10. "כוכב נולד 5" נפתחה. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל לפחות מבחינתי - זה הדבר המשמח ביותר שקרה השבוע בטלוויזיה שלי.

עוד 10. "איך פגשתי את אמא" היא לא בדיוק סיטקום מהזן הישן, אבל היא גם לא קומדיה-דור-שלישי סטייל "סקרבס" או "ארסטד". היא נמצאת לה אי שם באמצע, עושה את הדברים היחודיים לה ועושה את זה עם המון קסם. מזה כמה פרקים אני מרגיש שהעונה הנוכחית טובה משמעותית מהעונה הראשונה, שגם היא, אגב, לא רעה במיוחד, והפרק ששודר השבוע מדגים זאת בצורה מצוינת: זה פשוט היה אחד הפרקים היותר מצחיקים בסדרה, בעיקר בזכות שני אירועים עיקריים: הראשון, ה"תעלומה" הראשית של הפרק - מדוע רובין מסרבת ללכת לקניון? והשני, התערבות הסטירות בין מרשל לברני. מבחינתה של ה"תעלומה" הרי שהיא היתה עשויה - כולה - בצורה נהדרת. החל בניחושים, דרך השקר של רובין וכלה בסיבה האמיתית לסירוב שלה - הקליפ ההזוי והמופרע לחלוטין שעשתה כשהיתה טינאייג'רית. זה היה פשוט נפלא.

ועוד 10. שוב פרק משובח של "גיבורים", שהיה עמוס בכל טוב - עלילות מעניינות, דמויות שנפגשות ודינמיקה חדשה שנוצרת כתוצאה מכך, סודות שנחשפים, מוות של דמות די חשובה ודרמה גדולה. נהדר. נתחיל דווקא עם הפחות טוב - הסיפור של ג'סיקה / ניקי, DL ומייקה מרגיש כמו סיפור לא שייך, ופיצול האישיות של ג'סיקה שהתחיל מעניין הופך לדי מעיק. אבל שאר הסיפורים היו מאוד מעניינים - קודם כל, עדן. מעניין היה לראות את העמדה שלה כלפי הטיפול בסיילר אחרי שראינו בפרק הקודם את העבר שלה וההתנהגות שלה. אפשר להבין את המניעים שלה, אבל במבט לאחור המהלך שלה היה די טיפשי ומסוכן. ולמרות זאת, ההקרבה שהיא עשתה כדי למנוע מסיילר לקבל את הכוח המשמעותי שלה היתה במילה אחת - הירואית. קלייר היתה חמודה כהרגלה, והסיפור שלה קיבל תפנית מעניינת. עכשיו אפשר להבין למה האמא שלה כזאת קלולסית. והרעיון שהזיכרון של כל מכריה וקרוביה נמחק בכזו קלות די מפחיד. מעניינת במיוחד היא מחיקת הזיכרון של זאק - למעשה, כל החברות האמיצה והיפה שנבנתה בינו לבין קלייר ירדה לטמיון בעטיה. האם הם יוכלו לשחזר את הימים היפים? המפגש של קלייר עם פיטר היה חמוד להפליא, ונראה שהניצוצות עפים בין שני אלה. אם רק אבא בנט לא היה מפריע להם כל הזמן. אבל מרתק במיוחד היה המפגש שלה עם האיש מהאיטי. הבנו כבר שהוא מסוגל לחסום את הכוחות של הגיבורים האחרים, אבל עכשיו נראה שהוא יודע לדבר ושיש לו אג'נדה משלו. למה הוא לא מילא אחר ההוראות של מר בנט ומחק את זיכרונה? והאם קלייר תדע לשמור על הסוד? בהחלט קו עלילה מגניב. הירו היה כזה מתוק! התמונה שלו עם הדרקון ("אני חייב להשיג את החרב הזאת!") היתה פשוט היסטרית, כמו כל הסצנה הזאת. יפה לראות שאייזק למד לשלוט על הכוח שלו. זה אומר עוד ציורים מגניבים בעתיד. גם השילוב של מאט השוטר בסיפור העלילה היה מוצלח. המפגש שלו עם פיטר, למרות שהיה די צפוי, היה עשוי בצורה מגניבה - "מפגש המוחות" הכה מצופה הוליד... "פיד-בק"! כמה פשוט, ככה גאוני. גם הדיאלוגים של מאט עם הסוכנת היו הפעם שנונים מתמיד, במיוחד ההתייחסות שלה לגברים כאל כלבים והקטע שבו הוא שמע אותה חושבת שהוא חמוד. ואז הגיעה סצנת הסיום המפתיעה ועמה החלום / חזון האפוקליפטי של פיטר. סצנת החלום עצמה היתה עשויה היטב, ואהבתי שראינו את כל הדמויות במצב אופייני (קלייר בבגדי המעודדת, מוהינדר ליד מונית כמו אביו, ניקי והמשפחה שלהם במנוסה וכו'). הקצב שידר דרמה גדולה, ועדיין קשה היה לצפות את הגילוי המדהים בסיום - האם פיטר הוא זה שיתפוצץ וישמיד את הכל? ולמה? ומה קרה לו בסוף? הוא חי? הוא מת? (איתן גשם).



10 נוסף. "הסופרנוס". מושלם. פשוט מושלם. אין מילים טובות יותר לתאר פרק כזה. סיפור המאבק של ג'וני סאק במחלה היה עשוי בצורה פשוט מופלאה. היה מרתק לראות כיצד האיש הזה - אימת ניו יורק וסביבתה בעבר - קמל בצורה כזו והופך פשוט לצל של עצמו. במיוחד יפה היה לראות כיצד הוא מוצג בצורה אנושית כל כך: הוא חוזר לעשן ולאכול כאילו כדי "לעשות דווקא", התסכול שלו מכך שמבחינה פיזית הוא אינו יכול לעמוד נגד סוהר שמתייחס אליו בזלזול - הדברים הקטנים, כמו ש"הסופרנוס" יודעת לעשות טוב כל כך. על הדרך קיבלנו גם הופעה פנטסטית של הבמאי סידני פולאק בתפקיד קריפי-משהו, אך גם אנושי. הדמות שלו באמת היתה מרתקת. בזירת המאבק על השליטה בניו יורק אהבתי במיוחד את הסצנה של סילביו במסעדה, עם ההילוך האיטי, שהיתה פשוט מגניבה. בכלל, דומה שבעונה הזאת הם מרשים לעצמם להשתמש בטכניקות בימוי קצת לא שגרתיות, רגע לפני הסוף. סבבה. אבל קשה להתעלם, כמובן, ממה שקורה בין טוני וכריס. הפעם קיבלנו את ההוכחה הניצחת שכריס אכן חש טינה כלפי טוני, והדרך שבה הוא שלח את הבמאי המסכן להסביר שהוא בכלל זה שהגה את הסרט שיקפה כל כך את הדמות של כריס - אימפולסיבי, חושב שהוא חכם, ושקוף כל כך. גם השיחה שלו עם כרמלה הראתה עד כמה שהוא חי בסרט, והדברים שהיא הטיחה בו היו קשים ונכונים. מעניין במיוחד לראות שטוני בכלל לא קלט את המסר הסמוי של כריס עד שתשומת לבו הופנתה לכך, אבל עוד יותר מעניין היה לראות כמה קשה הוא לקח את זה, והשיא, כמובן, בסצנה המדהימה אצל ד"ר מלפי כשהוא כמעט מייבב על כמה שההתנהגות של כריס פוגעת בו. המשחק של גנדולפיני הגיע שוב לשיאים בלתי נתפסים כמעט. סצנת הסיום היתה מחווה ברורה ל"הסנדק", וכמו במקור - הסצנה המשפחתית הזאת מסמלת, כנראה, פורענות גדולה שעומדת לבוא עלינו. איזה פרק מושלם. כמה טוב לראות סדרה שגם ברגעיה האחרונים יודעת לספק כאלה יצירות מופת (איתן גשם).

9. "טורצ'ווד" החליפה השבוע את מקומה של "דוקטור הו" עם פרק פתיחה אקספוזיציוני, שבחלקים מסוימים אמנם היה מעט משעמם, אבל רוב הזמן היתה סבירה ואף למעלה מזה. ההומור שמאפיין כל כך את פרקי הדוקטור נעדר מסדרת הבת שלה וגם העובדה שלפחות הפרק הראשון מתרחש כולו בכדור הארץ גורמת לסדרה להיראות "פשוטה" יותר, ועדיין היו בה כמה רגעים מוצלחים במיוחד, כמו הפעם הראשונה שבה גוון נכנסת אל טורצ'ווד, או הרגע בו מתגלה הטוויסט בנוגע לזהות הרוצחת, שלמעשה רצחה את כל אותם אנשים בשביל לנסות את הכפפה. בסך הכל פרק פתיחה מעניין וטוב.

8.5. "סטודיו 60". הפרק לא היה חף מפגמים, כמובן - הרייט לא מסוגלת לספר בדיחה? מאולץ מאוד, וברור שנועד לגרום לנו לחבב את הדמות שלה, אבל אני מודה - בשלב הזה זה כבר די אבוד. מונולוג הפתיחה הרגיש כמו פרסומת חסרת בושה לתוכנית אחרת של NBC ("דיל או לא דיל") - חשבתי שסורקין "גדול יותר" מהדברים האלה. יה רייט. ומישהו באמת התגעגע לעיתונאית הזאת? כי אני לא. גם ההתפרצות של ג'ורדן בראיון עם מגזין "טיים" הרגישה קצת "אובר דה טופ". וכל הסיפור עם ההוא שמתבצר בבית בזמן התוכנית שבסוף דופק להם את המערכון היה מאולץ משהו. אבל שאר הדברים כן היו טובים - כל האווירה עם בדיחות היהודים מסביב, האזכורים של "דילברט 27" מאתר "Aint it cool" כדוגמא שעשע אותי מאוד, העובדה שג'ק סוף סוף נכנס קצת בג'ורדן (מגיע לה!), קטעי היריקות הטיפשיים אך משעשעים, העובדה שלוסי ודריוס קיבלו קצת נפח (סוף סוף איזשהו כותב ששמו אינו מאט מקבל נפח!), הגילוי על ההריון של ג'ורדן ובעיקר הדרך החביבה שבה הוא נעשה, ההתפרצות שלה על הכתב אמנם היתה מוגזמת אבל עדיין היתה מצחיקה מאד, ומעל לכל - הדמות של התסריטאי הוותיק שעבר טרגדיה ועכשיו חוזר עם פרצוף עגום כדי ללמד את החדשים איך לכתוב, והתרגיל שהוא עושה להם עם הלחץ. ממש חיבבתי את הדמות, ואת המשחק של מארק מק'קיני. ועכשיו שאלת השאלות - מי האב של העובר שברחמה של ג'ורדן? האם זה מישהו שאנו מכירים? כי יש לי איזשהו ניחוש, ואם הוא נכון - העסק הולך להיות מאוד מעניין (איתן גשם).

8. "משמרת שלישית". אחרי הפרק המעצבן של השבוע שעבר, הגיע פרק טוב יחסית, במיטב המסורת של הסדרה. הוא התחיל עם פיצוץ בבית קפה בו מבקרת אחת הדמויות הראשיות, ונמשך עם קשר מיסתורי אל תא טרור, שאופיו המדויק עוד לא נחשף לגמרי. אהבתי את הסצנה בבית חולים ואת סצנת החקירה של האדם שנלכד, ומסרב לגלות ולו מילה אחת על מה שמתוכנן, כמו גם את מותו המזעזע למדי. ה"המשך יבוא" בסיום מבטיח שהפרק הבא יהיה מעניין לא פחות.

עוד 8. אחרי שלושה פרקים של "הכיתה" כבר אין לי ספק שמדובר בקומדיה החדשה הכי מוצלחת בעונת השידורים 2006-2007 בארה"ב. עם דמויות חמודות להפליא ועם כמה בדיחות מצחיקות למדי, הפרק השלישי של הסדרה פשוט עשה לי את זה. עם השלט שעף לפרצוף וזוג ההומואים שצופה בקטע הזה שוב ושוב, עם קט שגונבת לאקסית של אית'ן את הבגדים ומוצאת את הפתק ה"מפליל", עם שיפוץ הדירה ב-200 אלף דולר ועם הרומן המתפתח בין לינה לריצ'י - זה חמוד, זה מצחיק וזה בהחלט עושה חשק לראות לאן יתפתחו העניינים.

7.5. "אבודים". כל פרק שעוסק בלוק יש לו פוטנציאל גדול, לטעמי, והפרק הזה לא אכזב. אמנם הפרק היה רווי באירועים מוזרים מאוד: למה הדוב חטף את אקו ולא עשה ממנו ארוחת צהריים? איך לוק, אקו ודזמונד נשארו כולם בחיים אחרי פיצוץ כזה? והכי חשוב - האם דזמונד באמת חזר מהעתיד או שסתם היה לו חיזיון? (ואפילו לא נגעתי בכל סצינת החלום-חיזיון-הספיריטואלי המוזר של לוק, שהיתה מבוימת באופן מדהים. וגם: ווהו! בון!). הסיפור של לוק ואותו בחור שראה בו, כביכול, כדמות אב, היה מעניין ונתן לנו להבין למה לוק התייאש מלהאמין בבני אדם והחל להאמין בדברים אחרים. עכשיו מתברר שלא רק אבא שלו בגד בו, גם ה"בן" שמעולם לא היה לו עשה לו את אותו דבר. המטרה העיקרית של הפרק היתה להחזיר ללוק את האמונה באי, ובכך למעשה להציל את העלילה הטיפשית בעונה השנייה על "אובדן האמונה שלו" שהיתה מאוד מאולצת לטעמי, ולהביא אותו למקום הטבעי שלו, שהוא עמדת המנהיגות שנותרה מיותמת בעקבות החטיפה של ג'ק. למרות הכל, קצת מאכזב שגם בפרק הזה לא נתנו במה לדמויות האחרות, ועושה רושם שכל העניין הזה לא מקדם בכלל את העלילה, וזה גורם לנטישה של צופים, וחבל. התחושה היא שדמות כמו קלייר, למשל, די איבדה כיוון, במיוחד אחרי שסיפור החטיפה והחזרה שלה מוצה. חשוב למצוא גם לדמויות האלה עלילות משלהן, ומהר (איתן גשם).

7. "הצילו" פתחה עונה שלישית בפרק בינוני למדי, שהפך למעניין רק לקראת סיומו. עדיין יש שם את כל הדברים שאהבתי בשתי העונות הקודמות - ההומור הציני, הדיאלוגים השנונים, הדמויות המשעשעות - אבל דומה שהפרק כולו התנהל בעצלתיים. והאמת היא שציפיתי למשהו מסעיר יותר. אני מאוד מקווה שההמשך יעלה את הסדרה לאותם שיאים שאנחנו מצפים ממנה, ושלא ייראה כמו פרק פתיחת העונה הנוכחית.

6. "בראש פתוח" נפתחה השבוע והיא נראית מבחוץ ממש כמו "האוס". מחלה מסתורית, תעלומה אם תרצו, רופא רגיש וגס רוח. אז נכון, סטנלי טוצ'י מגלם דמות כזו - דאג הנסון הוא טיפוס מעצבן, אבל בניגוד להאוס, להנסון חסר הצ'ארם, והוא סתם מעצבן. הוא גם לא מתקרב לרמות השחצנות והזלזול בחולים שיש אצל הרופא הגאון עם הזיפים. פרק הפיילוט נפתח כמו כל פרק טיפוסי של "האוס" - אירוע שגרתי, במקרה הזה קונצרט, שבו החולה השבועי מקבל את ההתקף הראשון שלו. ע"פ הפרק הראשון, הסדרה מתעסקת פחות בתעלומה הרפואית השבועית. היא נראית יותר היי-טקית, אבל יש בה בהחלט פחות עניין (אם כי ההתרשמות הזאת היא על סמך פרק אחד בלבד, כאמור). בכלל, לרגע היה נדמה כאילו הרצון להתקרב ל"האוס" מוגזם, כשבאחת הסצנות נשמעת מוזיקה שנשמעה דומה מאוד לקטע הפתיחה המקורי של "האוס" (של "Massive Attack"). ובכל זאת, זה נחמד שהכניסו את המצב הרפואי הלא ממש תקין של הנסון, וזאת למרות שאת ההזיות שלו עם הילדה הקטנה קצת פחות אהבתי. ועדיין, יש בסדרה כמה דברים נחמדים, כמו הסצנה המקסימה מיד אחרי שהחולה שוכחת את המילים, אז היא חולמת חלום בו במהלך קונצרט נוסף היא שולחת יד לתקרה כשפתקים עם מילים עליהם נופלות ממנה. מרהיב. בסיכומו של עניין, פרק פתיחה שלא ממש גורם לי לרצות לראות את ההמשך.



3. ולמרות ההתלהבות שלי מפתיחתה של "כוכב נולד 5", שני עניינים קטנים יחסית שקצת פגמו לי בהנאה משתי התוכניות הראשונות: א. נראה כאילו משהו נפגם בעריכה של שתי תוכניות האודישנים. הם לא היו מספיק קצביים, הראו מעט מאוד מתמודדים (יחסית לשנים קודמות), ובאודישנים מסוימים הרגשתי שהם נמרחו מעבר למה שהיה צריך. ב. בתוכנית האודישנים הראשונה הוצגה מתמודדת בשם חן אזולאי ששרה את "היי שקטה" של ריקי גל. נכון, זה לא היה אודישן טוב, אבל היה ברור שמדובר בזמרת שיכולה לשיר מצוין, עם מעט הדרכה. גם צדי, גם מרגול וגם גל, רצו לא להעביר אותה. אבל האם זו לא המהות של התוכנית? למצוא את "הכוכב הנולד"? אותו מישהו שיפתח במהלך התוכנית את יכולות השירה שלו, ויהפוך מסוג של ברווזון מכוער לאותו ברבור יפהפה? ממש כעסתי על השופטים על שלא ראו את הפוטנציאל של חן. מזל שצביקה פיק היה שם כדי להגיד שיש פוטנציאל ושכדאי שהיא תשיר עוד שיר, כי כשחן ביצעה את "שיר לשירה" ראו כולם את אותו פוטנציאל שהיו עיוורים אליו קודם.


בשולי הממיר
משהו קצת משעשע: אחרי שלפני כשבועיים הצטרפה אל "מחשבות פליליות" פאג'ט ברוסטר, אשתו של הף, קיבלנו השבוע איחוד משפחתי מרגש - את בנה ב"הף", בירד, השחקן אנטון ילצ'ין, שגילם את ניית'ן הפסיכופט.

ב"עקרות בית נואשות" התארח איאן אברקרומבי, מיסטר פיט מ"סיינפלד" כרופרט, העוזר של איאן.

ב"מלך השכונה" התארח (שוב) ריי רומנו. כנראה התגעגע.

ב"טירוף בבית" התארח מייק ארווין, קולין מ"אברווד" כבחור העיוור.

ב"חוק וסדר מדור מיוחד" התארח מייקל ביץ', דוק מ"משמרת שלישית" עם קרחת.