תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

למרות העובדה ששודרו כבר פרקים מתקדמים יותר, מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 11/3/07 ליום ראשון, 15/4/07. אנא הקפידו להתייחס בתגובותיכם אך ורק לתאריכים אלו.





מועדון העשיריות

המשרד, עונה 3, פרק 20 (שודר ביום ה', 12/4/07)
איזה פרק ענק של "המשרד". כמעט כמו כל פרק שבי ג'יי נובאק (ריאן) חתום עליו. זה התחיל עם אנדי שחוזר ומספר ששינה את שמו לדרו, עם ג'ים שלא ממש משתף פעולה, ועם דוויט שמחרים אותו עם ה"שאן" הדבילי שלו, ממשיך עם הרצאת הבטיחות ההזויה, כשמייקל מתעקש שמותר לו לתפעל את המלגזה, והופך את כל העסק למצחיק עד דמעות, ומגיע לשיא עם הרעיון המטורף של מייקל שמחליט להדגים איך זה כשמישהו מנסה להתאבד. מהרגע הזה, רמת הפרק - שממילא היתה גבוהה - נוסקת מעלה מעלה, אל פסגה מופלאה של הומור. האבטיח שנופל על המכונית; דוויט, המגאפון והחזרה המיותרת על התסריט עליו התאמן עם מייקל; הגילוי של הטירה וההבנה של פאם ש"הוא הולך להרוג את עצמו בניסיון להעמיד פנים שהוא הורג את עצמו". בדרך קיבלנו כמה התערבויות היסטריות במיוחד, ולקינוח בדיחת "מיהו גיבור" נוספת (היתה אחת גם בסיום הפרק שעבר) ומשעשעת לא פחות. פרק נפלא. ציון: 10.

הסופרנוס, עונה 6, פרק 13 (שודר ביום א', 8/4/07)
"הסופרנוס" חזרה אל החצי השני, ועשתה את זה בגדול. אולי זו היתה ההתרגשות עם חזרתה של סדרת המופת הזאת, אבל אני חייב לציין שבמשך כל הסצנה שבה בילו טוני ובובי בסירה, ובמשך כל הזמן שחלף עד ההתפרצות, בזמן משחק המונופול, קיננה אצלי תחושה חזקה, שמשהו הולך לקרות. כשהם היו בנהר, אמרתי לעצמי שטוני הולך להתעצבן ולזרוק אותו מהסירה. זה לא קרה. בזמן משחק המונופול, כשהכל היה רגוע, פסטורלי ונעים, היה לי ברור לחלוטין שהעסק זמני לחלוטין, שמשהו יקרה. והוא קרה, ובגדול. טוני התנפל על בובי בקלה, מריבה פיזית לא קצרה, שהסתיימה בסוג של "הפסד" עבור טוני. טוני סופרנו הגדול, הבוס, הפסיד במריבה למישהו אחר, נושא שהסדרה עסקה בו גם בפרקים המוקדמים של העונה. וזה מטריף את חושיו של טוני. והפרק ממשיך. האם טוני יחסל את בובי? האם תהיה התפרצות נוספת? והתשובה: לא. אבל טוני פותר את האישואים שלו עם עצמו בצורה פשוטה. הוא ייאלץ את בובי לבצע את ההריגה הראשונה שלו - שמתבצעת ברישול, ועם השארת יותר מדי פרטים מזהים בזירת הרצח. טוב לא יכול לצאת מזה. וברקע, שוב כרמלה סובלת. היא צריכה לקחת אותו אל המיטה אחרי המריבה, היא מנסה להוריד לו את הבגדים, לא מצליחה, ומתייאשת, אומרת לעצמה "למה לי?". אילו חיים מסכנים יש לכרמלה, כמה היא סבלה בגלל בעלה? כמה היא עוד תסבול? ואיך תסתיים לנו הסדרה הנפלאה הזאת? פרק פתיחה חזק ומעורר מחשבה. הספירה לאחור התחילה. ציון: 10.

המגן, עונה 6, פרק 1 (שודר ביום ג', 3/4/07)
דווקא אחרי הסיום המפוצץ של העונה החמישית קיבלנו את הפער הגדול ביותר בין עונות של "המגן" עד כה - קצת יותר משנה - אחרי שכמעט ברגע האחרון נדחה תאריך היעד לפרק הבכורה של העונה השישית בלא פחות משלושה חודשים, לטובת עונת הבכורה של "Dirt". הציפיות עלו, ההמתנה היתה מורטת עצבים, הפרק המקדים בן 15 הדקות באתר BudTV אכזב והעלה בי מעט חששות שהעונה הזו תיראה כמוהו, עמוסת פלאשבקים נסחבים מעט ותחושה כללית של הנמכת הטון של הסדרה, כפי שקרה בעונה הרביעית. ובכן, אין שמח ממני להגיד שלא ולא. העונה השישית של "המגן" סופסוף כאן, והיא נפתחה בפרק כל כך טעון ומרתק, כך שבין מלוא התחושות שליוו אותי בצפייה בו, העיקרית שבהן היא שהיה שווה לחכות (לא שהיתה ברירה). שיין המתועב נוכח לדעת (יחד עם ויק ורוני) לא רק שלם לא התכוון ולו לרגע להסגיר את הסטרייק-טים, אלא גם היה מוכן ללכת לכלא למשך יותר זמן כדי להגן עליהם ועל עצמו. שיין שהתייסר קשות על הרצח הפזיז של לם גם כשחשב שהוא מוצדק, מתייסר עכשיו הרבה יותר ומתחיל לגלות נטיות אבדניות (ותרשו לי לקוות שהן ייצאו לפועל). דמותו של ג'ון קאוונה (אותו ממשיך לגלם זוכה האוסקר הטרי פורסט וויטאקר) ממשיכה ללבות את האווירה בטקטיקות חדשות בעוד ניסיון נואש להפיל את ויק וחבורתו, ועכשיו מתחיל גם הוא לשחק מלוכלך. אסוודה מתייסר קצת גם הוא על התרגיל שהוא וקאוונה ניסו במטרה להפחיד את הסטרייק-טים ולמצוא את לם, אבל בגדול ממשיך בשלו. באופן אישי אסוודה הולך והופך לדמות שהכי מרתקת ומסקרנת אותי במהלך הסדרה. ואם כל זה לא מספיק, קורין (אשתו לשעבר המתבכיינת תמידית של ויק) מזהירה את דני על אפשרות שגם התינוק שלה ושל ויק (למישהו היה ספק?) הוא אוטיסט; בילינגס ממשיך להיות דביל; ודאץ' וקלודט ממשיכים להיות סוג של צלע שפויה ושקולה בתוך כל הבלאגן. הכל יחסי כמובן. לא יעזור כלום, "המגן" היתה ונשארה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. ציון: 10 (זוחל השטיח).



Friday Night Lights, עונה 1, פרק 21 (שודר ביום ד', 4/4/07)
קשה לכתוב על הסדרה הזאת בפרספקטיבה של פרק אחד בלבד. כן, הפרק הנוכחי היה מקסים ונפלא, אבל זה לא שה-20 הקודמים היו פחות טובים ממנו, בטח לא בצורה משמעותית. ובכל זאת, בפרק הזה היו כמה רגעים בלתי נשכחים, כשבראשם כל אירוע ה"Roast", ה"צלייה", עם הירידות על קבוצת הדילן פנת'רז ובראשה המאמן אריק טיילר. הנאום של אשתו היה אחד הנאומים היותר מוצלחים שיצא לי לשמוע בסדרות טלוויזיה. גם בגלל הצורה החיננית שבה היא הגישה את הבדיחות שלה, אבל גם בגלל הדברים הרציניים שהיא אמרה בסיום. היו עוד דברים מוצלחים בפרק, כמו שתי הסצנות בהן מספר לנדרי על התקיפה של טיירה והסצנה הנוספת כשטיירה מגישה את התלונה במשטרה (והקטע שבו מצלמים אותה) או ההחלטה של המאמן להגיד "כן" להצעת העבודה, הצורה בה בתו, ג'ולי, מקבלת אותה, והויכוח עם אשתו בנוגע לאפשרות שהם יישארו לגור שם כדי לאפשר לג'ולי לסיים את הלימודים בתיכון שלה, אבל המשפט שאיכשהו נחרט לי בזיכרון זה המשפט שאומר באדי גריטי לאריק טיילר, שניות אחרי הדברים שאשתו אומרת: " You got a good one, couch, a really good one". גריטי מדבר על אשתו של טיילר, אבל זה משפט שאפשר גם להגיד ל-NBC על הסדרה הכל כך נפלאה הזאת. ציון: 10.

Friday Night Lights, עונה 1, פרק 22 (שודר ביום ד', 11/4/07)
ואם הפרק הקודם היה נפלא, הרי שבפרק סיום העונה לא יכולתי שלא להתרגש שוב ושוב ושוב מכל כך הרבה אלמנטים בפרק הזה: ההתרגשות של טיילר כשאשתו מספרת לו שהיא בהריון, הפנטזיות של לנדרי על הנסיעה עם טיירה והתנפצות הפנטזיה כשהיא מביאה את אחותה ואת אמה, האכזבה של כולם מהעזיבה של מאמנם ובמיוחד התגובה של מאט, וכמובן המשחק עצמו, הנאום במחצית, והקאמבק הצפוי, אך המופלא. ציון: 10. וגם: איזו קסם של סדרה, איך נפלתי שדוד כל שבוע מחדש אחרי כל פרק ופרק (הסדרה היחידה עם מגמת שיפור אדירה מפרק לפרק לאורך כל העונה),זוויות הצילום המיוחדות, הפסקול העדין - אפילו התמכרתי למבטא ולקול הסקסי השבור של המאמן. כל דמות בסדרה נוגעת בך באיזושהי צורה. פרק סיום העונה היווה סוג של closer, למרות מספר שאלות שנותרו ללא מענה. כולי תקווה שתהיה לסדרה המופלאה הזאת עונה שניה (אבשלום שושני).

סקרבס, עונה 6, פרק 15 (שודר ביום ה', 5/4/07) -
מוות של דמות אהובה הוא כלי תסריטאי שנעשה בו שימוש בלא מעט סדרות, אבל נדיר למדי לראות את זה קורה בסדרות שהן קומיות במהותן. הסיבה לכך פשוטה - מוות הוא נושא עצוב מאד, שקשה למצוא דברים מצחיקים שקשורים בו, בפרט כשהוא עוסק במישהו שהקל מזדהה איתו. מדי פעם יש הבלחות כאלה, אבל הן בד"כ באות מתוך מקום של חוסר ברירה (למשל: "8 כללים פשוטים" התמודדה עם מותו של ג'ון ריטר). כמה פעמים תראו סדרה קומית שבוחרת להרוג דמות אהובה מרצון? יש רק סדרה קומית אחת היום בטלוויזיה שלא צריכה להיות לה שום בעיה להתמודד עם סיפור כזה, ולעשות את זה טוב. ממש טוב. "סקראבס", כמובן. אז נכון שלאוורן היא לא אחת מהדמויות הראשיות, אבל היא הייתה שם איתנו כל הזמן הזה, החל מהעונה הראשונה ועד עכשיו, והיא בהחלט הייתה אחת מהדמויות היותר אהובות. להרוג אותה זה לא עניין של מה בכך. הפרק המחיש בצורה הברורה ביותר את המעלה הגדולה ביותר של "סקראבס" - היכולת שלה לגרום לקהל הצופים בה לנוע מגעיות צחוק אדירות ללחלוחית בעין בתוך שניות ספורות. הפרק היה עמוס ברגעים משעשעים - החל מהבדיחות על התספורת החדשה של ד"ר קוקס ("אתה דומה ללקס לותר"), דרך הניסיון הכושל של ג'יי די וטרק לפגוע בבית של ד"ר קלסו והתגובה הקורעת של קלסו, הניסיונות הפתטיים של ג'יי די להבין מה אמר ד"ר קוקס בזמן שהוא שוב חלם, ג'ק שנוסע באוטו עם מוסיקת הרוק הכבד וכרגיל - החלומות ההזויים של ג'יי די, החל מ"רובוט החדשות הרעות" ההיסטרי ועד למופע הצללים שלו יחד עם כל חברי הצוות. ענק, פשוט ענק. בה בעת, בפרק לא היו חסרים רגעים מרגשים, בפרט הפרידה של כל אחת מהדמויות מלאוורן בדרכה שלה - אליוט שמאפרת את לאוורן כדי שתיראה יפה ברגעיה האחרונים, הטוד שמתוודה שהוא לא רוצה לעשות אותה כיוון שהוא מכבד אותה מדי (אבל מוכן לעשות אותה כדי להציל אותה), השרת שמתוודה שהרג לה את הכלב, ד"ר קלסו והנשיקה המדהימה ("הוא תמיד אהב סוכר חום"), טרק שסופר את כמות השחורים בבית החולים, ג'יי די שנזכר במת הראשון שלה דרכה, ד"ר קוקס שנפרד ממנה בלי לדבר הרבה אבל הביע כל כך הרבה בתנועות הגוף שלו, וכמובן, קרלה והנאום המרגש כל כך שלה בסיום. בכלל, קרלה הייתה שוב דמות המפתח בפרק, וג'ודי רייס שוב הוכיחה את עצמה כשחקנית דגולה. אהבתי את העובדה שלאוורן ליוותה אותה לאורך הפרק, ואת הרפרנס לד"ר קוקס ולפרק עם בן, והסיום, שבו לאוורן הולכת לעולמה רגע אחרי שהיא נפרדת ממנה היה הולם וראוי כל כך. אה, כן - ולד"ר קוקס יש ילדה שקוראים לה ג'יי די! הא! כל כך מתבקש. היי שלום, לאוורן, מי ייתן שתזכי לראות את אלילך שם למעלה ולהיות מאושרת. ציון: 10 (איתן גשם).

אבודים, עונה 3, פרק 16 (שודר ביום ד', 11/4/07)
חיכינו, חיכינו, בכינו, בכינו (וגם התבכיינו, והרבה), כבר חשבנו שזה לא יגיע, אבל - מי היה מאמין - זה הגיע. פרק של "אבודים" עם תשובות! ואפילו על שאלות שהן רלוונטיות! והתשובות אפילו מעניינות! ומשאירות פתח לספקולציות ולשאלות נוספות!! בלי ספק, זה היה ה-פרק של העונה השלישית, הן מבחינת האיכות והן מבחינת הגילויים שבו והדרך שבה קידם את העלילה. הו, ג'ולייט, מתי תביני כבר שזה פשוט בגלל שהזמן היה לא טוב? כמה רוח חיים הוסיפה דמותה של ג'ולייט לסדרה. נראה שמדובר בדמות המורכבת והאניגמטית ביותר בסדרה. אפילו פרק כמו של השבוע, ששפך כל כך הרבה אור על הדמות, עדיין לא הצליח לגרום לנו להבין באמת מי היא ומהם מניעיה. והמשחק של אליזבת מיטשל היה פשוט מדהים. "אמי" מדהים. היכולת שלה לנוע בין עדינות ורוך לבין קשיחות ועצמה במחי שניות פשוט מפעימה. וואו. הפרק פרס לנו לפרטי פרטים את דרכה של ג'ולייט לאי ואת מעשיה בו. ידענו כבר קודם של"אחרים" יש עניין ביכולות הפיריון שלה, אבל עכשיו התברר עד כמה היא היתה חשובה להם ולמחקרים שלהם, ועד כמה קלייר היתה חשובה בסיפור הזה. עכשיו התגלה גם ההסבר למתח הגלוי בין ג'ולייט לבן, הסיבה שבגינה היא כל כך רוצה לברוח מהאי, הרומן שלה עם גודווין (זה שנרצח ע"י אנה-לוסיה) שהיה בלתי צפוי משהו ומה התפקיד שלה אצל "האחרים". במיוחד היה מרתק לראות את סיפור החטיפה של קלייר מוצג באור אחר לגמרי, ואף מקבל מימדים טראגיים ממש (אית'ן מוצג כמי שפעל להצלת חייה של קלייר ושילם על כך בחייו?). דבר מעניין נוסף הוא הגילוי שהאי מונע מנשים בהריון מללדת ואף הורג אותן. אותו אי שגורם לנכים להחלים לחלוטין ולחולי סרטן להירפא לגמרי. מדוע האי מאפשר חיים לגורמים מסוימים אך מונע יצירת חיים חדשים? הסיפור הזה פותח גם פתח לשאלות אחרות - מדוע קלייר כן הצליחה ללדת? האם יש קשר לעובדה שהתעברה לפני שהגיעה לאי? (במהלך הפרק נרמז שלא) מדוע דניאל רוסו כן הצליחה ללדת את אלכס (אם כי לפני 16 שנה ולא ידוע לנו הרבה יותר מדי על כך)? ובעיקר - מה יהיה עכשיו על סאן היקרה וההריון שלה? האם "האחרים" שמו עליה עין? הגילוי בסוף לא היה לגמרי בלתי צפוי, אבל עדיין היה עשוי היטב. מעניין לראות עד כמה ג'ק סומך על ג'ולייט וקשה שלא לתהות האם הוא לא מסתיר ממנה (ומהצופים) משהו שאנו לא יודעים. זה נראה פשוט נוח מדי. הסצנה של ג'ולייט עם סויר וסעיד היתה חזקה במיוחד, אם כי די מטרידה העובדה שג'ולייט יודעת על משהו שסויר עשה יממה לפני הטיסה. זה קצת מוגזם. סצנת השיא של הפרק, לעומת זאת, היתה, לטעמי, זו שבה צפתה ג'ולייט באחותה על גבי מסכי הענק. כל המידע הזה והיכולת של "האחרים" להשיג אותו הרגישו מגניבים לגמרי. ציון: 10 (איתן גשם).





כמעט מושלמים

אבודים, עונה 3, פרק 14 (שודר ביום ד', 28/3/07)
הביקורת הנוקבת ביותר שנמתחת על "אבודים" היא שהסדרה לא מקדמת מספיק את העלילה, ויותר מדי פרקים הם בגדר "פילרים", שלא מזיזים דבר. אבל מה לעשות ולפעמים יש "פילרים" שהם פשוט, איך נאמר, מוצלחים מאוד? הציפיות דווקא היו נמוכות - ניקי ופאולו "הוכנסו" לתוך העונה בצורה די מגושמת, ודומה היה שכל תפקידם בעלילה היה להראות שיש עוד אנשים ברקע, מלבד גיבורינו. אבל הפרק סיפק את הסחורה ובגדול. פתאום התברר ששתי הדמויות היו הרבה יותר מעורבות במתרחש מסביב מכפי שידענו. למעשה, הפרק - ובפרט סיומו - נראו כמו מחווה חביבה לסדרות כמו "אזור הדמדומים" ו"אלפרד היצ'קוק מציג". הפרק סיפק הצצה מחודשת לאירועים רבים ומעניינים מהעבר. במיוחד היה מרתק לראות את הסצנות שאחרי ההתרסקות על האי מנקודת המבט של שתי הדמויות האלה. היה גם מעניין לראות איך פאולו היה מעורב בגילוי די חשוב על "האחרים" (בן יזם את החטיפה של ג'ק, קייט וסויר לצורך הניתוח, וידע בדיוק למה הוא רוצה את שלושתם), בלי לדעת את המשמעות שלו. הסיפור של הפרק נבנה בקפידה. סצנת הפתיחה נראתה כמו משהו לא ברור, ובסוף הפרק הכל כבר היה ברור. הסיפור עצמו נכתב היטב - החל מהקשר של ניקי לאותו מיליונר, ה"מפגש" שלה עם פאולו, הגילוי על שיתוף הפעולה שלהם כתחמנים, הקשר שלהם יחד על האי, הסודות שהסתירו האחד מהשניה, השילוב של מר ארסט והעכבישים שלו (כרמז לעתיד לבוא), הקרב על היהלומים יקרי הערך, התרגיל של ניקי עם העכבישים, העקיצה הקטלנית שלהם והגילוי המדהים בסיום. השימוש בעכביש ארסי היה מתוחכם במיוחד, כמטאפורה לתרגילי ה"עוקץ" שליוו את הפרק לאורכו, ואולי גם ברמז לניקי כמעין "אלמנה שחורה". אז נכון שפרקי "פילרים" הם בדרך כלל מעצבנים, בפרט כשיש כל כך הרבה כאלה בסדרה שמבוססת על שאלות שמצריכות תשובות, אבל הפעם נסלח להם, כי זה היה פשוט טוב מדי. וחוץ מזה, נפטרנו משתי הדמויות המיותרות האלה, אז לפחות עשו את זה בצורה מעניינת ואפילו אכזרית. ציון: 9.5 (איתן גשם. וגם:) אני אהבתי את הפרק הזה לחלוטין. הפלאשבקים היו מעניינים והשליכו ישירות על מה שקורה בפרק, וזה תמיד נחמד לראות פלאשבקים של דמויות חדשות מאשר פלאשבק על החולה השישי שג'ק מציל או הפשע העשירי שקייט עושה. היה נהדר לראות כמה מהדמויות של פעם (שנון, בון, אית'ן, ואפילו ארסט) וגם כמה אזכורים לאירועים מפעם (הנאום של ג'ק על החוף, החטיפה של סאן). אבל מעבר לכל זה, הדבר הכי טוב בפרק הזה היה שפשוט היה לו את הקסם של פעם. של הפרקים בעונה הראשונה, כשכל תעלומה חדשה עוד היתה מסקרנת ולא מייאשת. זה בדיוק מה שקרה בפרק הזה - בחלקים גדולים ממנו (לפחות בתחילתו) הוא היה מבלבל, אבל זה רק גרם לו להיות יותר מסקרן, ולא גרר תגובה של "אוי נו, עוד תעלומה מסתורית? אין לי כוח... שיגידו לי כבר מה לעזאזל דובי קוטב ופסל עם 4 אצבעות ברגליים עושים על האי הזה" כמו הרבה מאוד פרקים פוסט-עונה ראשונה. אז נכון, הסיפור של פאולו וניקי לא היה חיוני לעלילה בכלל, אבל הוא עדיין היה נחמד מאוד. שניהם ייצגו פחות או יותר את שאר הדמויות על האי שלא בחבר'ה שמחליטים, ואי אפשר שלא להעלות חיוך כשרואים שהם בכלל גילו את המטוס ואת תחנת ה"פנינה" הרבה לפני ג'ק ושות'. פרק מיותר? אולי. זה לא הופך אותו לפחות ממצוין. ציון: 9 (MooTzk).



דוקטור הו, עונה 3, פרק 1 (שודר בשבת, 31/3/07)
הדוקטור חזר! ערפדית זקנה, קרנפשוטרים, גשם הפוך, בית חולים על הירח, מברג סוני הרוס - כל אלו הם עניין שבשגרה אצל הדוקטור. יש מלווה חדשה, עם משפחה מעצבנת (חבל שאת המרכיב הזה של רוז לא שכחו) ודינמיקה מוצלחת עם הדוקטור. ויש אקשן, קצב טוב, חייזרים רעים אך לא מרושעים, והמוזיקה של הדוקטור. יש מעט סדרות שגורמות לי לחיוך מטופש על הפנים. תחילת העונה השלישית של הדוקטור המחודש היתה אחת שכזו. ציון: 9.5 (שלמקו GRAS).

בטי, עונה 1, פרק 18 (שודר ביום ה', 22/3/07)
הפרק האחרון של בטי ששודר בארה"ב היה פרק טוב. בין השאר בגלל שהוא עסק בהתמודדות עם משפחה: בטי עם שלה, שנראית מופרעת לחלוטין לעיניו של זר, אבל בעצם המשפחה הכי אוהבת והכי תומכת שאדם יכול לבקש לעצמו; דניאל עם שלו, שנראית נוצצת מבחוץ, אבל מכילה בתוכה שקרים, בגידות, אלכוהוליזם ותחרותיות; וגם מארק, העוזר הנאמן של וילהלמינה, שכל מה שמעניין אותו בסופו של דבר זה לרצות את אמא שלו. ואגב מארק, המהפך שלו מדמות שמלגלגת על בטי ומשפחתה לדמות שמגוננת עליהם, ורגע השבירה שלו כשאמו משמיצה את ג'סטין, היו מאוד מרגשים. אבל חוץ מזה, אחד הדברים שאני אוהבת בבטי הוא העובדה שגם שהדמויות מראות צדדים רגישים - אתה מגלה שהן לפעמים חוזרות לסורן. אמנדה למשל, מתחילה את הפרק כחברה אוהבת שמוכנה להקריב את הערב שלה לטובת מארק, אבל הופכת לתככנית מרושעת בשנייה שהיא מבינה שהוא "זורק" אותה. או וילהלמינה הנוראית, שהרצון שלה להשתלט על העיתון בכל מחיר, כולל ניסיון להחזיר את אם משפחת מיד לבקבוק המשקה, וכולל מכירת גופה שלה, היה בעיני עצוב ומבזה (ואם היא הייתה אכן מצליחה להשקות אותה בוודקה בסופו של דבר, זה היה גם בלתי נסלח). אותו דבר קורה לדניאל, שהיה מוכן להגיע לסוג של שביתת נשק עם אלכסיס, אבל בסופו של דבר נוצח על ידו/ה בתחרות ריצה. בסוף הפרק נראה הבחור עם שתי נשים ובקבוק במיטה, אבל בניגוד לאווירת העליצות שאפיינה את המעללים שלו בעבר, פה הוא נראה עצוב ומדוכא. מסתבר שתרופות שעזרו לך פעם, לא בהכרח עוזרות גם היום... רגע של אושר הנחיל לי הנרי, רואה החשבון הנאה, שנראה כאילו מישהו בכוח מנסה להפוך אותו לחנון כדי שיתאים לבטי. היכולת שלו לצטט את כל מה שהיא אוהבת מעידה על ההתאהבות העמוקה שלו, ונו, שיעיף כבר את צ'ארלי חזרה לכפר שממנו היא באה. כאמור, פרק טוב. לא מופלא כמו כמה פרקים אחרים - אבל עדיין, פרק שמשאיר אותך בסופו עם תחושה של "הלוואי והיה לי הפרק הבא ביד - ומייד". ציון: 9 (זלפה).

אנדי בארקר, בלש פרטי, עונה 1, פרק 2 (שודר ביום ה', 22/3/07)
כמה עצוב לראות לעתים את הרשתות הגדולות חסרות סבלנות וממאנות לתת צ'אנסים לסדרות איכותיות שמתקשות לצבור תאוצה, מסיבות שונות, והכל משיקולים מסחריים וכלכליים. לפני כשבועיים התבשרנו על כך ש"אנדי בארקר" - שבקושי הספיקה להטביע את חותמה על הטלוויזיה האמריקאית - כבר בוטלה ע"י רשת NBC. קצת משונה שאותה רשת שעמדה מאחורי סדרה כמו "רוק 30", שלא לגמרי הבריקה בפרקיה הראשונים, מפנה כתף קרה ל"בארקר" הטובה מ"רוק 30" - לפחות אם אפשר לשפוט על פי פרקיה הראשונים (או לא משונה, כשרואים מיהו הגוף המפיק את "רוק 30" ומהם האינטרסים הכלכליים של הרשת בהפקתה). כי "אנדי בארקר" עושה בקלות את מה ש"רוק 30" לא ממש עשתה בראשית דרכה - היא מצחיקה. ממש מצחיקה. בכלל, יש לסדרה פוטנציאל גדול מאוד: היא שנונה, היא כתובה היטב, יש מאחוריה את אחד השמות המוכרים בתעשייה (קונאן או'בראיין הוא אחד המפיקים בפועל וכותב ראשי. כזכור, קונאן כתב בעברו ל-SNL ול"משפחת סימפסון"), היא משוחקת היטב (יש שם את טוני הייל, באסטר מ"משפחה בהפרעה", למשל, ואנדי ריכטר עושה עבודה מצוינת בתפקיד הראשי), ויש משהו במראה שלה ובתחושה שהיא משדרת שפשוט גורם לצופה להרגיש שמדובר בסדרה חמודה. כל הרעיון הבסיסי של הפרק - של הטיפוס השמן שלא ממש התחשב במצב הכולסטרול שלו, ומת, אבל אשתו משוכנעת שהוא נרצח בגלל שהיה לו רומן כי הוא היה כה נחשק - היה חמוד ומקורי. מצחיק במיוחד היה הקטע שבו אנדי שואל את אותה אישה אסייתית סקסית, אחרי שהיא מלמדת אותו לשחק גולף "היי, רצחת במקרה את גיא"? הטיימינג, והדרך שבה הוא שאל את זה היו פשוט מושלמים. קטע משעשע נוסף היה כשלו, הבלש הזקן, טלטל את הבחור שאישר להם לצפות בקטע הוידאו, בניסיון לשכנע אותו לאשר להם לראות את סרט הוידאו. חמוד. הטוויסט עם הגילוי שהבלונדה המסתורית היא דווקא בלונדי - בריאן - היה קצת צפוי, אך עדיין משעשע, במיוחד התשובה של בריאן לשאלה איך הוא מסביר את זה, שהרי הוא עצמו תמיד סיפר כמה שהוא נמשך לשדיים גדולים ("טוב, היו לו כאלה!". ענק!). גם כל סיקוונס המכות בין אנדי לבריאן היה מגושם ומצחיק. אבל הקטע ההורס ביותר היה בסיום הפרק, כשאנדי ואשתו דנים בהשלכות של תפיסתו של הרוצח - וההבנה של אנדי שאשתו של גיא, וונדי, כן תהיה שלווה עם עצמה עכשיו שהיא גילתה שלא המאהבת הסקסית רצחה את בעלה, אלא המאהב ההומו הפסיכוטי שלו. ציון: 9 (איתן גשם).

האוס, עונה 3, פרק 17 (שודר ביום ג', 3/4/07)
יופי של פרק! כל כך הרבה דברים מעניינים - החל מהדמות המרתקת של אמה הצלמת, ההתמודדות המחודשת של הסדרה עם סוגיית חיי אם כנגד חיי עובר מזווית חדשה ומקורית, היחסים בין הדמויות, הדגש על קאדי וההתנהגות שלה ועוד ועוד. נתחיל מאמה. אפשר היה לראות שלהאוס יש יחס קצת שונה כלפיה מאשר ליתר החולים. עושה רושם שהוא מחבב ומעריך אותה קצת יותר מהאחרים. אולי זה בגלל שהיא חדת אבחנה כמותו? נראה שזו התשובה. אשר לדילמת האם מול העובר - הסדרה כבר דנה בסוגיה הזו בעבר, אבל הפעם הסיטואציה שונה, והדילמה נראית הרבה יותר קלה. הפעם גם האם וגם העובר עלולים למות. אבל מסתבר שהדילמה לא כזו פשוטה ורגשות אימהיים גוברים על ההיגיון, או לפחות היגיון לכאורה. מעניין לראות שינוי קל בגישה של האוס, שבעבר לא היה מוכן לשמוע על הקרבה מצד אם למען התינוק, והפעם שחרר אמירה שממנה משתמעת הבנה להקרבה של אם עבור חיי עובר, וזה מראה על התפתחות והתקדמות מצד הדמות. מרתק. צ'ייס וקמרון - הו, צ'ייס המסכן. הוא כל כך דלוק עליה, וכל כך ברור שהיא לא שמה עליו קצוץ. היי, זה עונשו של מי שנמשך לנשים מעצבנות. החלק העיקרי של הפרק, מבחינתי - קאדי. בפרק הזה היא פשוט "התחפשה" להאוס. כל ההתנהלות שלה היתה האוסית טיפוסית, והיא אפילו העירה ש"עכשיו היא מבינה אותו כשהוא מנסה להוכיח את האבחנות שלו". בהחלט אמירה מעניינת. בהקשר הזה היה כיף לראות את ווילסון מתפקד כ"קאדי" שלה, וכמו הקאדי של האוס זוכה להתעלמות מופגנת ממנה. בסופו של דבר, בדיוק כמו האוס, הרגש ותחושות הבטן שלה התבררו כמוצדקים, והיה משעשע לראות אותו מסביר לה שהיה לה סתם מזל מקרי. כן, בטח. המתח המיני ביניהם ממשיך להתגבש, והגיע הזמן שיממשו כבר משהו שם, כי אני כבר לא יכול לחכות. ציון: 9.5 (איתן גשם).

האוס, עונה 3, פרק 18 (שודר ביום ג', 10/4/07)
עוד פרק משובח מבית היוצר של דייויד שור וחבריו. הפרק התמקד בשלוש זירות, ובכולן לא היה משעמם לרגע. קודם כל, כל הרעיון של סיטואציה שבה האוס וקאדי תקועים על מטוס היה מבריק, והביצוע היה בהתאם. אהבתי את הדרך שבה האוס סידר את הכרטיסים ותקע את קאדי במקום מעפן, ואח"כ תחמן אותה להיתקע עם החולה במחלקה הראשונה - מאוד מתאים לדמות. הכי היסטריים היו התחליפים שמצא לשלישייה שלו (ילד, בחור שלא מדבר אנגלית ומישהי עם וסט יפה), והאפיונים שלהם. אבל מלבד האפקט הקומי, אפשר לראות עד כמה האוס צריך אנשים שיאתגרו אותו, שייתנו לו סיבות לחשוב ולשנות את דעתו מדי פעם, ולמעשה, למרות שהאנשים האלה הוצגו בצורה הלועגת לשלושת העוזרים הנאמנים, הם הציגו את החשיבות שלהם להאוס. יפה היה לראות את ההבנה של האוס שמלבד החולה הראשון יתר החולים הכניסו לעצמם לראש שהם חולים, ופיתחו את הסימפטומים הדומים - אמירה מעניינת על נפש האדם ועל הקשר בינה לבין הגוף. בפרק היו מספר רמיזות למתח המיני בין האוס לקאדי - בפרט הדרך שבה הוא מסתכל עליה הולכת והמבט שלה כשהיא רואה את הדיילת שמתחילה עם האוס. יאללה, תקדמו את זה כבר. ואם כבר מתח מיני - מסכן צ'ייס, כבר אמרנו? למרות שקשה להאשים את קמרון, היא הבהירה מה היא רוצה מההתחלה, וברגע שהבינה את כוונותיו של צ'ייס העמידה את הדברים במקום, וזו זכותה המלאה. מבחינתה, זה היה מהלך נבון מצידה לסגור עניין מהר, לפני שהעסק יהפוך למגעיל. אבל בכל זאת, צ'ייס נראה כל כך מסכן וכל כך רצה אותה. מעניין אם עכשיו אחרי ה"פרידה" הזאת הוא ימשיך להסכים עם כל אבחנה שלה. יש לי הרגשה מוזרה שלא. בגזרת החולה השבועי קיבלנו סיפור נחמד (עם סצנת פתיחה חביבה במיוחד), ועם גילוי יפה של צ'ייס ששוב הוכיח שמבין השלושה הוא זה שניחן בכושר האבחון הקרוב ביותר לזה של האוס. מעניין היה לראות את הקשר היפה שנרקם בין רובין - שעונה להגדרה הקלישאתית כל כך - "הזונה בעלת לב הזהב", לבין פראן (החולה), ועוד יותר מעניין מכך היה לראות את ווילסון מזמין אותה לדייט. אנו יודעים שלווילסון יש משיכה לנשים שזקוקות לעזרה, האם הוא ינסה "להציל את רובין מעולם הזנות"? האם זה מה שהוא מחפש? בכל מקרה, האוס מאד יהנה לשמוע על ההתפתחות החדשה, יש לו הרבה חומר להסתלבטות על החבר שלו. ציון: 9 (איתן גשם).



נמלטים, עונה 2, פרק 22 (שודר ביום ב', 2/4/07)
נתחיל דווקא מהסוף: מישהו הבין אותו? כלומר, מעבר לרמת ה"צריך איכשהו שהסיפור יימשך עונה נוספת, אז אי אפשר לסיים את זה בצורה טובה". עוד מישהו חושב שהעונה השלישית הולכת להיראות בדיוק כמו העונה הראשונה, רק בספרדית? ובפנמה? הרבה סמליות היתה בפרק הזה: קודם כל, דווקא כשהבעיה שבגללה ברחו האחים במשך שתי עונות נפתרה, שרה מבצעת רצח על אדמה זרה, שבגינה היא צריכה להישלח למאסר ארוך. ומי לוקח את האשמה עליו ומסגיר את עצמו? נכון, זה שעשה משהו דומה כבר בחמש הדקות הראשונות של הסדרה. היה מרגש גם לראות את המפגש המיוחל בין מייקל לשרה. היה גם סמלי לראות את שני המוחות - הרודף והנרדף - ניצבים זה מול זה, אזיקים על ידיהם. לשניהם זהו אכן סוף הדרך. עוד סמליות: הכסף שוב נקבר, הפעם מתחת למים, והוא שוב הופך להיות אחת המטרות שלאחר הבריחה. ועדיין, לא לגמרי הבנתי את ה"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיעשה". למה הם רוצים שהוא יברח משם? כפרק סיום עונה שאמור להשאיר מקום להמשך, הפרק היה טוב. מאוד אפילו. והוא סיכם עונה שניה מוצלחת למדי. ציון: 9.

הפמליה, עונה 3, פרק 14 (שודר ביום א', 15/4/07)
פרק מצוין נוסף של "הפמליה", שנע הפעם בשלושה מישורים מקבילים לחלוטין, וכל אחד מהם היה משובח בזכות עצמו. באחד ראינו איך אי מתבייש לספר לוינס שהוא לא רוצה שיצטרף אליו לסופ"ש עם סלואן. היה מעניין לראות שם את השינוי שעובר אי משמחה על כך שהוא עשה "תרגיל" לוינס, לחשש מסוים לקראת הדאבל דייט עם לינדסי, דרך הניסיונות לגרום לסלואן לא להתחבר אל לינדסי, ההסכמה עם החיבור בין השתיים, ועד לסיום שבו סלואן מספרת לוינס את האמת, ועוברת בעצמה לכעס מוצדק עליו. במישור השני של הפרק ניסו דרמה וטרטל להיכנס למיטתן של שתי בחורות דרך הכלבה שלהן. היה משעשע למדי לראות את הניסיונות של דרמה להיראות מתחשב, ואת שיחות המוטיבציה שערך לטרטל. במישור השלישי, ואולי המעניין מכולם, ראינו שארי הוא לא רק כסף, כסף וכסף, ושבעצם כן אכפת לו מלויד. אהבתי את הסצנה בה הוא צועק את ה"לויד!" המפורסם שלו במועדון הגייז, ואת המשפט שלו לג'יי: "אנחנו אולי זונות בסוכנות שלי, אבל אנחנו לא סרסורים!". יופי של פרק. ציון: 9.





היום השישי של ג'ק באוור

24, עונה 6, פרק 13 (שודר ביום ב', 12/3/07)
הו, כמה התגעגעתי אלייך מרת'ה לוגן. במחי פרק אחד קיבלנו יותר רגש, יותר אינטנסיביות ויותר עניין ממה קיבלנו בכל הפרקים הקודמים בעונה הזו. המשחק המשובח של ג'ין סמארט והכימיה שלה עם גרגורי איצין הזכירו נשכחות מימיה הטובים של עונה 5. כמה חבל שזה היה רק לפרק אחד ולא נזכה לכך יותר. אהבתי את הדרך שבה בנו את מערכת היחסים של מרת'ה עם ארון, ואיך שהכניסה המחודשת של לוגן לחייה מערערת את שלוותה, ומציתה בה מחדש את כל הרגשות שהיו טמונים בה כל הזמן הזה. גם היחס של לוגן אליה היה מרתק, כמו גם תפקידו של ארון כקול השפוי וההגיוני בעסק. גם הדרך שבה מרת'ה הפכה למשמעותית בכל הסיפור, בזכות הקשר הטוב שלה עם אשת הנשיא הרוסי, היתה חכמה מבחינה תסריטאית והתכתבה בצורה יפה עם העונה החמישית. הדקירה עצמה היתה מעט צפויה, אחרי הקלוז אפ הברור מדי על הסכין, ונראתה קצת "Over the Top", מה גם שעכשיו אולי לא יהיה יותר לוגן, וזה מבאס. סיפור הפריצה לקונסוליה הרוסית, לעומת זאת, היה די משעמם. מייק דויל נראה כמו קלישאה מהלכת (עלק קשוח, עלק לא עושה חשבון, עלק מקצוען. היינו שם, עשינו את זה. די), ורק הגילוי בסוף על גרדנקו גרם לי להפסיק לפהק. לרגע. חבל שאי אפשר להשתמש במרת'ה ככה כל שבוע כדי להעיר את העונה הזו מהתרדמה שהיא מצויה בה. ציון: 7 (איתן גשם).

24, עונה 6, פרק 15 (שודר ביום ב', 26/3/07)
זהו סיפור על שני אחים. אחד, בסך הכל לא בחור רע, אבל לוקה בתאוות בצע ומוכן לנצל קצת גם את בן משפחתו המוגבל כדי להרוויח על גבו עוד קצת ג'ובות. השני, לוקה בפיגור שכלי, אבל למרות זאת הוא גם גאון מדהים ומקסים, שקשור רגשית לאחיו. האח הראשון מבין שהניצול של אחיו הוא מחפיר והאהבה מנצחת. היי, נשמע כמו רעיון נהדר לסרט! אפשר גם ללהק איזה שחקן תותח לתפקיד האח המפגר בשביל סיכויי זכייה ב"אוסקר"! מסתבר שהיוצרים צפו כבר בסרט הזה. כל סיפור ג'ק ו"איש הגשם" שלנו נראה קצת מאולץ וכפוי, אבל זה לא ממש חדש העונה. אין הרבה מה להרחיב בעניין חוץ מזה שהכל היה צפוי ועבד בדיוק לפי התכנית. בזירת CTU נדמה לי שהיה איזה סיפור על דויל שמקבל לידיו חומר סודי שמנקה את נדיה, ואנחנו אמורים לחשוב שהוא ידפוק אותה ולא יגלה אותו, אבל בסוף מתברר שהוא דווקא בחור טוב והוא כן מגלה, אבל מיילו לא יודע שהוא כזה. או משהו כזה. זה לא באמת היה מעניין. לפחות בגזרת הנשיאות נהיה קצת מעניין - וויין מתעורר ברגע האחרון ומונע במו רגליו (הכושלות) את המתקפה הגרעינית! תודו שלא צפיתם את זה קורה! טוב, לפחות דניאלס לא מוותר בלי קרב, יהיה מעניין. כן, בטח. אגב, הדמות של דניאלס היא פשוט אוסף של קלישאות שחוקות ומעצבנות ומהווה כנראה קריצה ברורה לדמותו של דיק צ'ייני. הבעיה היא שהקריצה ברורה מדי ומגוחכת מדי, והמשחק של פאוורס בות' (שחקן אדיר בדרך כלל) מוגזם מדי, לטעמי. ציון: 4 (איתן גשם).



24, עונה 6, פרק 17 (שודר ביום ב', 9/4/07)
איך אומר יורם ארבל? ה-ל-ל-ו-י-ה. סוף סוף פרק שאפשר להגדיר אותו "ממש טוב", אחרי בצורת ארוכה. והכי טוב? שהחבר'ה ביציע הכותבים הבינו שעלילת הפצצות הגרעיניות לא הולכת לשום מקום ולא עובדת ולקחו את הסדרה למקום אחר לגמרי. אז אודרי לא מתה? איזה שוק! אבל השימוש בה היה מתבקש. לאורך העונה קיבלנו את ג'ק מרוחק. גם נפשית וגם פיזית מהעניינים, וזה אולי היה החיסרון הכי גדול בהעונה הזאת. עכשיו, כשחייה של אודרי בסכנה, והסינים - שנואי נפשו - מאחורי העניין, יש לג'ק סיבה להיות מושקע חזק רגשית בסיפור, וזה המתכון לדרמה טובה, בפרט כשהדמות של ג'ק היא החזות של הסדרה. אשר לפרק עצמו - אהבתי את הגילוי שהמהלך של פאלמר היה בעצם תרגיל מתוחכם. כל הקטע הזה נראה הזוי ועשוי רע בסיום השבוע שעבר, והתפנית הזו דווקא גרמה לו להיראות לא רע בכלל, ויפה שהכותבים לא נבהלו מהתגובות הצפויות לסיום הפרק הקודם וחיכו לפרק הזה עם הגילוי. זה גם שופך אור חדש על יכולת המנהיגות של ווין שעד עכשיו נראתה די אנמית. תרגיל ה"תאונה" וה"חילוץ" של פאייד היה דווקא די צפוי, אבל עדיין עבד לא רע, כמו כל העלילה של הפרק. גם עניין ה"קוד" של הגנרל לפאייד היה צפוי, אבל גם הוא איכשהו עבד. פחות אהבתי את סגירת הסיפור של פאייד. גם בגלל שההתנהלות של ג'ק שם היתה די טפשית, אפילו בשבילו (למה לפתוח באש ולא לחכות לתגבורת? נכון שהוא התגבר לבד על לפחות שבעה אנשים, כי הוא ג'ק באוור, אבל זה עדיין צורם), והקרב המסיים שלו עם פאייד היה די אנטי-קליימטי. וזה עדיין היה עדיף על משחקי הכן-רומן לא-רומן כן-מקנא לא-מקנא המטופשים של מיילו וליילה. אוי, זה פשוט לא עובד, אולי תרדו גם מזה באותה הזדמנות שאתם הולכים לכיוון אחר? תודה מראש. ציון: 9 (איתן גשם).





סעו!

Drive, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום א', 15/4/07)
הסדרה החדשה של טים מייניר עם ניית'ן פיליון עוררה המון עניין בקרב חלק ניכר מגולשי האתר עוד לפני שמישהו מאיתנו צפה אפילו בפריים אחד. קפטן מל ריינולדס הוא אלכס טולי, שמגלה יום אחד שאשתו נעלמה. כבר ברגע הגילוי הזה אנחנו פוגשים שני שחקנים אורחים לתפקידים קצרים. האחת היא איימי אקר (פרד מ"אנג'ל"), שמגלמת את אשתו הנעלמת, והשני הוא ריצ'רד ברוקס, שהיה ג'ובל ארלי ב"עצמים בחלל". אלכס מקבל שיחת טלפון מוזרה, באותו רגע בו מקבלים אותה כמה עשרות אנשים נוספים. השיחה מובילה אותו אל עולם שלא הכיר - עולם של מירוץ מכוניות מחתרתי ולא חוקי עם כל מיני חוקים מוזרים. חמוש בטנדר המקרטע שלו, ינסה אלכס לזכות בפרס הראשון במירוץ - 32 מיליון דולר וכנראה גם אשתו הנעלמת (שבמקרה הזה כנראה לא נשאבה ליקום מקביל. או שכן). הפיילוט נראה כמו שילוב ביזארי אבל מעניין של "המירוץ למיליון" עם "פיירפליי" ויש בו חלקים נכבדים מהכתיבה הייחודית ומההומור אליו אנחנו רגילים ואוהבים של הג'וס-וורס. גם הסוף עם ה"מתנה" שמקבל האדם שהגיע אחרון נותן לפרק טוויסט מעניין למדי, אבל בשורה התחתונה הפיילוט לא מצליח להמריא. הוא חביב מאוד, מעניין ועשוי כמו שצריך, אבל מעולה הוא לא. דווקא העובדה ששני פרקים נוספים שודרו בטווח קצר משידור הפיילוט מעוררת אצלי עניין להמשיך ולראות מה בעצם היה שם, כדי לגבש דעה מעט יותר מוצקה על הסדרה. בינתיים, ועל סמך הפיילוט בלבד - ציון: 8.

Drive, עונה 1, פרק 2 (שודר ביום א', 15/4/07)
הפרק השני, ששודר בארה"ב ברצף מיד לאחר פרק הפתיחה, היה כבר הרבה יותר מוצלח מקודמו. במיוחד אהבתי את האינטרקציה בין קפטן מל... סליחה, אלכס, לשותפה שלו. היו שם עוד רגעים שהזכירו את תפקידו כאותו קפטן של ספינת חלל. היה מעניין הטוויסט עם נהג המשאית, והעובדה שלאלכס היתה האפשרות לקבל את אשתו החטופה כבר עכשיו (או שזה סתם היה עוד משחק מרושע של מארגני התחרות). בכלל, במהלך כל הפרק התעסק אלכס עם דברים אליהם התרגל ב"פיירפליי" - לאיים על אנשים באקדח, לחטוף מכות בראש, להינטש באמצע הדרך. תזכורת חביבה למדי. מאוד אהבתי את הפיתרון של וונדי לכל נושא הפסילה של יריבתה והפיכתה לשותפה שלה. טוויסט מאוד נחמד. היה נחמד גם לראות את הצעיר מצמד האחים עוזר לבחורה שמשתתפת עם אביה. וכמובן שאהבתי את הגילוי שקורינה, בילדותה, נאלצה לחזות במותם של הוריה אל מול עיניה (סצנה מרהיבה מאוד מבחינה ויזואלית, אגב), כשמילאה את תפקידה של קת'רין, אשתו של אלכס. ציון: 9.5.





עוד דברים

אבודים, עונה 3, פרק 12 (שודר ביום ד', 14/3/07)
אחרי הזנחה ארוכה, כמעט פושעת, של הדמות של קלייר, היא קיבלה פרק משלה, ומה תגידו על זה - זה היה פרק טוב, מעניין ומאיר עיניים. מלבד ה"גילוי הגדול", שלמעשה, כבר נרמז בעבר, על קשר הדם בין ג'ק לקלייר, הפרק גילה לנו לא מעט על קלייר ועברה - שהיא היתה מעורבת בתאונה שבה נפגעה אמה באופן אנוש, שהיו לה יחסים טעונים מאוד עם אמה לפני התאונה (יש שם דמות שאין לה יחסים טעונים עם ההורים?) שהיא סירבה בתוקף להעלות על דעתה את הרעיון לנתק את האם מהמכשירים, והכי חשוב - שהיה לה פעם שיער שחור! (ושאמילי דה ראבין יודעת לרגש, כשנותנים לה לעבוד). על האי, הניסיונות של דזמונד להציל את צ'ארלי הביאו הפעם לגילוי של קלייר על עתידו של צ'ארלי. קלייר התגלתה כבחורה לא טיפשה בכלל, גם עם העלאת הרעיון איך לצאת מהאי, וגם עם ההבנה שמסתירים ממנה מידע חשוב. בגזרת קייט, לוק וסעיד גם היה מעניין, למרות שהניסיונות להוציא מהמיכאיל הזה מידע רק יצר עוד שאלות חדשות - רק זה היה חסר לנו. אבל הגילוי על העמודים האלה והדרך המפחידה שבה מיכאיל פרפר למוות, וכל ההתנהגות המסתורית של לוק היו מעניינים מאוד. ציון: 8 (איתן גשם).

הישרדות, עונה 14 פרק 7 (שודר ביום ה', 29/3/07)
מגמת השיפור בעונה הצולעת-במקצת הזו נמשכת. אחרי הערבוב והפתטיות של אנתוני נגד הבהמיות של רוקי במועצת השבט, הפרק הזה המשיך לספק קצת עניין בעיקר משני כיוונים: יאו מאן ו... הבהמיות של רוקי. נתחיל מיאו מאן - מדובר באדם בן 12 בגוף של בן 60. איזו התרגשות במציאת האליל! בהחלט הרבה יותר כיף לצפיה מה"אממ... מגניב" של יול בעונה שעברה. ואחר כך, עם האליל המזויף - זה נאיבי לחשוב שמישהו באמת יקנה את זה, אבל זה עדיין היה קטע משעשע ברמות. ולמרות שזה לא יקרה, רק עצם המחשבה שמישהו ימצא את זה ובאחת המועצות ייתן את זה לג'ף פשוט היסטרית. זה ללא ספק יהיה הרגע הכי טוב בהיסטוריה של השרדות. יאו-מאן וארל נראים כברית מאוד חזקה, נכון לעכשיו. בצד השני - רוקי עף! ברוך שפטרנו מעונשו של זה. מוטו זה אולי שבט של אידיוטים (למעט אלכס), אבל לפחות השבוע הם עשו את ההחלטה הנכונה. והערה קטנה לסיום: יש משהו יותר חמוד ממישל בעולם הזה? אם מישהו מוצא דבר כזה, שישלח לי תמונה באימייל. היא הייתה מקסימה באתגר החסינות (שהיה מצחיק מאוד באופן כללי), ואני רוצה עוד ממנה! ציון: 7 (MooTzk).

יריחו, עונה 1 פרק 18 (שודר ביום ד', 11/4/07)
מי לא הסתחרר מעצם הרעיון של סוף העולם? הרבה סדרות כאלה, חלקן אף מוצלחות ("ג'רמיה", למשל) לא שרדו מעבר לעונה הראשונה, ואז הגיע גיבור אלמוני בעיירת שכוחת-אל והפרקים הראשונים היו כה משובחים, שקשה להבין מה קרה לסדרה בפרקים המתקדמים שלה העונה. למה נעצרת, "יריחו"? בפרקים האחרונים מתחיל להיפרם (באיטיות מזוויעה) הסוד של הפצצות, ואפילו הורגים איזו דמות ראשית על הדרך. הפרק של השבוע, אמנם היה חד יותר, ואפילו לא התעצבנתי כשראיתי את פאפא ג'ונסון צד לו להנאתו, ונראה שאולי בכל זאת יצליחו יוצרי הסדרה להתעלות על עצמם וליצור איזה טוויסט של סוף עונה. בינתיים, ולפחות עד שלא נקבל הוכחה משמעותית יותר, לא נותרה לנו ברירה אלא להכריז על הסדרה כעל הבטחה לא ממומשת. ציון: 6 (אבשלום שושני).

ריינס, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום א', 15/4/07)
ג'ף גולדבלום מככב בדרמת המשטרה החדשה של NBC. הוא מגלם את דמותו של מייקל ריינס, בלש משטרה שחוזר לאחר פרישה. בפרק הראשון הוא חוקר בסגנון פילם-נוארי קלאסי, עם מוזיקת הסקסופון והקריינות המתבקשת, את הירצחה של נערה צעירה ויפה (גוון מ"אנג'ל" בתפקיד אורח). הייחוד של הסדרה: מייקל ריינס רואה אנשים מתים. הייחוד של הסדרה על פני "מדיום": הוא לא באמת רואה אותם. הוא רק מדמיין אותם. סנדי, הצעירה שנרצחה, קיימת לחלוטין במחשבה שלו, ולפיכך היא לא יכולה לתת לו שום מידע אותו לא ידע לפני כן. הוא יכול לדמיין אותה באיזו צורה שיחפוץ, לבושה בכל מיני בגדים שמתאימים לסיטואציות אליהם הוא מתגלגל במהלך החקירה, אבל היא קיימת אך ורק בדימיונו. החלק הזה בפרק הראשון, עשוי בצורה יפה. כל היתר עשוי בצורה לא מספיק מעניינת - סיפור התעלומה, הפיתרון הלא מאוד מתוחכם, בניית הדמויות, ובעיקר דמותו האנמית משהו של חברו השוטר לשעבר. אז כן, ניקול סאליבן המקסימה (הולי מ"מלך השכונה") נמצאת שם בתפקיד משני, וזה כבר דבר חיובי, אבל אור הזרקורים - רובו ככולו - מופנה לעברו של ריינס וזה טוב רק אם אתם מחובבי ג'ף גולדבלום. עוד אלמנט שקצת הגביר את ההערכה שלי כלפי הפרק הוא הטוויסט שמתגלה לקראת הסיום. עשוי יפה, גם אם נעשה כבר בעבר, ומוסיף "נקודות" לאיכות הפרק. ציון: 6.





הכי גרוע

המירוץ למיליון, עונה 11, פרק 4 (שודר ביום א', 11/3/07)
הפקת "המירוץ למליון" מציגה: כך תרצחו עונה ב-42 דקות: קחו את הצוות הכי שנוא בתולדות עשר עונות הסדרה. תנו לו לשחוט את הצוותים האחרים בעונת אולסטארס במשך שלושה פרקים רצופים וברגע שהוא מועד בפעם הראשונה ומגיע אחרון - הדיחו אותו מהתוכנית והתעלמו מהעובדה שהצוות הזה יוצר את הבאזז הכי גדול סביב התוכנית. בעונה השביעית רוב ואמבר הפסידו את התואר לאחר שמטוס שכבר יצא לדרכו(!) הסתובב לאסוף את הצוות שניצח אותם בסופו של דבר. וההפקה, במקום לכפר על חטאיה ולתגמל אותם בסיבוב ללא הדחה - בחרה לשלוח אותם הביתה כשהיא משאירה את הצופים להמשיך לצפות בעונה שכוללת שבעה זוגות אנמיים שבאמת לא מעניינים אף אחד. ואולי זו סתם הנחיה ב-CBS: עונות אולסטארס של ריאליטי צריכות להיות גרועות. ציון: 1 (צפניה).