כשהגיעה "באפי" למקלט הטלוויזיה שלי היא הייתה הדבר הכי מרענן שראיתי שנים. האינטליגנציה שלי, שאז כבר הייתה כל כך מורגלת לעלבונות שהטיחו בה הסדרות שבהן צפיתי, לא האמינה שזה קורה לה.

דמיינו לעצמכם: זאנדר ובאפי, יושבים בחצר בית הספר ומנסים לנחם את ווילו, שידיד האינטרנט שלה התגלה כרובוט-שד.

"היי, אל תשכחי שאני התאהבתי בבחור והתברר שהוא ערפד." אומרת לה באפי. "נכון," ממשיך זאנדר בחיוך, "והמורה שעליה הייתי דלוק? גמל שלמה ענקית?". ווילו מתעודדת. זה נכון. "אלה החיים על פי-השאול." קובע זאנדר, ובאפי מסכמת בחדווה: "אף אחד מאתנו לעולם לא ימצא מערכת יחסים מאושרת ונורמלית!" "אנחנו אבודים!" צוחק זאנדר, והבנות אחריו. ואז הם מבינים כמה זה נכון, ומפסיקים לצחוק.

וזו, גבירותיי ורבותיי, הייתה השניה המדויקת שבה התאהבתי בסדרה "באפי קוטלת הערפדים", ונוצרה בינינו מערכת יחסים מאושרת, גם אם לא בדיוק נורמלית. וכל זה בגלל שב"באפי" העיזו להזכיר בהווה אירועים שקרו בעבר.

אני יודעת שהיום זה נראה מובן מאליו שהדמויות יתייחסו לעבר שלהן, אבל אל תשכחו שמדובר בשנת 1997, ועד אז בתחום סדרות הנוער היה לנו פחות או יותר רק את "בברלי הילס 90210" להשוואה. בסדרה הזו, ובסדרות הדרמה בכלל, אף אחד לא ראה את חשיבותם של אירועים שקרו בעבר של הדמויות, וגם לא ציפו מהצופים לזכור אותם. אם דמות יצאה מהסדרה לא דיברו עליה יותר אף פעם, ואם בעונה 1-3 האקסיומה אמרה שברנדה היא אהבת חייו של דילן, וההפך, זה לא אומר שבעונה 6 הוא לא יציע לקלי נישואין. כך גם מקגיוור יכול היה להתאהב כל שלושה פרקים במישהי חדשה, שנשכחה בפרק הבא.

וכך התנהלו להן רוב הסדרות שלאמריקה היה להציע בשנות ה-80 וה-90, כשהן מורכבות מפרקים של 45 דקות שהעבר הכי רחוק שלהם קרה שלושה פרקים לפני כן. ואז הגיע ג`וס וודון, והראה שלא חייבים לדבר עם הצופים בגובה הברכיים - אפשר בגובה העיניים ואפשר גם יותר גבוה, ואנחנו כבר נשלים את הפער.



ג`וס לא מסוגל להתחייב אפילו לחוקים שהוא עצמו המציא, אז למה שנצפה ממנו שיעשה מה שכתוב בספר החוקים של הטלוויזיה? הוא בא לכאן בשביל ליהנות, וכך הבייבי שלו, "באפי", מהדקה הראשונה שלה, חותרת תחת כל מוסכמה שהיא יכלה למצוא, ממציאה את עצמה ואת הז`אנר מחדש כל הזמן, ותוך כדי כך די מתעללת במעריציה. אבל ג`וס רוצה שגם אנחנו נהנה, ולכן אחד היתרונות של ההצטרפות למשפחה הגדולה הזאת של הבאפיקוהולים, הוא בידיעה שאמנם נהנים לשחק ברגשותיך, אבל מצד שני לרגשותיך, וזה הבדל גדול מאוד. ויכול להיות שבגללו הצטרפת למשפחה הזאת מלכתחילה.

היוצרים של "באפי" לא מנסים להתעלם מהעבר, הם חוגגים אותו. הם יודעים שאנחנו זוכרים הכל, ולכן הם שותלים לנו הפתעות קטנות. מי שיצא לו לראות את "ברוכים הבאים לפי השאול" שוב אחרי סיום העונה, וגילה להפתעתו שמיד אחרי כותרות הפתיחה באפי חולמת את כל העונה הראשונה, מבין למה אני מתכוונת. מי שלא הפסיק לצחקק בתחילת "Phases" למראה אוז המבחין שהעיניים בגביע המעודדות עוקבות אחריו לכל מקום, יודע. מי שכמעט התעלף כשאיימי הפכה מחולדה לנערה ושוב לחולדה בתוך שלוש שניות, התגבר מהר על ההלם ותחושת הפספוס והבין שאוהבים אותו.

אוהבים אותנו ב"באפי", ולכן אנחנו אוהבים אותם. מכבדים את האינטליגנציה שלנו, וזה עושה לנו נעים באגו. אנחנו צופים ומרגישים שאנחנו חלק מהתהליך, ושזה באמת הכל בשבילנו, ולכן אנחנו חוזרים לעוד ומוכנים לסבול את גחמותיו של הגאון ההוא, ג`וס, והצוות המטורף שלו.

כמו בכל סדרת טלוויזיה "לנוער", גם ב"באפי" רוצים להעביר לנו מסר. ההבדל הוא בהגשה. מסרים שב"בברלי" היו נדחפים לגרון שלנו אחרי שעברו לעיסה-מוקדמת, ועוד היו מלווים בהסברים, מכניסים האנשים הטובים של "באפי" בין השורות, במבטים, בדימויים (מתוחכמים יותר ופחות). הם לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, הם לא מנסים ללמד אותנו בכח משהו שלא באנו ללמוד, ובדיוק בגלל זה אנחנו מנתחים את הסדרה עד אין קץ. להכל יש משמעות, ואנחנו יודעים את זה. כל משפט יכול להיות רמז לבאות ואנחנו אוספים ראיות בהתלהבות של ד"ר גריסום בזירת הפשע. בתמורה אנחנו מקבלים פרקים כמו Restless, שעד היום לא גמרו לנתח אותו מכל כיוון אפשרי.

ג`וס ושות` מאמינים ביכולת של הקהל להבין גם מסרים שלא נוחתים עליו בעדינות של אורגן כנסייה. כך היה מהפרק הראשון, וכך גם היום, 6 עונות לאחר מכן, ולתוך עלילת "אנג`ל". הם גורמים לצופים לצחוק, לבכות, לגלגל עיניים לשמיים בתסכול ומעל לכל - לחשוב, וזאת המחמאה הגדולה ביותר שיכלו לתת לנו.