לפרק האחרון של גיבורים בחשש לא קטן. המתח והציפייה הלכו וגברו לאורך העונה, ופאזל עלילות המשנה נבנה לאיטו לעבר פרק סיום ענק ומרשים: גורלם של הגיבורים, הייעוד של הירו, הקרב הסופי מול סיילר, ויותר מכל, החלום של פיטר והפיצוץ הגדול שהיה צפוי להחריב את העיר ניו-יורק. ידעתי מראש שכל סוף שבו הפיצוץ נמנע יאכזב אותי. גם בגלל הסתירות של פרקי המסע בזמן שהוא ייצור (ועכשיו צפייה בהם מחדש באמת תגרום לכל אדם שפוי לכאב ראש) אבל בעיקר בגלל תחושת האנטי-קליימקס שסוף שכזה ישאיר. ואיכשהו, אמרתי לעצמי שאני מוכן לקבל סוף כזה (בכל זאת, זו NBC, זו ניו-יורק על כל המשתמע מכך עבור האמריקאים, הסיכוי שהם יפתיעו אותי עם פיצוץ שואף לאפס) וזאת בתנאי שיעשו אותו כמו שצריך. כמו ש"גיבורים" יודעים לעשות וכבר עשתה בלא מעט פרקים קודמים. באתי כמעט בלי ציפיות, ובכל זאת הצלחתי להתאכזב. משהו שם פשוט לא עבד. לא רק בסיפור. בין אם זו האווירה שהרגישה שונה, משהו בבימוי או בעריכה, קשה לשים על זה את האצבע. מה שלא קשה זה לציין את הבעיות בעלילה. הסוף היה קצר ועלוב, עם לא מעט קטעים תמוהים (סתם למשל, פתאום נדמה כי תומפסון היה האדם היחיד העובד בארגון של בנט, למעט מספר קטן של שומרים חמושים, שגם הם נעלמים לגמרי במטה קסם ברגע שניקי, מולי והשאר יוצאים מהבניין. אף אחד לא רודף אחריהם לאחר מכן), עם קרב "מדהים" שנמשך בקושי דקה, עם פיטר שמתחיל לאבד שליטה על כוחותיו ללא שום הסבר הגיוני (ואפשר היה לספק לנו עשרות הסברים שכאלה), עם פתרון למניעת הפיצוץ שליטרלי נפל מהשמיים בלי שום התחברות לעלילה, ועם סיילר שחוטף את המכה לה כל כך חיכינו מהירו בקלות מרגיזה מדי, ובנוסף על כך גם ספק אם מת בכלל (ואם הוא נשאר בחיים, הרי זה מוריד מהערך של כל המסע שהירו עבר לאורך העונה עד לנקודה ההיא וגם זה מרגיז) אם זה לא מספיק, היה הפרק עמוס בקטעים קלישאתיים באופן שמאוד לא הולם את רמת הכתיבה של הסדרה. כל מה שהיה חסר בסצנה ה"מרגשת" של האחים, לאחר שהם עפים אל השמיים, זה שקלייר תיפול על ברכיה, תביט למעלה ותזעק: "לאאאאאאאא!!!" תוך כדי שהמצלמה מתרוממת מעליה. אבל בכל זאת, יש לומר, לפעמים המסע עצמו הוא מה ששווה את זה, ומאחר ש"גיבורים" היתה מושלמת מהפרק הראשון עד כמעט סופו של האחרון, היא עדיין עבורי הסדרה הטובה ביותר בעונת השידורים האחרונה של ארה"ב. אפשר רק לקוות שהעונה השנייה תהיה כזו מתחילתה וממש עד סופה, ושלא נישאר שוב עם טעם חמצמץ בפה. ציון: 6 (Bosco).



דעה שלישית: פרק הסיום של "גיבורים" הותיר בי תחושות אמביוולנטיות - מחד, כל כך הרבה רגעים מרגשים וחזקים, ומנגד, גם הרבה רגעים מטופשים, נפוחים מחשיבות עצמית מיותרים. הדברים הטובים: קלייר קופצת מהחלון, ניית'ן מתעלה על עצמו, אמא של פיטר וניית'ן מתגלה כמושכת רצינית בחוטים, סיום דווקא מוצלח לקו עלילה שלאורך העונה היה פחות מוצלח - ניקי וג'סיקה, מולי (החמודה!) והמבט שהיא שלחה למייקה, אנדו והמשפט המגניב שהוא אמר להירו, הירו בכלל, החיבור של כל הדמויות ברגע הנכון, ניקי שמצילה את פיטר, הדרך שבה נודע לצופים שיש כוח רשע יותר מסיילר ועוד. אבל היו רגעים מביכים - הקיטש המוגזם בנאום של ניית'ן, הקרב(?) בין פיטר לסיילר (ככה בונים קליימקס של עונה שלמה? לזה חיכינו?! לא היה שם כלום), העובדה שסיילר כנראה כן חי ובעיקר הדרך שבה זה נעשה, הדרך הקלה מדי שבה הירו דקר את סיילר עם החרב (למה הוא לא עצר את הזמן?) ובעיקר, כמובן, הטרחנות המייגעת והמעצבנת של מוהינדר שהיעדר הנוכחות שלו לאורך רוב העונה היה אחת הסיבות הטובות ביותר להצלחתה. בשביל מה היה צריך את זה? סצנת הסיום היתה מעניינת, והשאירה הרבה מקום לדמיון, אבל היא לא היתה כל כך מסעירה ומעוררת ציפייה כפי שניתן היה לקוות בסדרה כזו. ציון: 7.5 (איתן גשם).

דעה רביעית: שלושה ימים לאחר שצפיתי בפרק הסיום הזה, שודר ב-yes הפרק ה-12, בו פיטר שוב חולם על העתיד. פיטר אומר שם לניית'ן: "לקחתי את הכוח שלו. אני לא יכול לשלוט בו", כשהוא מסתכל באימה על הידיים הזוהרות שלו. ניית'ן עונה לו: "תן לי לעזור לך". "אתה לא יכול", ממשיך פיטר לזהור. "אני לא עוזב אותך", מודיע לו ניית'ן נחרצות. בדיוק כמו שבאמת קרה כשהעתיד הגיע בפרק החותם של העונה. יש משהו מאוד מעניין עם ציפיות. כשמצפים שמשהו ייראה כמו משהו מסוים ואז הוא נראה אחרת, אז קל להתאכזב. כשהגעתי לצפייה בפרק סיום העונה, הגעתי אליו עם ידיעה די ברורה שהעתיד, כפי שראינו אותו במהלך כל העונה (וגם בפרק שהקפיץ אותנו חמש שנים קדימה), לא עומד להתרחש. היה ברור לי שמשהו יקרה, שיעצור את הפיצוץ הנוראי. וזה אכן קרה, דומה מאוד לאותו חלום מהפרק ה-12. הפרק האחרון סגר את רוב העלילות שהיו מנת חלקנו ב-22 הפרקים שקדמו לו, ועשה זאת בצורה נהדרת. משוחק איום? מה בדיוק שוחק שם בצורה איומה? זלזול בצופים? איפה? טקסטים קיטשיים? הם הרי היו איתנו לאורך כל הדרך. אז למה ציפיתם? שלא נקבל מנה גדושה של קיטש בפרק הסיום? אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה שאומרת שהפרק האחרון היה ברמה נמוכה יותר משמעותית משאר פרקי העונה. זו היתה הרמה (פחות או יותר, כמובן, ברור שגם היו פרקים מעט מוצלחים יותר על הדרך) לאורך העונה כולה. מה חשבתם - שניו יורק באמת תתפוצץ? שבאמת אי אפשר לשנות את העתיד? יש מעין גישה מוזרה כזאת שאומרת שכשמשחקים עם זמנים אז יש רק שתי אפשרויות - זו שאומרת שאי אפשר לשנות שום דבר ("12 קופים") וזו שאומרת שאפשר הכל ("בחזרה לעתיד"). מי אמר שאי אפשר לערבב בין שתי האפשרויות הללו? לאורך רוב העונה נתנו לנו לחשוב שהעתיד לא יכול להשתנות, ואילו עכשיו מסתבר שמספיק שאדם אחד ישנה את דעתו (ניית'ן) כדי לשנות את מה שהיה קורה אלמלא נתקלה דרכו בהירו, שכבר ראה איך עומד להיראות העתיד. אז זה יוצר פרדוקסים, אז מה. כאילו שיצירות משחק-בזמן אחרות לא יצרו פרדוקסים. אז אני מסכים עם כמה נקודות בודדות - הקרב הסופי היה מעט אנטי-קליימטי, הקטע עם המאה ה-17 לא מאוד מגרה, לא לגמרי ברור למה פיטר לא יכול היה לעוף משם לבד (אם כי, אני מקבל את ההסבר שחוסר השליטה על הכוח הרדיואקטיבי גורם גם לחוסר שליטה על הכוחות האחרים) - אבל שוב דבר מאלה לא באמת פגם לי את הצפייה בפינאלה של העונה, שהיתה מצוינת בעיניי. ציון: 9.





רוב הטלוויזיה בארה"ב יוצאת לחופשה, וכך גם המדור הזה. אם כי עדיין משודרים כל מיני פרקים חדשים בארה"ב (פרק סיום העונה של "האוס", מחר, למשל, או העונה החדשה של "4400" בעוד פחות מחודש, וכמובן הפרקים האחרונים בהחלט של "הסופרנוס") ואם יש לכם מה לכתוב עבור המדור, אתם מוזמנים לעשות זאת ולשלוח את זה בדרך הרגילה. בתקופה הקרובה צפויות לעלות באתר הכתבות על עונת הסתיו החדשה הצפויה בארה"ב, ואם לא יתפרסם מדור של "תנועת הצופים" (עקב מיעוט חומר), הביקורות הללו יפורסמו כחלק מאותן כתבות.

להתראות בעונה הבאה!