10. זוכרים את התקופה ש"עקרות בית נואשות" היתה סדרה טובה? זוכרים שהיא היתה מעניינת? מצחיקה. מרגשת? מחכימה אפילו? בפרק 7 בעונה השלישית קיבלנו את "עקרות בית נואשות" הישנה והטובה בפרק ששמו, כמה הולם, "באנג!". בפרק זה קיבלנו את כל הדמויות מתנהגות כמו שמצפים מהן. קיבלנו סגירת קווי עלילה (לינט-טום-נורה) שגם פותחת קווי עלילה חדשים. קיבלנו שורות מחץ מוצלחות (טום: "את באמת רוצה את קיילה?" לינט: "היי, לא רציתי את ארבעת הקודמים, אבל הם מתחילים להתחבב עליי"). קיבלנו עלילה מותחת ומעניינת. קיבלנו את "עקרות בית נואשות" הישנה והטובה. שרק ימשיכו ככה (assafTV).

עוד 10. פרק אחד לסוף העונה ב"דוקטור הו" וכפי שניתן היה לצפות קיבלנו פרק נהדר - שכרגיל היה עשוי עם המון הומור משובח - ובו גם מידע על אותו "טורצ'ווד" מיסתורי ששמענו עליו כמעט בכל פרק במהלך העונה הזאת, גם מפגש עם דבר מוזר ומפחיד בצורת כדור, גם מפגש מחודש עם מיקי ועם הסייברמן, וגם - ממש בשניות הסיום - מפגש מחודש ומרגש למדי עם הדאלקים. אני ממש מתרגש לקראת פרק סיום העונה שישודר הערב.

9.5. לפרק הזה חיכינו הרבה זמן והוא לא הכזיב. אמנם העימות עם סיילר היה קצת אנטי-קליימטי, אבל האירועים מסביב היו מרתקים וחשפו הרבה דברים מעניינים. נתחיל דווקא מהפחות טוב - מוהינדר היה משעמם כרגיל, אבל מרגע שהחליט סוף סוף שהוא הולך אחר דרכי אביו (למה הוא היה צריך שני פרקים, חמישה חלומות וילד נודניק בשביל להבין את הברור מאליו?) וראה את שמות ה"גיבורים", זה כבר נראה יותר מעניין. עכשיו רק שיקריב את חייו למענם, והכל יבוא על מקומו בשלום. פיטר היה במיטבו בפרק הזה. אהבתי מאוד את המשפט שלו "כשאני לבד, אני לא שווה כלום" - מטאפורה נאה. הוא הוכיח אומץ רב כשהגן על קלייר בגופו בלי לדעת מה יוליד יום, והכימיה שלו איתה היתה מעניינת. ניית'ן לעומתו הותיר אותי די אמביוולנטי - למה הוא כיסה את הציור בצבע? האם באמת מתוך פקפוק או דווקא מתוך אמונה וחשש כן לחיי אחיו? מעניין. הסיפור של ניקי/ג'סיקה היה טוב. במיוחד בסוף עם הירייה. לכמה זמן תיכנס הג'סיקה בגוף של ניקי, והאם היכולת של DL לעבור דרך גופים תסייע לו לחמוק איכשהו מכדור הרובה? אבל עיקר האקשן היה אצל קלייר. היא היתה כזאת חמודה בפרק הזה! בכלל, הדמות שלה הפכה לחביבה עליי במיוחד (ומשחק מצוין של היידן פאנטייר שמגלמת אותה) - האינטראקציה שלה עם זאק (שנרמז באופן ברור שהוא הומוסקסואל ומרגיש דחוי כמוה), עם אבא שלה ועם פיטר, הבריחה שלה מהחלון שמתאימה מאוד לנערה מורדת בת גילה ויחסי החברות / שנאה שלה עם המעודדת השניה היו פשוט מרתקים וכתובים היטב. היה ברור שהנוכחות של קלייר ליד פיטר תציל אותו ממוות, אבל זה עדיין היה עשוי יפה. מה שלא היה ברור זה איך אבא של קלייר - שאמור להיות איש ביטחון חשאי או משהו - נותן לה לברוח ככה מהחלון. עדן היתה קריפית לגמרי בפרק הזה! האם היא באמת התגברה על סיילר בכזאת קלות? והאם היא והברנש הגדול השני משתפים פעולה עם אבא של קלייר או שיש להם אג'נדה משלהם? אז מה, הירו חזר חצי שנה אחורה? מגניב! עושה רושם שהפרק הבא יעסוק באירועים שקרו לכל הדמויות לפני שישה חודשים. עכשיו נראה את ה"גיבורים" הופכים ל"אבודים"? נו, שוין (איתן גשם).



9. לפחות בינתיים, העונה השנייה של "איך פגשתי את אמא" אפילו מוצלחת יותר מהעונה הראשונה. סיפור "העיניים המטורפות" היה חביב, אבל כל מה שנגע להפיכתו של בארני לסוורלי היה פשוט היסטרי, במיוחד בזכות הדרכים המקוריות שהחבורה מצאה כדי להתעלל בו, והסיום הנהדר בו נכנס "סוורלי" אל הפאב וזוכה לקבלת פנים סטייל "חופשי על הבר" כולל המוזיקה והפונט של הכתוביות. איזו סדרה כיפית.

עוד 9. "אבודים" חזרה ובגדול. אפילו מי שקצת התייאש מסוף העונה הקודמת, ישמח לראות את הסדרה נטענת פתאום באנרגיה חדשה ורעננה. החל בסצנת פתיחה מבריקה (שמתכתבת עם שתי פתיחות העונות הקודמות), ומציגה את כל סיפור "האחרים" באור חדש, שונה ומפתיע. המשך בפרק שבו הועמדו שלוש הדמויות הראשיות במבחנים שפשרם עדיין לא ברור אך הרעיון הבסיסי שלהם מצמרר. עיקר הדגש (באמצעות טכניקת הפלאשבק הקבועה) הושם על דמותו של ג'ק וחולשותיה, תוך שמתגלה הצד האובססיבי, עקשני, והרסני שלו והגיע הזמן לתקוע איזו סיכה בבלון הנפוח. דומה שמישהו מהכותבים כנראה פרש מלימודי הפסיכולוגיה עם טינה בלתי-מוסברת לניסויים ופסיכולוגים - בכל רגע נדמה שיצלצל הפעמון, והפסיכולוג הלבוש לבן יופיע מאחורי הדלת ויודיע "הניסוי נגמר". רק שזה לא יקרה בעונה הזאת בבקשה... (אסף רזון. דעה קצת פחות מחמיאה בהמשך).

9 נוסף. "נמלטים". נתחיל דווקא מהסוף: מישהו הבין אותו? כלומר, מעבר לרמת ה"צריך איכשהו שהסיפור יימשך עונה נוספת, אז אי אפשר לסיים את זה בצורה טובה". עוד מישהו חושב שהעונה השלישית הולכת להיראות בדיוק כמו העונה הראשונה, רק בספרדית? ובפנמה? הרבה סמליות היתה בפרק הזה: קודם כל, דווקא כשהבעיה שבגללה ברחו האחים במשך שתי עונות נפתרה, שרה מבצעת רצח על אדמה זרה, שבגינה היא צריכה להישלח למאסר ארוך. ומי לוקח את האשמה עליו ומסגיר את עצמו? נכון, זה שעשה משהו דומה כבר בחמש הדקות הראשונות של הסדרה. היה מרגש גם לראות את המפגש המיוחל בין מייקל לשרה. היה גם סמלי לראות את שני המוחות - הרודף והנרדף - ניצבים זה מול זה, אזיקים על ידיהם. לשניהם זהו אכן סוף הדרך. עוד סמליות: הכסף שוב נקבר, הפעם מתחת למים, והוא שוב הופך להיות אחת המטרות שלאחר הבריחה. ועדיין, לא לגמרי הבנתי את ה"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיעשה". למה הם רוצים שהוא יברח משם? כפרק סיום עונה שאמור להשאיר מקום להמשך, הפרק היה טוב. מאוד אפילו. והוא סיכם עונה שנייה מוצלחת למדי.

9 אחרון להפעם. "מגרש ביתי" שוב שיחקה אותה עם פרק מוצלח. אני מוכרח להודות שלא רק שלא צפיתי את הטוויסט של הפתיח (כשהשידור שנשמע שם הסתבר בסופו של דבר כשידור מתקופתו של דן סקוט), אלא שאפילו לא הצלחתי להבין אותו בזמן אמת, ורק צפייה נוספת בפתיח גרמה לי להבין סוף סוף את מה שהלך שם. מעבר לזה קיבלנו סיום דרמטי במיוחד שנבע מההחלטה של ניית'ן לא למכור את המשחק. וכך קיבלנו גם פציעה לא פשוטה של היילי, גם התקף לב של לוקאס וגם מעצר של דן ברצח. זה יהיה אירוני אם בסופו של דבר יורשע דן ברצח אותו לא ביצע, אחרי שהצליח לחמוק מרצח אותו דווקא כן ביצע. או שאולי להיפך - האמת תיחשף והוא יורשע ברצח האמיתי. בכל אופן, מדובר במהלך מאוד מעניין, אפילו אמיץ, של יוצרי הסדרה.

8.5. פרק מצחיק במיוחד היה השבוע ב"מלך השכונה", כשהבית שליד דאג וקארי התפנה לו לפתע, מה שגרר פיצול לכמה עלילות משנה מוצלחות: בראשונה מנסים דני וספנסר לחזר אחרי בחורה אלבנית, כשהיא בכלל בטוחה שהם צמד הומואים. בשנייה היה חמוד לראות איך דיקן וקלי מספרים לדאג ולקארי מדוע לא לקחו את הדירה בגלל בן הזוג המעצבן שלהם. ההצלחה שלהם להפנות את דאג וקארי אחד כנגד השניה היתה עשויה בצורה מוצלחת מאוד, והסיום של כל העניין, כשהם מצליחים לגרום להם להאמין שהם באמת עומדים להיפרד, היה אף הוא מוצלח. בין לבין זכינו לראות את דאג נכשל בניסיונו להילחם בכמה ילדים עם כלי תחבורה על שלט רחוק וכן חיקוי מוצלח ומצחיק למדי ל"קינג קונג". פשוט נהדר.

8. "הכיתה". האמת? הופתעתי לטובה. מה שנראה לי ממבט ראשון כמו עוד קומדיה דלוחה ולא מצחיקה עם פס-קול מוקלט ובדיחות צפויות, התגלה כמשהו שיש בו משהו קצת מעבר לזה. יתכן שאלו הדמויות המקסימות (ריצ'י, הג'ינג'י שמנסה להתאבד; קאת הצינית; לינה החמודה; דאנקן שעדיין גר עם אמו), או אולי הסיטואציות החביבות (קאת: "וואו, אני מתה על סיפורים כאלה"; לינה תופסת את החבר שלה עם מישהו במיטה - לא דבר שלא ראינו בעבר, אבל הצורה בה היתה הסצנה הזאת בנויה היתה מוצלחת) ואולי הרמה של הבדיחות שהיתה פשוט מוצלחת יותר מבכל מיני סיטקומים דביליים שמרצדים על המסך. בכל אופן, אני בהחלט מצפה לפרקים הבאים, כדי לראות אם הפוטנציאל הקיים בפיילוט מבחינת פיתוח הדמויות יישמר.



7. אז נכון, 4 הדקות הראשונות של פתיחת העונה השלישית של "אבודים" היו פשוט גאונות צרופה - מפתיעות, מרתקות, מסעירות ומספרות לנו יותר על "האחרים" מאשר כל המידע שקיבלנו עליהם במהלך כל העונה השנייה. אבל למרבה הצער, המשך הפרק לא התעלה לאותה רמה. לא שזה היה גרוע, אבל הוא היווה אנטי-קליימקס מסוים לאחר הפתיחה המטלטלת. הבעיה העיקרית של הפרק היתה ההתמקדות בג'ק, שהוא פשוט דמות לא מעניינת מספיק. ראינו כבר בעבר שג'ק הוא עקשן שאוהב להיאחז במה שהוא מאמין בו ולא מרפה, והפרק לקח את זה לכיוון קיצוני והציג את הדמות באור לא חיובי, בלשון המעטה. השאלה שהוא שאל את ג'ולייט בסיום הפרק הצביעה על שינוי גישה מסוים, ואולי רמזה לנו על הכוונות האמיתיות של "האחרים" והמבחנים שלהם, אבל זו פשוט לא היתה טלוויזיה כזאת מסעירה. מה שכן מעניין זה מה שקרה לקייט אחרי הארוחה שלה על הים עם בן/הנרי. אין ספק שמשהו עבר עליה. הפגיעות הקשות בידיה ובעיקר ההתנהגות שלה בזמן המפגש עם סויר מצביעות על משהו שעובר על הבחורה. משהו מאוד לא נחמד. אשר לסוייר - ראיתי עכברי מעבדה מוצלחים יותר, והקטעים איתו היו לא יותר מנחמדים. מה שכן, הויתור שלו על האוכל שאותו עמל להשיג למענה של קייט, מצביע על הרגשות שלו כלפיה ועל חוסר אנוכיות מסוים שטבוע בדמות. האם מטרת המבחנים שעוברים הגיבורים היא לגלות את הצד הפחות אנוכי שלהם? כי זה בדיוק מה שקרה לג'ק בסוף הפרק. ג'ולייט מצטיירת כדמות מעניינת ומלאת מסתורין - מה פשר הדיכאון שהיא הביעה בפתיחת הפרק? מה היה טיב היחסים שלה עם בנרי? האם הם היו זוג פעם? עושה רושם שיש שם עניין אישי מאוד. האם היא מזדהה עם ג'ק? מאיפה לה כל המידע על ג'ק? (איתן גשם).

6. ההפתעה הגדולה של השבוע - לפחות מבחינתי - היא "24/7", הפקת המקור החדשה של ערוץ הילדים ב-HOT ובמרכזה תום אבני. כמו מאיר סוויסה, נאור ציון ושי אביבי לפניו, גם תום אבני עושה סוג של "תרגיע" - והאמת? יש סיכוי שהסדרה הזאת מוצלחת יותר משלושת המוזכרים לעיל גם יחד. תסריטים חכמים, הומור מריר, כמה גיחות אל התחום הביזארי (הפרק המבריק עם חנוך רוזן) - מדובר בסדרה קומית בסטנדרטים גבוהים מאוד, שכתובה ומשוחקת ממש טוב. הציון היה יכול להיות גבוה בהרבה, אלמלא שני דברים: א. היו כמה קטעים שלא כל כך אהבתי, למשל הקטע בו טל מוסרי נפצע מדולפין באילת או הסצנה עם העכברים בתוכנית הראשונה. ב. בצד הטכני, ניכרת בעיה מוזרה ומעצבנת בכל הנוגע למעברים תמוהים בין מסך רחב למשהו שאפשר לקרוא לו מסך "רחב יותר" (בהיעדר שם אחר), שממש מפריע לצפייה בסדרה.

5. משהו לא טוב עובר על "ארל". שוב פרק די חלש, וזה בהחלט סימן מדאיג. כל הרעיון של הבחור הגיי היה מאד סטריאוטיפי ולא נורא מצחיק, וסיפור ההתמכרות של ארל היה די צפוי והיה ברור לאיזה כיוון הם הולכים עם זה. גם ההארה של רנדי שהוא רוצה להתוודות על אהבתו כלפי קטלינה הרגיש מאולץ, והיה ברור שאיכשהו ה"עונש" של ארל יהיה קשור אליה. דווקא הקטעים של ג'וי עם מרלי מטלין עוה"ד החרשת היו מצחיקים מאוד, וחבל שלא היוו את עיקר הפרק. הקליף האנגר של הפרק הרגיש אנטיקליימטי, ולמעשה די המתאים לרוח הפרק. וחבל (איתן גשם).

עוד 5. "סטודיו 60". במילה אחת: אכזבה. אחרי חלק ראשון חביב ומלא פוטנציאל, בא החלק השני והוריד את רף ההתלהבות באופן משמעותי. במקום להמשיך את המומנטום של הפרק הקודם שבו הכתיבה היתה קולחת יותר ויומרנית פחות, בפרק הזה חזרה הסדרה לסורה - שוב הרבה קשקושים על השכבות השונות בארה"ב, התמקדות בדמויות לא מעניינות, המערכונים שהוצגו בתוכנית שבתוך הסדרה שוב לא היו מצחיקים בכלל, והעיקר - ה"פתרון" של התסבוכת, שצריך היה להיות מקורי ומלא מעוף, היה - איך נאמר את זה בעדינות - אינפנטילי? מביך? אידיוטי? השופט משחרר את כולם כי אח של טום שירת פעם באפגניסטן וסיכן את חייו? נו, באמת... נכון שהרעיון היה להציג את אותה עיירה כלא לגמרי נורמלית, אבל זה כבר באמת עלבון לאינטליגנציה. וחבל, כי ג'ון גודמן באמת דפק יופי של הופעה בפרק הזה, אבל הכל הלך לאיבוד בשורות הלא טובות שהוא נאלץ לדקלם. נקודת האור היחידה היתה שוב ג'ק רודולף, שאט אט הופך לאחת הדמויות החביבות עליי בטלוויזיה. על המשחק המעולה של סטיבן וובר כבר דובר כאן בהרחבה, אבל ההתפרצות שלו על איש העסקים ההוא, היתה פשוט פנינה של משחק. ובכלל, טוב לראות שהדמות לא מפסיקה להפתיע ולגלות צדדים חדשים באישיותה, גם אם מתברר שהכל היה לחינם (וזה למרבה הצער, היה דווקא די צפוי והרס את האפקט הדרמטי של כל הסצנה בשביל בדיחה זולה. שטות גדולה) (איתן גשם).


בשולי הממיר
ב"איך פגשתי את אמא" התקיימה השבוע פגישת מחזור של בוגרי ג'וס ווידון: לצד אליסון האניגן שמככבת בסדרה, התארחו מורנה בקארין (אינארה מ"פיירפליי") וטום לנק (אנדרו מ"באפי") (אסף רזון).

לצוות השחקנים של "מחשבות פליליות" הצטרפה פאג'ט ברוסטר, אשתו של הף ובוגרת "אנדי ריכטר שולט ביקום" (אסף רזון).

ב"חוק וסדר: מדור מיוחד" התארחה השבוע CCH פאונדר, קלודט מ"המגן".

ב"משמרת שלישית" התארח קורבין ברנסן (פעם ארני בקר, היום אבא של שון ב"בניחוש חוקר") ככוכב קולנוע מזדקן.