10. "הבורר". אני לא יודע אם זה באמת ניסיון לשחזר את ההצלחה של "הסופרנוס", אבל דבר אחד ברור לי לאחר צפייה ב"הבורר" - אפשר לעשות כאן טלוויזיה בסטנדרטים גבוהים מאוד. סדרת פשע, עם נגיעות קלות של הומור ("מה נשמע ישראל"), שלא מפחדת ללכת רחוק עם האלימות שבה, ומשופעת בדיאלוגים מוצלחים ובדמויות מרתקות. סצנות מוצלחות במיוחד: משה אבגי בתפקיד "הבורר" מנסה לפסוק בסוגיית ה"תאומים" שרצחו מישהו שהיה חייב להם כסף ("התפלק לי הקלאץ'!"); אבי שמכה את משה; הקבורה הצ'צ'נית והמפגש בדרך עם השוטר ("משה, תזכור. כשאתה יוצא מהאוטו, תמיד תשים אפוד זוהר. זה יציל לך את החיים") והסצנה בסיום עם שריפת הבית. יופי של פתיחה, שמעוררת אצלי ציפיות גבוהות להמשך.

עוד 10. עוד פרק מוצלח במיוחד של "המשרד", בעיקר בזכות המזימה של דוויט להשתלט על המשרה של מייקל. כל הקטע של החקירה שדוויט עובר בנוגע לביקור אצל רופא השיניים שכביכול נעדר בגללו היה היסטרי לחלוטין, כמו גם הקטע שבו מייקל משקר לכל המשרד על כך שהוא ירד לתפקידו של דוויט שכביכול מחליף אותו בתפקיד. הקטע שבו דוויט מתחנן בפני מייקל שירחם עליו (אחרי שהבין שהיה מדובר במתיחה אכזרית, שהגיעה לו, למעשה) היה נפלא אף הוא ובמיוחד השורה "יש לי מכונת כביסה" שנאמרה ע"י מייקל בטון כל כך מצחיק. בינתיים היה הסיפור הלא-קשור של ג'ים שנאלץ לשחק עם שאר העובדים משחק רשת חמוד בפני עצמו.

ועוד 10. "קוראים לי ארל". אחרי שנכנסה לשגרה של "תבנית" מסוימת, הגיחה "ארל" עם פרק שחרג מהתבנית המקובלת, ולא רק שהיה מעניין, אלא היה פשוט מעולה. הרעיון הבסיסי של פארודיה על "שוטרים" לכשעצמו, כשארל וחבריו העלובים משמשים כפושעים התורנים היה שווה צפייה, אבל הכותבים הביאו את דרגת הביצוע לשלמות. הפרק הצליח לשלב, מלבד היציאה מהשגרה, גם אזכורים לפרקים קודמים ולהפגיש אותנו עם הרבה דמויות מוכרות מהעבר, וכולן הוצגו באור חדש, אך בה בעת מוכר. הפרק היה גם מצחיק מהרגיל והיה עמוס בבדיחות מוצלחות, בהומור פיזי מצחיק ובסאטירה מוצלחת על ארל וטיפוסים מסוגו. אפשר להסביר את הצלחת הפרק בכך שבעצם היתה בו חזרה אחורה לימים שבהם ארל היה פושע קטן ופתטי. עושה רושם שהדמות שלו אז היתה הרבה יותר מוצלחת מדמותו כיום שהפכה למעט מעייפת ומעצבנת. בלי ספק, הפרק הטוב ביותר של העונה. מצחיק, חריף, משוחק מצוין וכתוב מעולה (איתן גשם).

10 נוסף. "המגן". דווקא אחרי הסיום המפוצץ של העונה החמישית קיבלנו את הפער הגדול ביותר בין עונות של "המגן" עד כה - קצת יותר משנה. הציפיות עלו, ההמתנה היתה מורטת עצבים, הפרק המקדים בן 15 הדקות ששודר באינטרנט אכזב והעלה בי מעט חששות שהעונה הזו תיראה כמוהו, עמוסת פלאשבקים נסחבים מעט ותחושה כללית של הנמכת הטון של הסדרה, כפי שקרה בעונה הרביעית. ובכן, אין שמח ממני להגיד שלא ולא. העונה השישית של "המגן" סופסוף כאן, והיא נפתחה בפרק כל כך טעון ומרתק, כך שבין מלוא התחושות שליוו אותי בצפייה בו, העיקרית שבהן היא שהיה שווה לחכות (לא שהיתה ברירה). שיין המתועב נוכח לדעת (יחד עם ויק ורוני) לא רק שלם לא התכוון ולו לרגע להסגיר את הסטרייק-טים, אלא גם היה מוכן ללכת לכלא למשך יותר זמן כדי להגן עליהם ועל עצמו. שיין שהתייסר קשות על הרצח הפזיז של לם גם כשחשב שהוא מוצדק, מתייסר עכשיו הרבה יותר ומתחיל לגלות נטיות אבדניות (ותרשו לי לקוות שהן ייצאו לפועל). דמותו של ג'ון קאוונה (אותו ממשיך לגלם זוכה האוסקר פורסט וויטאקר) ממשיכה ללבות את האווירה בטקטיקות חדשות בעוד ניסיון נואש להפיל את ויק וחבורתו, ועכשיו מתחיל גם הוא לשחק מלוכלך. אסוודה מתייסר קצת גם הוא על התרגיל שהוא וקאוונה ניסו במטרה להפחיד את הסטרייק-טים ולמצוא את לם, אבל בגדול ממשיך בשלו. באופן אישי אסוודה הולך והופך לדמות שהכי מרתקת ומסקרנת אותי במהלך הסדרה. ואם כל זה לא מספיק, קורין (אשתו לשעבר המתבכיינת תמידית של ויק) מזהירה את דני על אפשרות שגם התינוק שלה ושל ויק (למישהו היה ספק?) הוא אוטיסט; בילינגס ממשיך להיות דביל; ודאץ' וקלודט ממשיכים להיות סוג של צלע שפויה ושקולה בתוך כל הבלאגן. הכל יחסי כמובן. לא יעזור כלום, "המגן" היתה ונשארה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה (זוחל השטיח).



ה-10 האחרון להפעם. "הצילו". אחרי פרק פתיחת עונה לא מספיק מוצלח בעיניי, הגיע הפרק השני והחזיר את הסדרה אל שיאיה הרגילים. זה התחיל כבר בפתיח עם קטע היסטרי של קני שמעיף את הסיגר מפיו ברגע שהוא רואה את טומי. אני מניח שזה היה הדבר העיקרי שהיה חסר לי בפרק הקודם - ההומור, שבפרק הזה עשה קאמבק. עוד קטע משעשע היה כשטומי יוצא עם בחורה צעירה שלא מפסיקה לדבר. בגזרה הדרמטית קיבלנו את קן שמנסה לפרוץ לבית גרושתו ומצליח לפצוע את עצמו, וכמובן - רגע השיא של הפרק - כשטומי רואה את היד של אחיו במקום שהיא לא אמורה להימצא בו, ואז הוא מתכופף כדי לוודא את מה שראה. מה שקרה ברגעים שלאחר מכן היה פשוט שיעור מעולה בעשייה נכונה של טלוויזיה. מדהים.

9.5. "סטודיו 60". הפרק הנוכחי עבד בהרבה מישורים. הדיאלוגים היו חדים מתמיד, העלילות היו טובות, הכימיה בין הדמויות זרמה, הדמויות הטובות באמת היו במרכז העלילה (דני, מאט וג'ק בפרט) והאחרות נתנו להן קונטרה מושלמת. ככה צריך. החלק הפחות מוצלח היה, כרגיל, מאט והרייט, והנשיקה שלהם שהיתה אמורה להיות גרנדיוזית, הרגישה אנטי-קליימטית. חוץ מזה, היה יותר מדי דביק ומתחסד. במיוחד הדקות האחרונות של הפרק והנאום של הבעלים של הרשת. לעומת זאת, ההתאהבות של דני בג'ורדן היתה עשויה היטב. הכימיה ביניהם ברורה ולא פחות ממנה - הכימיה בינו לבין מאט. הדרך שבה מאט שיגע אותו במהלך הפרק היתה חמודה ומשעשעת. ונאום הוידוי היה עשוי היטב. בראדלי וויטפורד היה בשיאו בפרק הזה. גם כל רוח הכריסמס, של מאט היתה מאד משעשעת, בהתחשב בעובדה שהוא יהודי ("בעצם, מה שמוזר זה שאני היהודי היחיד בחדר הכותבים". ענק!). הקטע עם עץ האשוח המעפן ועוד יותר ממנו, עם הסנטה הנאצי, הדרך שבה הוא מסביר לקאל מה נאצי בו וההבנה של קאל היו מוצלחים. בכלל, היה הרבה הומור מוצלח בחדר, כמו הקטע עם הקוקוס והשולחן, שהיה אחד הרגעים המוצלחים בפרק. אהבתי גם את השילוב של סיימון וטום עם הכותבים וההידלקות של שניהם על לוסי, שיצרה קצת מתח חיובי ביניהם וייצרה דינמיקה חדשה בין הדמויות. כל הקטע ההזוי של חיפוש המידע האובססיבי באינטרנט היה חביב מאוד (גם אם הדגיש שוב את הנטייה האובססיבית של סורקין להראות לנו כמה הוא יודע הכל על הכל), גם אם לא ממש קידם את העלילה. הסיפור של ג'ק וה-FCC שוב הזכיר את יחסי הליברלים-שמרנים (נושא שלדעתי מיצה את עצמו כבר), אבל הוא היה עשוי הפעם בצורה טובה, מה גם שההתנגחות ב-FCC הפעם באמת במקום. אין לי בעיה שייכנסו במוסד השמרני והמיותר הזה מדי פעם, כל עוד זה נעשה בצורה טובה כמו הפעם. ג'ק שוב היה ענק בפרק. סטיבן וובר עושה תפקיד פשוט אדיר. בסצנה שלו עם בעל הבית אפשר היה לראות את סערת הרגשות שלו זועקת מגופו, וקשה היה שלא להזדהות איתו. מדהים איך הדמות הזאת שבתחילת הסדרה נחזתה בסך הכל כאיזה פוץ מרוכז בעצמו התגלתה כאחת הדמויות המורכבות ומרתקות יותר שיש היום בטלוויזיה. המחווה המרגשת לתושבי ניו אורלינס היתה צ'יזית ברמות מטורפות, אבל כמו דברים אחרים בפרק - היא היתה עשויה היטב. קשה היה להישאר אדיש אליה, ולפחות הפעם המסר שהקטע הזה העביר (לגבי אוזלת היד של השלטון הרפובליקני בטיפול בתושבי העיר) היה מרומז ועדין. הפעם המוסיקה והאווירה אמרו הכל ולא צריך היה לבלבל את המוח. יופי של פרק. יופי של כיוון לסדרה (איתן גשם).

9. פרק מצוין של "אבודים", ובאופן לא מפתיע, שכן הדמות של סויר היא המעניינת ביותר מבין הדמויות המקוריות של הסדרה. התרגיל שבן ואנשיו עשו לסויר היה מרתק במיוחד. נכון שזה לא היה שוק כזה גדול כשבן גילה לסויר את האמת, אבל המחשבה על השימוש שנעשה בארנב לצורך כך ובעיקר הדרך שבה סויר הגיב לניסוי והיחס שלו כלפי קייט הראה שלמרות כל הקשקושים שלו, גם הוא נפל במלכודת שהוא עצמו מתריע עליה שוב ושוב - אכפת לו מקייט. "איש איש לעצמו" זו סיסמא נאה, אבל הוא לא מסוגל לוותר על קייט ולקייט. יפה במיוחד היתה ההקבלה לסיפור שלו בכלא. גם שם הוא הראה את הצד הנכלולי שבו ואת האנוכיות הטבועה בו, אבל מנגד, באופן בלתי צפוי לחלוטין, שוב התגלה הצד האכפתי והנקשר שלו. גם הוא רוצה לאהוב ולהיות נאהב למרות הכל. איזו דמות מרתקת ועגולה. לפי ההתנהגות של קייט בפרק נראה שהרגשות שלה כלפי סויר הדדיים. גם היא לא היתה מוכנה להפקיר את סויר, ואפילו היתה מוכנה להצהיר בקול רם על אהבתה אליו. האם הם יזכו לממש את האהבה? משעשע במיוחד היה לראות את תגובת קצב הלב של סויר למראה קייט העירומה. בגזרת ג'ק יש התפתחות חשובה. פחות במובן של הניסיון שלו להציל את חייה של אותה "אחרת" שנורתה ע"י סאן (ושוב ראינו את הקושי של ג'ק להשלים עם הכישלון להציל חיים, למרות שבדיעבד הוא מודה שלא היה לו שום סיכוי מלכתחילה. מעניין), אלא יותר במובן של הגילוי שלו על צילום ההדמיה של אותו "גבר בן 40" והגידול שאותו הוא סבור שיוכל להסיר בניתוח. מיהו אותו אדם שסובל מאותו גידול? נדמה לי שהניחוש די קל, והעסק צפוי להפוך למעניין. אשר לדמויות שעל האי - שוב ראינו שרובן הפכו לדי שוליות, והדגש הוא שוב על דזמונד ויכולות ניבוי העתיד שלו. מה זה אמור להביע? (איתן גשם).

עוד 9. "24". איך אומר יורם ארבל? ה-ל-ל-ו-י-ה. סוף סוף פרק שאפשר להגדיר אותו "ממש טוב", אחרי בצורת ארוכה. והכי טוב? שהחבר'ה ביציע הכותבים הבינו שעלילת הפצצות הגרעיניות לא הולכת לשום מקום ולא עובדת ולקחו את הסדרה למקום אחר לגמרי. אז אודרי לא מתה? איזה שוק! אבל השימוש בה היה מתבקש. לאורך העונה קיבלנו את ג'ק מרוחק. גם נפשית וגם פיזית מהעניינים, וזה אולי היה החיסרון הכי גדול בהעונה הזאת. עכשיו, כשחייה של אודרי בסכנה, והסינים - שנואי נפשו - מאחורי העניין, יש לג'ק סיבה להיות מושקע חזק רגשית בסיפור, וזה המתכון לדרמה טובה, בפרט כשהדמות של ג'ק היא החזות של הסדרה. אשר לפרק עצמו - אהבתי את הגילוי שהמהלך של פאלמר היה בעצם תרגיל מתוחכם. כל הקטע הזה נראה הזוי ועשוי רע בסיום השבוע שעבר, והתפנית הזו דווקא גרמה לו להיראות לא רע בכלל, ויפה שהכותבים לא נבהלו מהתגובות הצפויות לסיום הפרק הקודם וחיכו לפרק הזה עם הגילוי. זה גם שופך אור חדש על יכולת המנהיגות של ווין שעד עכשיו נראתה די אנמית. תרגיל ה"תאונה" וה"חילוץ" של פאייד היה דווקא די צפוי, אבל עדיין עבד לא רע, כמו כל העלילה של הפרק. גם עניין ה"קוד" של הגנרל לפאייד היה צפוי, אבל גם הוא איכשהו עבד. פחות אהבתי את סגירת הסיפור של פאייד. גם בגלל שההתנהלות של ג'ק שם היתה די טפשית, אפילו בשבילו (למה לפתוח באש ולא לחכות לתגבורת? נכון שהוא התגבר לבד על לפחות שבעה אנשים, כי הוא ג'ק באוור, אבל זה עדיין צורם), והקרב המסיים שלו עם פאייד היה די אנטי-קליימטי. וזה עדיין היה עדיף על משחקי הכן-רומן לא-רומן כן-מקנא לא-מקנא המטופשים של מיילו ונדיה. אוי, זה פשוט לא עובד, אולי תרדו גם מזה באותה הזדמנות שאתם הולכים לכיוון אחר? תודה מראש (איתן גשם).

8. אני אוהב את זה שתמיד יש נושא מרכזי בפרק של "האנטומיה של גריי". לפעמים הוא מאוד בולט עד שזה נהיה דבילי, ולפעמים צריך להתעמק קצת יותר ולהגיע לתשובה. השבוע הפרק נפל תחת הקטגוריה השנייה, וכפי שאני הבנתי, הוא עסק בשליטת האדם על גופו, על זכותו להחליט החלטות בנוגע לעצמו. היה לנו את אבא של ג'ורג' שהחליט שהוא רוצה שיסירו לו את כל הגידול, לא משנה הסיכון, מול הילדה בזווית ה-90 מעלות שבהתחלה לא הסכימה שינתחו ולאחר מכן נעתרה. או אפילו מרדית', עם הנחירות המעצבנות שלה, לא מצליחה לשלוט על גופה. בחירה נוספת של אדם בעצמו היא זו של איזי בנוגע לצ'ק - היא סוף סוף העריכה נכונה את מצבה והפקידה את הצ'ק. ולסיום, התינוק המסכן שאין לו כל שליטה מודעת על גופו, ואפילו אבא שלו לא בטוח אם הוא זה שיכול להחליט בשבילו. ואם כבר מזכירים את האבא - לדעתי קו העלילה הזה מיותר למדי. אולי הוא תורם לקונפליקט של מרדית' עם עצמה, אך הוא לא מעניין במיוחד, מה שאי אפשר להגיד על עלילת הילדה המאונכת. אני מקווה לראות עוד מזה בשבוע הבא (ER).

עוד 8. "טירוף בבית" הוא סיטקום קלאסי מול קהל שבניגוד לשאר חבריו לז'אנר הגוסס גם מצליח להצחיק. ואני לא מדבר על חיוך פה-שם. יוצר הסדרה הצהיר בראיון עמו שכל האירועים המופרכים כביכול שקורים בסדרה מבוססים על דברים אמיתיים שקרו לו או לחבריו במציאות. אכן, המציאות עולה על כל דמיון. בפרק הנ"ל קני, חברו הטוב של לארי, יצא סוף סוף מהארון. כרגיל בסדרה הפרק אפילו לא ניסה להיות דידקטי ושום "אוווו" לא נשמע כשמשפחתו של קני מגרשת אותו מהבית ובני משפחת גולד מסכימים לארחו. במקום זאת קיבלנו את תגובותיהם המשעשעות של בני המשפחה ובמיוחד את התמודדותו של לארי עם העובדה שחברו הטוב לא גילה עד כה את מה שכולם בעצם ידעו עד עכשיו. אפילו המסר בסיום הפרק בו פנו השחקנים לצופים והפנו אותם לקו תמיכה לא פגם ברוח הפרועה של הסדרה (assafTV).

8 נוסף. לאחרונה גיליתי משהו קצת מפתיע: "אבא אמריקאי" מוצלחת יותר בעיניי מ"איש משפחה", לפחות בפרקים האחרונים ששודרו בשתי הסדרות הללו. הפרק "סיפור חג המולד הכי טוב שלא היה מעולם" ב"אבא אמריקאי" היווה הדגמה מצוינת לכך - עם תסריט שנון, חמוד ומוצלח במיוחד, עם ליסה קודרו בתפקיד אורח כפיית חג המולד שלוקחת את סטן, ואחר כך את היילי, אל העבר (הקטע עם הדינוזאורים היה נהדר), וכל הסיפור על סטן שצריך לשחזר את ניסיון ההתנקשות ברייגן כדי להציל את אמריקה (ואת חג המולד) היה פשוט משובח. בין לבין קיבלנו סיפור משנה מצוין לא פחות עם רוג'ר שנהפך למלך הדיסקו של שנות השבעים. אחלה פרק.



7. שני דברים שווים התייחסות ב"עקרות בית נואשות" של השבוע - הראשון הוא הגילוי הבאמת מפתיע שאלמה בעצם חיה. השני הוא כל הקטע עם ארט ולינט שגררה את תושבי ויסטריה ליין להפגין מול ביתו, מה שגרם לאחותו הנכה לחטוף התקף-לב ולמות. הסצנה החזקה של הפרק היתה ללא ספק ההתנצלות של לינט בפניו על התנהגות אנשי השכונה והבעת התודה הסרקסטית של ארט. שאר עלילות הפרק ממש לא ראויות לציון.

6. ב"מחשבות פליליות" היה פרק טוב השבוע, כשדרק מורגן נעצר בחשד שרצח שלושה נערים על פני 16 שנים ונאלץ לחשוף את העבר שלו בפני חבריו ליחידה. היה מעניין לראות את הקיבעון המחשבתי של סטן (סאלי מ"משמרת שלישית" בתפקיד אורח) בכל הנוגע להיותו בטוח באשמה של מורגן. הדבר שהפריע לי בפרק היה העובדה, שלאורך כל החקירה, כשכל החלקים בפאזל הסתדרו כל כך יפה כדי להצביע על אשמתו של מורגן, אף אחד לא התעורר לשאול מה בעצם המניע של מורגן לרצוח את אותם ילדים. ובכל זאת, הפיתרון של הפרק בסיום, עם האמת על מה שהתרחש באותה בקתה, היה טוב, למרות שפתרונות דומים קיבלנו בעבר בדי הרבה סדרות.

5. "אמא'לה" סיימה עונה שנייה השבוע עם פרק לא רע במיוחד - אפי שלא מוכנה לצאת מהחדר כשמנסים לחגוג לה מסיבת הפתעה לרגל יום הולדת 40; השיחה עם דורון ש"מוכן לתת עוד ילדים" אם היא רוצה - אבל למרות שהפרק היה לא רע, יצאתי מהעונה הזאת עם הרגשה חזקה שעדיין מדובר בסדרה סתמית למדי, עם כמה אלמנטים חיוביים ולא יותר מזה.

4. שתי תוכניות חדשות עלו השבוע בקשת, שרוב הסיכויים שלא הייתי מנסה אלמלא שודרו מייד אחרי "כוכב נולד 5". נתחיל עם הפחות גרועה: "חדשות מפתיעות". אז קודם כל, החדשות לא מפתיעות בכלל. מדובר בסוג של שיבוט לא מוצלח בכלל ל"של מי השורה הזאת". היחיד שהצליח להצחיק אותי היה יובל סמו, שהיה ענק כהרגלו (במיוחד כז'בוטינסקי הפיראט). אלון נוימן היה מצחיק רק לעיתים (עם הפירוש החביב שלו ל"סדק חברתי" למשל), וגם הקטע של רותם אבוהב ושרה'לה שרון היה חמוד יחסית. כל השאר - חושך של ממש. ימית סול מיותרת לחלוטין, הפורמט לא מוצלח, ואורי גוטליב לא מצליח להתעלות מעליו (והאמת היא שלא ברור אם הוא בכלל מנסה). פשוט גרוע.

3. יש בעיה בסיסית ב-yes בכל הנוגע לטקסטים. כשברור לחלוטין שמי שכותב את החידות לא ראה את הפרק של "מגרש ביתי" (ניית'ן לא "מוצא עבודה כחשפן" בפרק. מדובר בגיג חד פעמי), ולעומת זאת, זה שכתב את התקציר דווקא ראה את הפרק, אבל היה חייב לספיילר את סופו של הפרק ("והיא מספרת את זה לדן", אירוע שהוא למעשה המשפט שחותם את הפרק) - אז כנראה שכל העסק הזה לא עובד כמו שצריך. חבל.

2. ואם "חדשות מפתיעות" היתה גרועה, הרי ש"כישרון או כישלון" לא היתה סתם כישלון. מדובר במוצר טלוויזיוני מזעזע. ממש תת-רמה. שוב מדובר על משהו בסגנון "משחק מכור" / "מועדון לילה" (לאחרונה יש אינפלציה בגזרה הזאת, וחבל), שוב מדובר על בדיחות לא מצחיקות, שמוגשות בצורה לא מעניינת, ועוסקות בכל מיני אנשים שעושים כל מיני דברים מוזרים, חלקם אפילו מגעילים - כמו האיש שמכניס לעצמו מסמרים לאף, או ההוא שמנסה לחצות בקבוקים - וחלקם סתם דביליים - ההוא ש"מנגן"(?!) על גפרורים או ההיא ש"שרה"(?) מה"בטן"(?!). מוצר טלוויזיוני נחות שמעורר געגועים לשעשועונים האיטלקיים הדביליים בערוצים הזרים. עלוב ועצוב.

1. כבר נמאס לומר את זה, אבל גם הכתוביות הן חלק מתוכניות הטלוויזיה. אני ודאי לא הצופה היחיד שניסה לגלות שם של שחקן בכותרות הסיום, אבל לא הצליח כי yes החליטו לכסות שליש מסך בפרסומת לחידון המטופש שלהם (כאשר מעט מאוד מתוך המסך הזה מוקצה לאותיות הקטנות "עלות משלוח SMS - בכפוף לתקנון 1 ש"ח"). (אסף רזון).

1. והפעם דווקא לעיתונות הכתובה. עיתון מעריב החליט לפרסם על רבע עמוד בחלק המרכזי את התמונה והשם של הזוכה ב"אמריקן איידול" יממה לפני השידור בישראל (בערוץ 3) ולהרוס לעשרות אלפי צופים עונה שלמה של צפיה ומתח. לא ברור מניין החיפזון, ולמה היו צריכים לפרסם תמונה של הזוכה על רבע עמוד במקום כתבה קטנה עם אזהרת ספוילר. מנגד, ציון לשבח לאתרים כמו Ynet ו-Walla שלא פרסמו את שם הזוכה בראש הכתבה והוסיפו אזהרה (מד-דוג).

בשולי הממיר
ב"האוס", אשתו של החולה המשותק היא קתלין קווינלן ששיחקה את לין הולט ב"חוקים שבלב". החולה השנייה היא קלייר קריימר (גלורי מ"באפי"), והבן של החולה המשותק היה קרטר ג'נקינס, מיילס מ"ממעמקים" (אסף רזון).

ב"איך פגשתי את אמא" התארח ויין בריידי ("של מי השורה הזאת") כאחיו של בארני. ולמי שלא זיהה, מייגן מולאלי ("ויל וגרייס") היתה קולה של אמא שלהם בפלאשבק (אסף רזון).

ב"רוק 30" התארחו השבוע וויל פורטה (SNL), פול "פי.ווי. הרמן" רובנס בתפקיד הנסיך גרהארדט ואיזבלה רוסליני כביאנקה דונגי, אשתו לשעבר של ג'ק דונגי (assafTV).

ב"הצילו" התארחה סוזן סרנדון.

אל ה"גיבורים" הצטרף השחקן כריסטופר אקלסטון שהיה הדוקטור בעונה הראשונה של הגרסה החדשה של "דוקטור הו" כאיש הבלתי נראה.

ב"מחשבות פליליות" התארחה (מלבד סאלי מ"משמרת שלישית") גם אריקה גימפל ("תהילה", "ורוניקה מארס"), כשרה, אחותו של מורגן.