10. "דוקטור הו" חתמה עונה בפרק מבריק נוסף. לא רק בזכות מלחמת הדאלקים בסייברמן שהיתה מגניבה ברמות מטורפות ("אנחנו מיליונים, אתם מצפים לנצח אותנו באמצעות ארבעה דאלקים בלבד?", "לא, אנחנו ננצח אתכם עם דאלק אחד בלבד"), לא רק בזכות אותה "טכנולוגיה מיסתורית של אדוני הזמן" ששחררה לאוויר העולם מיליוני דאלקים, לא רק בזכות שיאים של מתח, אקשן ועניין, אלא גם, ואולי בעיקר בזכות "מותה" של רוז והדרך בה הוא נעשה, כשרוז למעשה לא באמת מתה, כפי שאפשר היה לחשוב כשהתחיל צמד פרקי הסיום, או כשהיא כמעט נשאבה אל תוך הריק, אלא כשהיא בעצם נמצאת ביקום מקביל, אליו הדוקטור לא יכול להגיע. סוף עונה נפלא.

עוד 10. איזה פרק פתיחת עונה מעולה קיבלנו ב"המשרד"! קודם כל, קיבלנו את המשך הסצנה שחתמה את העונה השניה, ואת התשובה לשאלה האם פאם התחתנה או לא. אבל מעבר לזה, היה כל כך מצחיק. ג'ים שמקבל כינוי (ביג טונה), המתיחה עם הגיידאר (דוויט, אתה כזה טמבל!), דוויט מספר כמה שהוא עצוב שג'ים כבר לא שם (!Not), מייקל מנשק את אוסקר, מה שגורר את דוויט לנסות גם, והמשפט הגאוני ומטומטם בו זמנית של מייקל, אחרי שהוא רואה את שותפו לדירה של אוסקר ("מעניין אם הוא יודע"). וכמובן, הרומן הלא ממומש בין ג'ים לפאם, כששניהם בעצם מתגעגעים אחד לשני: פאם שצוחקת ומסתכלת אל מה שאמור להיות לידה, אבל הוא לא שם - ג'ים. כשבמקביל, בסניף השני, ג'ים יושב ליד הכיסא הריק. כל כך נוגע ללב.



10 נוסף. "הסופרנוס" חזרה אל החצי השני, ועשתה את זה בגדול. אולי זו היתה ההתרגשות עם חזרתה של סדרת המופת הזאת, אבל אני חייב לציין שבמשך כל הסצנה שבה בילו טוני ובובי בסירה, ובמשך כל הזמן שחלף עד ההתפרצות, בזמן משחק המונופול, קיננה אצלי תחושה חזקה, שמשהו הולך לקרות. כשהם היו בנהר, אמרתי לעצמי שטוני הולך להתעצבן ולזרוק אותו מהסירה. זה לא קרה. בזמן משחק המונופול, כשהכל היה רגוע, פסטורלי ונעים, היה לי ברור לחלוטין שהעסק זמני לחלוטין, שמשהו יקרה. והוא קרה, ובגדול. טוני התנפל על בובי בקלה, מריבה פיזית לא קצרה, שהסתיימה בסוג של "הפסד" עבור טוני. טוני סופרנו הגדול, הבוס, הפסיד במריבה למישהו אחר, נושא שהסדרה עסקה בו גם בפרקים המוקדמים של העונה. וזה מטריף את חושיו של טוני. והפרק ממשיך. האם טוני יחסל את בובי? האם תהיה התפרצות נוספת? והתשובה: לא. אבל טוני פותר את האישואים שלו עם עצמו בצורה פשוטה. הוא ייאלץ את בובי לבצע את ההריגה הראשונה שלו - שמתבצעת ברישול, ועם השארת יותר מדי פרטים מזהים בזירת הרצח. טוב לא יכול לצאת מזה. וברקע, שוב כרמלה סובלת. היא צריכה לקחת אותו אל המיטה אחרי המריבה, היא מנסה להוריד לו את הבגדים, לא מצליחה, ומתייאשת, אומרת לעצמה "למה לי?". אילו חיים מסכנים יש לכרמלה, כמה היא סבלה בגלל בעלה? כמה היא עוד תסבול? ואיך תסתיים לנו הסדרה הנפלאה הזאת? פרק פתיחה חזק ומעורר מחשבה. הספירה לאחור התחילה.

ה-10 האחרון. "מסודרים" שיחקה אותה לאורך כל העונה כששמרה על רמת הפקה טובה שלא באה על חשבון איכות הסדרה עצמה. אפילו פרק הסיום היה מוקפד כיאה לסדרה. העלילות המצטלבות של ההצעה של גיא, יום ההולדת של ברלד והרומן המתממש של תומר בוצעו טוב. רגעים מצחיקים לא נחסכו מאיתנו, הדרכים של ברלד וארז לרמוז לגיא על הרצון שלהם להצטרף לעבודה החדשה שלו ("היה לי חלום, שאתה לוק סקייווקר, ואני וארז זה R2D2 ו-C3PO ואתה לוקח אותנו לאימפריה. והאימפריה זה סוני, אגב"), ההרס העצמי המגוחך של תומר, המשחק המעולה בין "כוח ברלד" לנבחרת ותיקי מכבי תל אביב ביד אליהו. היה פרק ממש מגניב שחתם עונה ממש מגניבה. נקווה שהמשא ומתן לגבי עונה שנייה שמתרחש בימים אלה במשרדי קשת יניב פירות מתוקים לקראת העונה הבאה, כי רק נגמר הפרק ואני כבר מתגעגע לברלד (עידו f. כהן).

9.5. "גיבורים" החליטה להציב לעצמה השבוע את אחד האתגרים הגדולים שיכולים לעמוד לסדרה - מבחן "פרק הפלאשבק". אלא שהפרק דווקא עמד במשימה בכבוד, משיג את המטרה העיקרית שלו - הוא סיפק תובנה חדשה ומעניינת לגבי כל אחת מהדמויות. למדנו איך גילה אביה של קלייר על הכוחות שלה ועל הכוחות של האחרים, איך הוא נפגש עם עדן, למה מאט השוטר לא עבר את המבחן שלו, מי זאת ג'סיקה ולמה היא כל כך נחושה להגן על ניקי (מצד אחד זה היה קצת אנטי קליימקס לגלות שהיתה אחות תאומה, מצד שני, זה נותן לעסק פן פסיכולוגי מורכב עוד יותר), גילינו מה בדיוק קרה בתאונה שבה נפגעה אשתו של ניית'ן ולמה הוא מרגיש רגשות אשם, למדנו על הקשר של המשפחה שלהם עם המאפיונר ההוא ועל טיב היחסים המתוחים משהו בין שני האחים. אבל שני דברים היו מוצלחים במיוחד בפרק הזה - האחד, הגילוי של הירו שלמרות היכולת שלו לשוב אחורה בזמן, לפעמים פשוט אי אפשר להציל את הנערה, אבל אפשר לתת לה כמה רגעים של אושר ולהפגין כלפיה אהבה אמיתית. זה היה רגע פשוט מקסים. השני היה הגילוי המרתק על מיהו סיילר, מה הקשר שלו לאבא של מוהינדר וכיצד הוא השיג את כוחותיו (ומאיפה גנב את השם הזה). זה הרגיש ממש כמו בקומיקס ובסרטים בהם מגלים כיצד הארכי-נבל הוא בעצם אדם מן היישוב שמגלה את הצד האפל והכוחות המסתוריים, וזה היה עשוי מצוין. ציון: 9.5 (איתן גשם).

9. הפרק השני בעונה של "אבודים" עלה, לטעמי, על קודמו. הוא עסק ביותר דמויות, היה מעניין יותר וסיפור הפלאשבקים של סאן וג'ין היה עשוי היטב. מרתק במיוחד היה סויר. יכולת ההישרדות שלו מרשימה, והיכולת שלו לאסוף מידע במהירות הבזק לגבי הסובבים אותו פשוט מדהימה, אבל הכי מעניין לראות אותו ליד קייט, כמו חתלתול מאוהב, היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה. תענוג. ג'ולייט שוב התגלתה כדמות אניגמטית שקשה שלא לרצות לגלות עליה מידע נוסף. שוב ושוב היא מצטיירת כאישה חמה ואכפתית, אלא שהדברים שסויר אמר עליה ועל היכולות שלה - וראינו שהוא בד"כ יודע מה הוא אומר - היו מצמררים ומפתיעים במיוחד. ומה הקטע שלה עם בן? מה שהיה קצת תמוה בפרק זו ההתנהגות של סעיד. איך הוא שולח את סאן לסירה מפקיר אותה כך בלי השגחה? לא מתאים למי שהצטייר כטקטיקן מוצלח ואיש פיקח מאוד עד כה, וכל העניין הזה הרגיש כאילו הוא נועד לקדם את העלילה על חשבון ההיגיון וחבל. ואם בפרק הקודם היו ארבע הדקות הראשונות מתאבן מבריק במיוחד, הפעם היו דווקא ארבע הדקות האחרונות קינוח טעים ומתוק. רק חובבי ספורט מושבעים הבינו עד כמה משעשע היה הקטע עם הרד סוקס, קבוצה שנחשבה במשך שנים ארוכות ללוזרית הגדולה של כל הספורט האמריקאי, וזכתה באליפות לראשונה אחרי 86 שנה דווקא נגד היריבה שהתעללה בה יותר מכולן במשך כל אותן שנים, ה"יאנקיס", ודווקא כשהיתה עם רגל אחת בקבר. דמיינו אתכם במצבו של ג'ק ומישהו מספר לכם ששמעון פרס זכה בבחירות אחרי שפיגר בסקרים ב-20 מנדטים, מה הייתם חושבים? הקטע האחרון התכתב באופן יפה עם האמרה הקבועה של אביו של ג'ק: "וזו הסיבה מדוע הסוקס לעולם לא יזכו באליפות" - הנה דוגמא יפה למשפט שהחל כמן בדיחה פנימית של הכותבים (הוא נאמר זמן קצר אחרי אותה זכייה היסטורית) והפך לכלי מוצלח לקידום העלילה (איתן גשם).

8. פרק טוב ב"סטודיו 60". מרבית הסיפורים היו מעניינים והדיאלוגים קלחו במיוחד. אהבתי את המתיחות בין ריקי ורון לבין מאט. הדרך שבה מאט גילה ששני החבר'ה האלה עובדים על פיילוט משלהם היתה חכמה ויפה, כמו גם חלון הזמנים הצר שנותר לו להחליט מה לעשות איתם. אהבתי גם את ההחלטה הסופית שלו, ובמיוחד את האינטראקציה ביניהם בשיא המתיחות, ואת הדיאלוג שלו עם רון בסוף שהיה מצוין. גם הסיפור על בעיות התקציב והדילמה שהציבה ג'ורדן בפני דני היתה מעניין. אמנם הפתרון שאליו הגיע דני היה נוח מבחינה תסריטאית ולא ממש משקף את המציאות (במציאות הוא היה נאלץ לפטר את 15 העובדים, אלא מה), אבל לפחות שמו לנו את הקונפליקט הזה שעומד למפיקים כל הזמן מול העיניים - להתמסחר בצורה בוטה ולמכור את הערכים שלהן או להודיע לאנשים עובדים שהם הולכים הביתה? אכן דילמה קשה. הסיפור של ג'ורדן והצרות שלה גם הוא מעניין. וטוב לראות אותה יורדת קצת מהאולימפוס שהיא היתה עליו בתחילת הדרך, ומבינה שכדאי לה להתאפס על עצמה ולעשות דברים שהיא לא הכי אוהבת לעשות כדי לשרוד. עושה רושם שיש כימיה טובה בינה לבין דני, אבל דומה שייקח עוד זמן עד ששני אלה יבינו שהם רוצים האחד את השניה ולהפך. אבל זה עוד יבוא. הרייט לא עצבנה נורא בפרק, אך למרבה הצער העלילה שלה שוב היתה קשורה בדת שלה ובמה שכרוך בכך (איתן גשם).

7.5. הפרק החמישי של "אחים ואחיות", כמו הפרקים הקודמים בסדרה, התאפיין בעיקר בזכות הרגעים הקטנים והחמודים שממלאים את הסדרה הזאת - הפתיחה החביבה, הופעות האורח המפתיעות (טריט וויליאמס, פוסט "אברווד" ומינוס הזקן. טוב, לא מפתיע בהתחשב בכך שיוצר "אברווד" גרג ברלנטי הוא אחד מהמפיקים של "אחים ואחיות"; וקטי לין פראט, מיסי מ"ג'ק ובובי"), כמה דיאלוגים (סול: כמובן, שכמו תמיד, צדקת בנוגע לישראל וטעית בכל הדברים האחרים; קיטי: טוב, לפחות ישראל תמיד תישאר לנו, דוד סול), כמה סצנות משעשעות (דיוויד - טריט וויליאמס - מזמין את נורה לדייט, קווין שסוגר לסקוטי את הדלת בפנים), וגם כמה נוגעות ללב (נורה מגלה שזה לא באמת דייט, סצנת הסיום, ג'סטין והמזרק). מה שקצת מעצבן בסדרה זה בכל זאת פלוקהארט שבסצנות מסוימות לא מצליחה לצאת מאותו אלי מקביליזם שגרם לנו לשנוא אותה כל כך - כמו הקטע שבו היא מבינה שוורן מנסה להשכיב את אמבר, המתמחה החדשה. אבל למרות זה, הדברים הקטנים והמוצלחים הללו שממלאים את הסדרה הזאת, שבה כמעט אין רגעים גדולים וחורצי גורלות (יש, אבל הם מעטים ובינתיים הם קרו רק בפרקים הראשונים), עושים אותה לחמימה ונעימה לצפייה, אבל לא יותר.



7. "מדיום" ממשיכה להיות מתוחכמת ומעניינת, והפעם בזכות החוויה הלא נעימה של אליסון שנאלצה להיכנס אל ראשו של רוצח שחושב שלחתוך פרצופים של בחורות נאות זו אומנות. תחושותיו של הרוצח שהשתלטו על תחושותיה של אליסון היוו את הבסיס לפרק מעט יוצא דופן, כשבמיוחד ניכרת תחושת הפאניקה וחוסר האונים של ג'ו, בעלה, שנאלץ להרחיק ממנה את הבנות, מפחד אמיתי לחייהן. הטוויסט הנחמד ("It was ME") רק הוסיף למידת המוצלחות של הפרק.

6. "בקו העימות" נפתחה השבוע. אני חייב להודות, שכל הקונספט הזה של צוות משא ומתן במקרים בהם יש בני ערובה נשמע לי לא מרתק במיוחד. סדרות רבות בחרו לעשות פרק אחד שיעסוק באירוע כזה או אחר של בני ערובה, ורוב הפרקים האלה פשוט נראים אותו דבר. על פי הפרק הראשון של הסדרה, נראה שכל הפרקים בה עומדים להיראות - פחות או יותר - כמו כל אותם פרקים "מיוחדים" שראינו בכל אותן סדרות. ובכל זאת, היו גם כמה קטעים מעניינים בפרק הראשון (ואני לא מדבר על הרומן ההו-כה-מפתיע בין צמד השחקנים הראשיים בסדרה), שגורמים לי לתת צ'אנס לפחות עם הפרק הבא.

5. "משמרת שלישית" ניסתה לעשות משהו מיוחד הפעם, אבל לטעמי לא כל כך הלך לה. הפרק עסק בניסיונותיהם של סאלי ושל סשה לגרום לחבריו לשעבר של סאלי, שכבר פרשו מהמשטרה, לבוא ולהעיד נגד פיני. אבל למרות השחזור האמין למדי של התקופה ההיא, היה משהו שלא עבד בפרק, והפך אותו למשעמם, חדגוני ואפילו מעט מעצבן. זו לא ה"משמרת שלישית" שאנחנו כל כך אוהבים, למרות ההשלכות החמורות של ההחלטה של סאלי להתוודות על הכל.

4. "24". זהו סיפור על שני אחים. אחד, בסך הכל לא בחור רע, אבל לוקה בתאוות בצע ומוכן לנצל קצת גם את בן משפחתו המוגבל כדי להרוויח על גבו עוד קצת ג'ובות. השני, לוקה בפיגור שכלי, אבל למרות זאת הוא גם גאון מדהים ומקסים, שקשור רגשית לאחיו. האח הראשון מבין שהניצול של אחיו הוא מחפיר והאהבה מנצחת. היי, נשמע כמו רעיון נהדר לסרט! אפשר גם ללהק איזה שחקן תותח לתפקיד האח המפגר בשביל סיכויי זכייה ב"אוסקר"! מסתבר שהיוצרים צפו כבר בסרט הזה. כל סיפור ג'ק ו"איש הגשם" שלנו נראה קצת מאולץ וכפוי, אבל זה לא ממש חדש העונה. אין הרבה מה להרחיב בעניין חוץ מזה שהכל היה צפוי ועבד בדיוק לפי התכנית. בזירת CTU נדמה לי שהיה איזה סיפור על דויל שמקבל לידיו חומר סודי שמנקה את נדיה, ואנחנו אמורים לחשוב שהוא ידפוק אותה ולא יגלה אותו, אבל בסוף מתברר שהוא דווקא בחור טוב והוא כן מגלה, אבל מיילו לא יודע שהוא כזה. או משהו כזה. זה לא באמת היה מעניין. לפחות בגזרת הנשיאות נהיה קצת מעניין - וויין מתעורר ברגע האחרון ומונע במו רגליו (הכושלות) את המתקפה הגרעינית! תודו שלא צפיתם את זה קורה! טוב, לפחות דניאלס לא מוותר בלי קרב, יהיה מעניין. כן, בטח. אגב, הדמות של דניאלס היא פשוט אוסף של קלישאות שחוקות ומעצבנות ומהווה כנראה קריצה ברורה לדמותו של דיק צ'ייני. הבעיה היא שהקריצה ברורה מדי ומגוחכת מדי, והמשחק של פאוורס בות' (שחקן אדיר בדרך כלל) מוגזם מדי, לטעמי (איתן גשם).

3. "מגרש ביתי" מציגה: קונספט יפה, הגם שלא מקורי, בעטיפה נאה. אבל התוכן, אבוי, התוכן. האירועים הסופר-דרמטיים בסיום משחק האליפות הובילו את "מגרש ביתי" אל סוג של מסע א-לה "אלו חיים נפלאים" בהדרכתו של קית' (בהופעת אורח חביבה לאחר מותו), שמראה ללוקאס איך היו נראים חייהם של הסובבים אותו אלמלא היה "בחור טוב". אלא שמלבד הפתיחה המרשימה ויזואלית, והסיום המוצלח, הפרק כולו היה עלוב במיוחד. עם דיאלוגים פאתטיים ("הבט אל תוך נפשך, לוקאס", "כל אחד משפיע על משהו"), שעמום כללי ורצון גובר והולך לזרוק חפצים כבדים על הטלוויזיה שלי. הסיום, כאמור, היה דווקא בסדר, ומעניין יהיה לגלות אם החוויה החוץ-גופית הזאת של לוקאס, תגרום לו לראות את האמת בנוגע לרצח של קית'.

2. "הקס" נפתחה השבוע. היא הציגה קבוצה של בני נוער שלומדת במוסד כלשהו (כנראה פנימייה) וגרה בתוך טירה שנראית קצת כמו הוגוורטס, שאחת מהם, קאסי, מוצאת כד עתיק, שכשהיא נשארת איתו לבד, נוגעת בו, או סתם מסתכלת עליו, היא מתחילה לראות פלאשבקים של אירועים מהעבר. מרתק ככל שזה נשמע, ככה זה גם נראה. אחת לכמה דקות אנחנו מקבלים פלאשבק חיוור כזה או אחר שמשדר אווירת "למי אכפת?" קיצונית במיוחד, בין לבין קיימים קווי עלילה לא מעניינים אחרים, יחד עם הרגשה כללית של "למה לעזאזל אני רואה את זה". פרק פתיחה משעמם רצח שלא מעורר בי שום רצון להמשיך לצפות בסדרה. זו "באפי הבריטית"? יאללה, יאללה.



1. ב"גיבורים" קיבלנו, כאמור, פרק פלאשבקים, ובמהלך הפרק התוודענו לדמות חדשה. רק לקראת סיומו של הפרק, התברר שאותה דמות היא בעצם סיילר הנודע לשמצה. העניין הוא שהמידע הזה נחשף כבר בפרומו לפרק ששודר במהלך השבוע שקדם לשידור הפרק. במילים אחרות: הפאנץ' הענק של הפרק הזה נהרס בזכות הפרומו המספיילר הזה של yes. תודה רבה באמת (ג'וני)


בשולי הממיר
אורחים ב"בטי": לוסי לו (בין היתר לינג מ"אלי מקביל") הצטרפה (ליותר מפרק אחד?) כגרייס צ'ין, עורכת הדין היחידה שיכולה להציל את ברדפורד; ג'רי אוקונל (קווין מלורי מ"גולשים בזמן", וודי מ"ג'ורדן") היה ג'ואל, הבחור המעצבן שעשה את עצמו כאילו הוא מנסה להתחיל עם אלקסיס.