תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

למרות העובדה שבחלק מהסדרות שודרו כבר פרקים מתקדמים יותר, מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 15/4/07 ליום שבת, 5/5/07. אנא הקפידו להתייחס בתגובותיכם אך ורק לתאריכים אלו.





גיבורים, עונה 1, פרק 20 (שודר ביום ב', 30/4/07)
זה היה הפרק הטוב ביותר בעונה הזאת. לא העונה של "גיבורים", אלא של עונת השידורים הנוכחית. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שכל-כך נהניתי מפרק בסדרה כלשהי. הפרק לפני הפרק לפני הפרק לפני האחרון של העונה הראשונה של "גיבורים" מחבר את האיכויות הקולנועיות של "גיבורים" עם הטלוויזיוניות. זה פרק מושלם בעיני. יש משהו מאוד מהנה ומספק בלצפות בסדרה, ופשוט להרגיש שיוצריה מכבדים אותך כצופה. לדעת שלמרות שלל השאלות הפתוחות יש קשת סיפורית מהודקת מאחוריה, ובניגוד לכמה סדרות אחרות שיוצריהן הלכו לאיבוד (הא, קלטתם את משחק המילים?), לדעת שיש סיבה לכל דבר שנראה על המסך. לראות אנשים שמתמודדים עם דברים לא טבעיים בדרך טבעית והגיונית, בלי דמויות שסופגות ירידה חדה במנת המשכל רק כדי לקדם את העלילה לכיוון שהכותבים מעוניינים בו. לראות אנשים שנעים אחורה וקדימה בזמן, בלי צורך לעקוף חורים עלילתיים ענקיים כדי להגיע לאן שהם רוצים. והכי חשוב - לראות סדרה שהיא מונעת-עלילה, בלי להזניח לרגע את הדמויות. כי אין כמו לראות את פיטר, שעקבנו אחרי ההתפתחות שלו כגיבור מהפרק הראשון, פורץ דרך הדלת א-לה ניאו (עם לבוש תואם. וצלקת) ומציל את הירו העתידי ואת אנדו, או את ההפיכה של מר בנט לפרטיזן בשירות הממשלה, כשאנחנו מבינים לגמרי את התהליך שעבר בדרך לשם. להבין עד כמה עמוקה החברות בין אנדו להירו (זו, אגב, הנקודה בה אני מפספס לגמרי את המוטיב ההומו-ארוטי ביחסים שלהם), ואיך מותו של אנדו הרג גם את הירו מבפנים. מה שמדהים אותי זה שהפרק הזה לא היה טוב בהרבה מכל שאר הפרקים בעונה. הוא היה קצת יותר מהודק, נתן קצת יותר תשובות ופיתח קצת יותר את העלילה, אבל שום דבר חדש לא הומצא בו. וזו הסיבה ש"גיבורים" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה היום. ציון: 10, אבל רק כי אי אפשר יותר (Idanyd).



האוס, עונה 3, פרק 21 (שודר ביום ג', 1/5/07)
יש פרקים ב"האוס" שאני כל כך נהנה מהם, שברגע שאני מסיים את הצפייה בהם, אני מיד ניגש לקרוא את התגובות בפורום. מה רבה היתה אכזבתי לגלות שהרוב המוחלט של הגולשים לא הצליח להתחבר אל המקרה הרפואי בפרק הזה, בעוד אני מצאתי אותו מקסים, מרגש ומעורר המון מחשבה. אני מת על המקרים ב"האוס" בהם עולות סוגיות מוסריות מעניינות. ההורים שלא מסכימים להרוג ילד אחד שממילא עומד למות כדי להציל את אחיו; אותו ילד שמסכים בכל זאת - למרות התנגדות הוריו - למות כדי להציל את אחיו; היפוך התפקידים המדהים ההוא שנעשה שם, כשאותו אח צריך לסבול בצורה איומה כדי - yes again - להציל את אחיו. כל כך מדהים, כל כך מרתק, כל כך מקסים. פשוט "האוס" בגדולתה. והמקרה הרפואי הזה היה כל כך מעניין, שהוא ממש הותיר בצל את כל ההתפתחויות - המעניינות לכשעצמן - אצל פורמן, ואת כל הסיפור המשעשע עם הכלב של וילסון (והסצנה בסיום, עם הצליעה של הכלב - Priceless). פרק מעולה בעיניי. ציון: 10.

הסופרנוס, עונה 6, פרק 14 (שודר ביום א', 15/4/07)
מושלם. פשוט מושלם. אין מילים טובות יותר לתאר פרק כזה. סיפור המאבק של ג'וני סאק במחלה היה עשוי בצורה פשוט מופלאה. היה מרתק לראות כיצד האיש הזה - אימת ניו יורק וסביבתה בעבר - קמל בצורה כזו והופך פשוט לצל של עצמו. במיוחד יפה היה לראות כיצד הוא מוצג בצורה אנושית כל כך: הוא חוזר לעשן ולאכול כאילו כדי "לעשות דווקא", התסכול שלו מכך שמבחינה פיזית הוא אינו יכול לעמוד נגד סוהר שמתייחס אליו בזלזול - הדברים הקטנים, כמו ש"הסופרנוס" יודעת לעשות טוב כל כך. על הדרך קיבלנו גם הופעה פנטסטית של הבמאי סידני פולאק בתפקיד קריפי-משהו, אך גם אנושי. הדמות שלו באמת היתה מרתקת. בזירת המאבק על השליטה בניו יורק אהבתי במיוחד את הסצנה של סילביו במסעדה, עם ההילוך האיטי, שהיתה פשוט מגניבה. בכלל, דומה שבעונה הזאת הם מרשים לעצמם להשתמש בטכניקות בימוי קצת לא שגרתיות, רגע לפני הסוף. סבבה. אבל קשה להתעלם, כמובן, ממה שקורה בין טוני וכריס. הפעם קיבלנו את ההוכחה הניצחת שכריס אכן חש טינה כלפי טוני, והדרך שבה הוא שלח את הבמאי המסכן להסביר שהוא בכלל זה שהגה את הסרט שיקפה כל כך את הדמות של כריס - אימפולסיבי, חושב שהוא חכם, ושקוף כל כך. גם השיחה שלו עם כרמלה הראתה עד כמה שהוא חי בסרט, והדברים שהיא הטיחה בו היו קשים ונכונים. מעניין במיוחד לראות שטוני בכלל לא קלט את המסר הסמוי של כריס עד שתשומת לבו הופנתה לכך, אבל עוד יותר מעניין היה לראות כמה קשה הוא לקח את זה, והשיא, כמובן, בסצנה המדהימה אצל ד"ר מלפי כשהוא כמעט מייבב על כמה שההתנהגות של כריס פוגעת בו. המשחק של גנדולפיני הגיע שוב לשיאים בלתי נתפסים כמעט. סצנת הסיום היתה מחווה ברורה ל"הסנדק", וכמו במקור - הסצנה המשפחתית הזאת מסמלת, כנראה, פורענות גדולה שעומדת לבוא עלינו. איזה פרק מושלם. כמה טוב לראות סדרה שגם ברגעיה האחרונים יודעת לספק כאלה יצירות מופת. ציון: 10 (איתן גשם).

סקרבס, עונה 6, פרק 17 (שודר ביום ה', 19/4/07)
פרק מקסים במיוחד, שאיפשר, בזכות המבנה המיוחד שלו, להתחבר טוב יותר אל שלוש דמויות משנה - ג'ורדן, טד והטוד. הפרק גם העביר מסר נחמד על התנהגות אנושית בכלל - מה לעשות כשרואים אדם אחר שמסבך את עצמו בצרה? לעמוד מהצד או להתערב? הפרק סיפק תשובה חש משמעית: צריך לקחת יוזמה ולהתערב, כי אנשים הם מטומטמים, והם לפעמים מכניסים את עצמם לצרות שבקלות ניתן היה להימנע מהן. מרתק במיוחד היה לראות את ג'ורדן מכניסה את אליוט לצרה במניפולציה פשוטה, כשאליוט נופלת למלכודת בקלות, ובה בעת לראות את רגשות האשם של ג'ורדן וההבנה שלה שזה לא כל כך נורא לראות אנשים אחרים מאושרים, שהביאה בסוף לפתרון העניין. טד, מצדו, בכלל התעלה עם היוזמה שלו, שגם עזרה לקרלה ולאחיות וגם אפשרה לו סוף סוף להשיג נקמה מתוקה בקלסו. הכי יפה היה לראות כיצד הוא "מתכחש" לעזרה שסיפק ("אין לי את הביצים לזה"), ואת הקול הפנימי שלו כשהוא מסתכל על קלסו במבט המזוגג הקבוע שלו. הטוד בכלל יצא תותח, כשהציל את חברו הטוב טרק מהסתבכות טיפשית לגמרי עם רופא בכיר. הפרק היה כתוב היטב, משעשע לפרקים, מאיר עיניים ברגעים אחרים וכמו תמיד מרגש ומלא בדרמה אנושית טובה. מזכיר קצת את הימים הטובים ההם. ציון: 9.5 (איתן גשם).

גיבורים, עונה 1, פרק 19 (שודר ביום ב', 23/4/07)
אחרי פגרה ארוכה (מדי) הם חזרו - ובגדול. הקרב המיוחל של פיטר וסיילר בוים היטב, אם כי קצר מדי (ולמה שפיטר יפנה אליו את הגב? זה היה טיפשי בסוף). ה"מוות" של פיטר היה צפוי, אך עדיין נכתב בצורה טובה, בפרט המפגש עם קלייר והדרך שבה היא הצילה אותו (שהתכתבה עם פתיחת העונה וההצלה שלה). אמא של פיטר וניית'ן נהייתה פתאום מגניבה - מעניין מה הכוחות שלה, ומעניין לראות את המאבק הפנימי של ניית'ן שהפך לאחת הדמויות היותר מורכבות בסדרה. אהבתי את זה שבפעם הראשונה שבה אותה "משנת צורה" הופיעה בפרק היה קל לנחש את זה, אבל בפעם השניה (כשהיא מתחזה לניקי) זה היה הרבה יותר מפתיע ומצמרר. אז היא עובדת גם בשביל לינדרמן? מעניין. הכוח של לינדרמן גם הוא מעניין, הבעיה היא שנדמה שפשוט לכולם שם יש כוחות, וזה עלול להפוך לפארסה. נקווה שלא. המניעים של לינדרמן והדילמה שהוא מציב בפני ניית'ן באמת מרתקים, וצפויים להיות משמעותיים מאוד לקראת הישורת האחרונה של העונה, וטוב שכך. בסה"כ עוד פרק טוב, הסדרה בהחלט עלתה על הגל הנכון. ציון: 8 (איתן גשם).

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 16 (שודר ביום ג', 1/5/07)
"ורוניקה מארס" חזרה מהחופשה בת החודשיים שלה ללא תעלומה רב-פרקית. ואיך היה? הרבה יותר מוצלח ממה שחששתי שיהיה. אני לא יודע אם הסדרה היתה יכולה לדבר אל הקהל האמריקאי אם היתה כזאת מלכתחילה, אבל אין לי שום ספק שהיא היתה הרבה פחות מוצלחת, אבל למרות זאת, הפרק החדש היה חביב ביותר, התעלומה הפרקית היתה מעניינת (גם, אבל לא רק, בגלל הקשר היהודי), קו העלילה עם השריף מארס היה עשוי בצורה טובה, והעניינים בחייה הפרטיים של ורוניקה היו מענגים - פיז לחלוטין טוב בשבילה, ואני שמח לראות שזה הכיוון אליו צועדת הסדרה, גם אם אכן נשארו לה מעט מאוד פרקים לעשות זאת. ציון: 8.

המשרד, עונה 3, פרק 21 (שודר ביום ה', 26/4/07)
"המשרד" ממשיכה להיות הדבר הכי מצחיק שמשודר בטלוויזיה כרגע - בזה אין שום חדש, אבל הסיבה לאזכור הפרק הספציפי הזה הוא החיקוי ההיסטרי והמופלא של ג'ים לדוויט. שאלה: האם זה היה הדבר המצחיק ביותר בפרק? תשובה: כן. טעות! כי הניסיון הפתטי של דוויט לחקות את ג'ים, כדי "להחזיר" לו על החיקוי מתחילת הפרק, הצליח אפילו להאפיל על החיקוי של ג'ים. מייקל!!! ציון: 8.



אבודים, עונה 3, פרק 19 (שודר ביום ד', 2/5/07)
פרק קצת מאכזב, אם כי לא ממש רע, בסך הכל. העובדה שלא היו פלאשבקים אמיתיים דווקא יצרה אינטנסיביות רבה יותר, וזה בהחלט תרם לפרק. עבורי, ה"סיפור" שלוק מכר לסויר על בן היה צפוי מאוד, והיה ברור מההתחלה שהוא שולח אותו לטפל באבא שלו, שהקשר בינו לבין סויר נרמז באופן מספיק עבה כדי שניתן יהיה לעלות עליו בקלות - מה שקצת פגם בהנאה מהפרק. למרות זאת, היו בסיפור הזה שני מרכיבים מעניינים: האחד, ההבדל המהותי בין לוק לבין סויר, כשלוק אינו מסוגל להרוג את אביו גם בשיא הכעס והתסכול ומצליח למצוא דרך לשלוט על עצמו, בעוד סויר נכנע ליצר שלו והורג את פאפא לוק בהתקף זעם. השני, התחושה שהפרק אולי נטע בצופים כאילו לוק הוא אדם מוסרי יותר מסויר. אך האם לשלוח אדם אחר "ללכלך את הידיים" עבורך, תוך ניצול החולשה שלו הופך את לוק למוסרי יותר? ואולי דווקא למוסרי פחות? לוק תמיד היה מניפולטור לא רע, וסויר הוא בהחלט קורבן קל. מנגד, היה מעניין לראות שלוק כן רוצה לעזור לניצולים, למרות האג'נדה האישית, כשהוא מוסר לסויר את ההקלטה של ג'ולייט. מעניין מה סויר יעשה איתה. מדהים לראות שהחבורה איבדה אמון בג'ק כמנהיג כל כך מהר, אבל אי אפשר להתעלם מהטיפשות של קייט שרצה לגלות לו את הסוד ככה סתם ליד ג'ולייט. אם את לא סומכת עליה, למה את באה אליו כשהיא לידו? לא ברור. האם הניצולים שלנו באמת מצויים בשלב שבין חיים למוות? נראה שזה סתם טריק תסריטאי לגרום לנו לחשוב כך, זה יהיה קל מדי. ולסיום, משהו שמשך את תשומת לבי בזמן הפרק - למה דניאל רוסו מחפשת חומר נפץ? זה נעשה באופן די שגרתי, אבל יש לי הרגשה שנגלה בקרוב שיש לה אג'נדה מעניינת משל עצמה. ציון: 6.5 (איתן גשם).

הסופרנוס, עונה 6, פרק 16 (שודר ביום א', 29/4/07)
ללא ספק, החלש מבין פרקי החלק השני של העונה השישית. אולי זה בגלל הצורה בה טוני הוצג בפרק - אנוכי, קמצן, צבוע, אנטישמי וקנטרן - יותר מתמיד, ואנחנו פשוט לא אוהבים את זה? בכלל, באופן נדיר לסדרה, חלק מהעלילה היתה צפויה מראש, בפרט כל מה שנוגע ל"התמכרות ההימורים של טוני". קו העלילה הזה הרגיש מאולץ במיוחד, בפרט כשלא קיבלנו שום עדות להתנהגות דומה בעבר ונראה שהוא נועד יותר לקדם עלילות מאשר לסייע ללמוד על הדמות של טוני, שזו בדרך כלל מהותה של הסדרה. לא אהבתי את הסיפור של טוני ושל הש. בניגוד למנהגה של הסדרה, שזורעת זרעים בפרקים קודמים שצצים על פני השטח מאוחר יותר, כאן לא הרגשתי שום דבר בעבר שאמור היה להוביל להתנהגות של טוני ושל הש. פתאום מסתבר שהש שונא את טוני ומפחד ממנו, ושטוני - שסמך עליו שנים רבות והפקיד בידיו עניינים קריטיים רבים - חש כלפיו מרירות רבה וממש לא סובל אותו. גם סיום הפרק לא היה ברור - האם הוא נועד לרמוז לנו שהש צפוי לראות בעתיד בטוני כאחראי לרצח של החברה שלו (אם היא בכלל נרצחה), או שמא המטרה היתה להראות את הביקור המאוד אנמי של טוני אצל הש? ולמה טוני ראה צורך להחזיר לו את הכסף דווקא עכשיו? התנהגות תמוהה משהו. גם הסיפור עם הבן של ויטו היה די משעמם, אם כי היה נחמד לראות את פיל ליאוטרדו מנסה ליצור עמו איזה קשר, וכמה שזה היה פתטי, ומנגד את הגישה שבה נקט טוני בסיטואציה דומה. החלק המוצלח יותר של הפרק היה ברגעים האנוכיים האלה של טוני. הריב שלו עם כרמלה היה מצוין, כרגיל, וכל כך טעון רגשית. אבל הכי מעניין היה לראות שבדומה לפרק הראשון של העונה (בובי בקלה שנשלח למשימה בעל כורחו) האנוכיות של טוני שוב פוגעת באדם אחר, הפעם באותו נער שנשלח לפנימיה ויסבול שם, רק מכיוון שלטוני לא מתחשק להוציא יותר כסף, כדי שיוכל להמר עוד קצת. אאוץ'. ציון: 4, אבל רק כי "הסופרנוס" לא נמדדת בסטנדרטים של סדרה "רגילה" (איתן גשם).

24, עונה 6, פרק 20 (שודר ביום ב', 30/4/07)
מאז שהתחילה "העונה החדשה" של "24" (כלומר, מאז שמזוודות הנפץ הגרעיניים נמצאו, והחלה העלילה השנייה, זאת עם הרוסים והסינים), אפשר להגדיר את הסדרה כשעמום אחד ארוך. לסגן הנשיא המכהן כנשיא יש רומן עם ליסה, לה יש רומן עם איזה מישהו אחר שמדליף את הסודות של ארה"ב - למי אכפת? ג'ק נכלא כי נתן את הצ'יפ ההוא לסינים - למי אכפת? נדיה היא המנהלת של ה-CTU והיא מרגישה שהיא לא מצליחה לנהל את העסק לבדה - למי לעזאזל אכפת? אודרי חוזרת במצב קטטוני ואבא שלה לא רוצה שג'ק יהיה איתה אי פעם בקשר - קצת אכפת, ואפילו עשוי קצת מעניין, אבל ממש לא בסטנדרטים שהסדרה הרגילה אותנו אליה. איפה האקשן? איפה המתח? איפה העניין? נעלם. נגוז. כל כך חבל, כי בחלק גדול מהעונה דווקא היה לה פוטנציאל ממש לא רע. ציון: 3.