תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

למרות העובדה שבחלק מהסדרות שודרו כבר פרקים מתקדמים יותר, מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 6/5/07 ליום שבת, 13/5/07. אנא הקפידו להתייחס בתגובותיכם אך ורק לתאריכים אלו.





הסופרנוס, עונה 6, פרק 17 (שודר ביום א', 6/5/07)
פרק מרתק שהתמקד בשתי דמויות שלכאורה אין להן הרבה מן המשותף, אך בפועל יש גם יש. מרתק היה לראות בפרק את התהליך המקביל, אך המנוגד, שעוברים שני "היורשים" של טוני (אחד במובן הפיזי - הבן שלו, ואחד במובן הסימבולי - היורש ב"עבודה"). במהלך הפרק מחלחלת אצל כריס לאט לאט ההבנה - המדכאת - שאם הוא רוצה להמשיך להיות חבר ב"משפחה" הוא חייב לחזור לאורח החיים שאפיין אותו בעבר - שתייה, הימורים, סקס וכיו"ב. אחרת, הוא פשוט לא יוכל לשרוד. ההבנה הזו מוציאה מכריס, בסצנה המרתקת לקראת סיום הפרק - את המונולוג הנסער על הרצון שלו להלשין על כולם, אבל האם החיסול של JT בסיום נבע מהמצב הנפשי הרעוע שלו או דווקא מתוך הבנה שאותו JT מחזיק עליו עכשיו מידע מסוכן ושמוטב להיפטר ממנו? מעניין. מכל מקום, משחק פשוט אדיר של מייקל אימפריולי, כמו תמיד. מנגד, איי ג'יי עובר תהליך הפוך - בתחילת הפרק הוא זה שבדיכאון, ובאופן אירוני, טוני הוא זה ששולח אותו להתחבר לצד ה"משפחתי" שבו, ובאופן עוד יותר אירוני, מה שמוציא את איי ג'יי מהדיכאון הם דווקא גילויי האלימות הקשים שהוא נחשף אליהם. שיא הפרק היה, לטעמי, במבט של איי ג'יי כשהוא רואה את החברים שלו מתעללים בנער המסכן, שמהווה הקבלה מושלמת, כמובן, למבט של טוני כשהוא נחשף לאלימות של אביו, כשהוא משחזר זאת באוזני ד"ר מלפי, אי שם בסביבות העונה השניה. שיא נוסף של הפרק היה הוידוי המרגש של טוני על התסכול שלו מכך שהוא חש שהוא "מזהם" את איי ג'יי עם המטען הגנטי הדפוק שלו. זו אמירה מרתקת בשני מובנים: האחד, כל התסכול שטוני שפך על איי ג'יי כל השנים שאותו פירשנו כשנאה ובוז כלפי העובדה שהוא לא ה"גבר" שטוני ציפה שיהיה. השני, שלמרות כל המאמצים והתסכולים שלו, כפי שניתן לראות בסיום הפרק, דווקא טוני הוא זה שגורר את איי ג'יי ל"צד האפל", ולמעשה, המסקנה של הפרק היא שבניגוד למה שחשבנו עד עכשיו איי ג'יי דווקא כן בנוי להצטרף יום אחד ל"משפחה". זה פשוט בגנים שלו. זה גדול ממנו. וזוהי בדיוק הסיבה למונולוג המרגש של טוני. נפלא, פשוט נפלא. ציון: 10 (איתן גשם).

אבודים, עונה 3, פרק 20 (שודר ביום ד', 9/5/07)
אני הראשון להודות שהעונה השלישית של "אבודים" לא אחידה ברמתה. לצד כמה פרקים ממש טובים, קיבלנו גם כמה די משעממים. ההחלטה מצד אחד לתת את הפוקוס בעונה הזאת ל"אחרים" ומהצד השני לפצל את ה"ניצולים" לכל מיני מקומות נפרדים יחד עם עלילות נפרדות וייעודים שונים, גרמה לעונה הזאת להיראות קצת מוזרה. הפרק הנוכחי פיצה ובענק על חוסר האחידות הזאת. הדמות החדשה שהוצגה לנו לשבריר שניה היא הדבר הקריפי ביותר מאז "ההנהלה" ב"קרניבל" ולצד כמה שאלות חדשות שנפתחו, קיבלנו גם כמה תשובות מאוד מעניינות לגבי הדברים שהתרחשו על האי לפני שנים רבות. הסיפור על הגעתו של בן לאי היה מרתק, כמו גם הצורה שבה הוא הרג למעשה את כל הכפר. המניעים המדויקים למעשה הזה אמנם לא לגמרי ברורים, אבל הסיפור הזה חזק ומצמרר. ומה יקרה עכשיו? האם לוק אכן ימות? או שג'ייקוב המיסתורי הזה אכן יציל אותו? ולמה ג'ייקוב ביקש עזרה מלוק? פרק נהדר, עמוס ברגעים מוצלחים - כמו השיחה של בן עם ג'ייקוב לנגד עיניו הלא מאמינות של לוק. אני כבר לא יכול לחכות לפרקי סוף העונה. ציון: 10.

המשרד, עונה 3, פרק 23 (שודר ביום ה', 10/5/07)
אני חושב שנגמרו הסופרלטיבים שאפשר להרעיף על "המשרד", ועדיין הפרק הנוכחי הכיל כמה פנינים ("טובי, אתה לא בא איתנו"), כמה הברקות (קרבות הסומו וההיסחפות בנהר), וכמה דברים הזויים נוספים (תחרות אכילת הנקניקיות), אבל כל הדברים הנפלאים הללו התגמדו בסצנה אחת מופלאה של פאם, שקיבלה חיזוק מהאומץ שלה ללכת על הגחלים ופשוט אמרה את כל מה שהיא שומרת בבטן כבר הרבה מאוד זמן. רגע טלוויזיוני מפעים, מרגש ונדיר. ציון: 10.

הפמליה, עונה 3, פרק 17 (שודר ביום א', 6/5/07)
שוב פרק מצוין של "הפמליה", שממשיכה לעשות בדיוק את מה שהיא יודעת - להעמיד את ארי במצבים מסובכים, לפעמים, כמו הפעם, מול אשתו. והפעם קיבלנו ברקע את יום כיפור, שהוסיף לכל העניין הרבה כיף, בעיקר בגלל האיסור להשתמש בסלולארי הבלתי נמנע ובמכונית. כל הקטעים בהם מנסה ארי יחד עם ניק (אדם גולדברג בתפקיד אורח מלבב) לדבר עם אנשים שעסוקים בתפילות הארוכות של יום הכיפורים, היו הזויים ומשעשעים עד מאוד. בין לבין קיבלנו את דרמה, טרטל ואיזה סוס גזעי שבורח, ששדרגו את כל העסק. איזו סדרה כיפית. ציון: 9.



ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 17 (שודר ביום ג', 8/5/07)
פרק חמוד לאללה. מי אמר שפרקי "Stand-alone" לא יכולים להיות טובים? אהבתי מאוד את הדמות של דסמונד. פול ראד היה פשוט מצוין, ויצר דמות פתטית, כריזמטית ונוגעת ללב. אהבתי במיוחד את העובדה שהעלילה הבלשית היתה דווקא די סתמית ומטרתה היתה דווקא לפתח את הדמויות ולומר עליהן משהו. זו "ורוניקה מארס" במיטבה, כשהיא מתמקדת בדמויות ולא בעלילה. די ברור שורוניקה עדיין חזק בקטע של לוגן ופיז היה רק איזה קוריוז, אבל יפה היה לראות שבסוף הפרק היא כבר ראתה אותו באור אחר, כשהוא עשה את המהלך שהוביל את דסמונד לשיר את השירים החדשים. פיז הוא בסך הכל בחור חמוד והגון וזה בדיוק מה שורוניקה צריכה עכשיו (מה שאומר שהיא בטח תחזור ממש בקרוב אל לוגן). התפקיד של לוגן היה די פסיבי הפעם, ואולי זה לחיוב. כן, שוב חזרנו לקלישאה של "לוגן מסתבך בלימודים" וכו', אבל לפחות הוא עזר לפתח את הדמות של מק, וזה גם משהו. הכימיה של מק ומקס ביחד באמת בולטת, ולקראת סיום הפרק כבר היה ברור שהיא תנפנף את ברונסון. חבל מבחינתה, הוא היה דווקא די חמוד, אבל הכימיה שלהם לא היתה קרובה לזו שיש לה עם מקס, כך שמבחינתה היא עשתה את המהלך הנכון. וברוך השב ליאו! אז עכשיו הוא שוב הסגן? זה אומר שהוא חוזר עד לסוף העונה? מגניב! רק חבל שלא להרבה זמן, כי ברור שקית' הולך להפסיד את הבחירות האלה. ועוד לויני ואן לואו. דווקא רעיון מגניב - לקחת מישהו שיכול לגרום אפילו ללאמב המנוח להראות כמו מקצוען אמיתי. שיהיו עוד פרקים כאלה. ציון: 9 (איתן גשם).

גיבורים, עונה 1, פרק 21 (שודר ביום ב', 7/5/07)
אחרי הפרק המדהים מהשבוע הקודם בא פרק קצת פחות מלהיב, אם כי טוב למדי. הכימיה של פיטר וקלייר ממשיכה להיות מצוינת, ומעניין לראות שהיא מקשיבה לו וסומכת עליו. מנגד, מצער לראות שהיא לא סומכת על ניית'ן, אבל קשה להאשים אותה. בכלל, העובדה שבמשך רוב הפרק הקודם האמנו שניית'ן מסוגל לעשות את הדברים שסיילר עשה בדמותו אומרת הכל. לא הבנתי למה טד הגיע לניו יורק אם כל התיאוריות מצביעות על פיצוץ גרעיני בניו יורק בזמן הקרוב? איזו חמודה מולי! והכוח שלה מגניב לגמרי! אפשר לקרוא לה "איתוראן"? היא היתה כל כך מתוקה שאפילו מוהינדר לא עצבן בסצנות המשותפות שלהם. אז מה? החיים של ניקי/ג'סיקה ו-DL הם רק כלי ניסוי בידיים של לינדרמן? וואו, זה הופך את הדמויות שלהם לכמעט מעניינות. החלק הכי מעניין בפרק היה, כמובן, סיילר והמפגש עם אמא שלו. קודם כל, מעניין היה לראות את הירו שלא מסוגל לתקוף אדם שאינו יכול להתגונן מפני החרב, ומעניין עוד יותר היה לראות אותו מתעשת ומנסה לעשות זאת. אבל הפעם סיילר היה הדמות החשובה יותר. הפרק הציג אותו באור הרבה יותר אנושי, ושיא הפרק היה המשפט של הירו: "תראה אותו, הוא כל כך עצוב", שאמר, בעצם הכל. סיילר הוא אדם לא רע מטבעו, ששרשרת אירועים מצערת גרמה לו להיות המפלצת שהוא. זה בהחלט נתן לדמות עומק ונפח משמעותיים. הפרק בנה את העלילה לקראת הקליימקס, ובכך בהחלט עשה את העבודה. הבעיה היחידה שבו היא שהוא התקשה לעמוד בסטנדרטים שהציב הפרק הקודם, אבל זה לא אומר שהוא היה רע. ממש לא. ציון: 8.5 (איתן גשם).

האוס, עונה 3, פרק 22 (שודר ביום ג', 8/5/07)
החברות בין האוס לבין ווילסון היא התעלומה הבלשית הגדולה ביותר בסדרה הזאת. הם מסממים האחד את השני בסתר, מקניטים אחד את השני ולא מפסיקים להתערב האחד בחיי השני. המהלך התסריטאי שבו ראינו את האוס - בצורה אופיינית - מסמם את ווילסון ללא ידיעתו רק מתוך סקרנות - רק כדי שבסיום הפרק נגלה שווילסון עצמו סימם את האוס היה מבריק, דווקא בגלל שמווילסון פחות מצפים למהלכים כאלה, וגם מפני שזה גרם לנו הצופים להתעלם מהסימפטומים שנרמזו במהלך הפרק, בעיקר בסצנה שבה קמרון פורצת לבית של האוס. ועוד אומרים שהוא שכר את פורמן בזכות כישורי הפריצה שלו. ואם כבר פורמן - סיפור ההתפטרות שלו הפך למעניין במהלך הפרק. אהבתי במיוחד את האבחנות של צ'ייס ואת ההתלהבות שלו מעצמו בזכותן. גם השיחה של פורמן עם האוס לקראת סיום הפרק היתה מרתקת מאוד. אהבתי גם האינטראקציה שלו עם קמרון במהלך הפרק. אין ספק שהאני מתאימה להאוס, במיוחד בתקופה הזו. אחת שלא ממש אכפת לה מהמוזרויות שלו, ובעצם, לא אכפת לה מכלום. תפורה עליו. וכמובן, נראית מצוין, מה עוד הוא צריך? לא פלא שהוא הביע עניין. אשר לעלילה הראשית - אהבתי את העובדה שהתסריטאים הצליחו באמת לשכנע אותנו שהנערה עומדת למות ושלא ניתן להצילה הפעם, רק כדי להביא לפתרון המיוחל, בזכות המהלך של ווילסון וה"אושר" של האוס. שילוב יפה בין העלילה לבין פיתוח הדמויות, מה שתמיד טוב, אפילו אם זה מעט מאולץ ומעושה, זה עדיין שווה את זה. חוץ מזה, ווילסון היה משעשע מאד כשהוא היה מסומם. ציון: 8.5 (איתן גשם).

Traveler, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום ה', 10/5/07)
שניה לפני שהעונה מסתיימת עלתה לה סדרה חדשה, שנראית כמו שילוב (נוסף, יש לומר) של "נמלטים" עם "הנמלט", נגיד. שלושה חברי קולג' עומדים על סף הטיול של סוף התואר שלהם, כשלפתע שניים מהם מוצאים את עצמם במצב מוזר ומפחיד - הם מואשמים באירוע טרור כשכל מה שבעצם עשו היה תעלול קטן על רולרבליידז. ומה עכשיו? האם האדם שהם חשבו שהיה החבר שלהם הוא לא מי שהם חשבו? ולמה אי אפשר למצוא אותו באף תמונה בה הוא צולם במהלך השנים האחרונות? לפרק הפתיחה היה קצב לא רע בכלל. מבחינת השחקנים - שני הנרדפים הראשיים סבירים, החוקר הראשי שרודף אחריהם חסר קצת כריזמה, אבל לפחות אפשר למצוא בצוות שלו את קרלוס מ"משמרת שלישית", ואבא של אחד מהם הוא שריף וולנטי מ"רוזוול". ראינו רעיונות דומים בעבר, והביצוע חביב, אם כי לא מרשים במיוחד. ציון: 7.