ככה מתחילה עונה גרועה של איידול: פאולה (שצריך להגות פולה) מתראיינת כשהיא מסטולה. כבר בשלב הזה ניתן להניח שהעונה תהיה סוג של ערפול חושים, אבל מהסוג הרע. זה שמושך, אבל בסוף גורם לך להתפרצות של איזו מחלת נפש עגומה במקרה הרע, או במקרה הטוב סתם גורמת לך לרצון עז להקיא.

האודישנים הכילו אוסף של פריקים (שאולצו לשיר "דונט יו וויש יור גירלפרנד ווז א פריק לייק מי"). זה לא שמפריע לי לראות בכל פרק אודישנים 50 פריקים ושני זמרים בינוניים. מבטיהם ההמומים-כל-פעם-מחדש של צוות השופטים המכובד, שמן הסתם חצי מהביקורת שלהם מתוסרטת (חמש דקות של בהייה במתמודד צווחן לא יכולות להיות ספונטניות), בהחלט משעשעים ועונים יפה על הצורך הבידורי שבעניין. היומרנות של סיימון קאוול כשהוא אומר לזמרים הגרועים שמדובר בתחרות שירה קצת פוגמת בפן הבידורי, אבל לסיימון אפשר לסלוח על היומרנות כי היא הווייתו.

אבל עונה כזו גרועה של איידול עוד לא היתה.



ככה זה בדרך כלל בחיים - ככל שאתה מצליח יותר, ככה אתה נהיה יותר דוחה, במיוחד בטלוויזיה. זה לא שמבצע הצדקה הצבוע שהוכרז על רקע מוזיקה דרמטית לא יעיל, אלא שלמחוא כפיים כל שבוע לפרסומת של פורד שבה המתמודדים שרים על רקע מכוניות זה אמין כמו הקליפ המקושקש ההוא של הכוכב-נולדים על אלימות במועדונים.

אבל הדברים האלה שוליים לחלוטין לעומת העובדה שהשנה מדובר באוסף מתמודדים נוראי. העונה הראשונה היתה נוצצת, תמימה במידה, ובעיקר רעננה, והביאה לאמריקה (וכמה שנים אחר כך לאירופה) את קלי קלארקסון, טקסנית היפר-אקטיבית שהעזה לשבת בכס השופטים עוד באודישן הראשון שלה. כמובן שמאז זנחה קלי את הסול שבו שלטה בזמן התוכנית לטובת רוק-פופ מלוקק ומופק היטב. ככה זה באיידול - תשכח מעצמך ואנחנו לא נשכח אותך. העונה השניה כבר הראתה סימני גועל ראשוניים. המדובר במלוקקות הבלתי נסבלת של שני כוכבי העונה, שעוקפים אחד את השני במצעדים תדיר, רובן וקליי. בדמיוני אני רואה את השניים טופחים קלות אחד על שכמו של האחר ואומרים: "לא, אתה תצליח הפעם", "לא, אתה" וכו'. בעונה השלישית ההידרדרות היתה ברורה לכל. פנטז'יה בורינו זמרת אדירה, אבל כשאת מגיעה בלי טיפת סטאר קוואליטי כנראה שיש כאן בעיה. העונה השלישית היתה בעיקר חסרת ה"איקס פקטור".

העונה הרביעית היא נושא למאמר בפני עצמו, כי כאן באמת הכריש הצליח להעלות את שיניו החדות מעל פני המים ולנשום קצת, כשהתוכנית מציגה בפנינו רשימת מתמודדים מוכשרים ומגוונים. המאבק היפה בין הרוקר בו בייס לבין הקאנטרי-גירל קארי אנדרווד הניב קאברים מטריפים ובראשם האקפלה של בו והקאבר התקדימי של קארי להארט. בסופו של דבר קארי היא זו שזכתה ובכתה, אבל בו לא הפסיד.

העונה החמישית חזרה שוב למחוזות הלקקנות עם מתמודדים כמו טיילור היקס, שאמנם מוכשר אבל מוזר, וכמו שסיימון אמר לא פעם - הוא פשוט לא מוכר. העובדה שהוא ניצח בתוכנית רק מוכיחה את העניין, כי מי שמוכר הוא כריס דוטרי, עוד רוקר שהגיע לאיידול בטעות. כמובן שבעונה הזו היו גם שרידי קנטרי ופופ קלאסי מתקתק, אבל הסול-פטרול של טיילור (ובעיקר המראה שלו שגורם לכל צופה לחשוב שהוא יכול להיות אמריקן איידול) גבר על כל אלה. ובינתיים? בינתיים טיילור עדיין לא מוכר...



והנה, זה לא מכבר התחילה בקול גדול העונה השישית והנוראית של איידול. שתי מתמודדות טובות, אפס כוכבים, אפס חידושים, אפס סגנונות. לקישה ג'ונס ומלינדה דוליטל, זו אהובת הקהל וזו אהובת סיימון, מתחרות בגדול ודי לבד על הזכיה בזמן שהשאר אוכלים את האבק שהשתיים משאירות. הגועל שובר שיאים עם הישארותו שבוע אחר שבוע של סאנג'יה מלאקר, שהפך לגיי אייקון ומוחזק בתוכנית בזכות קולות הקהילה. היילי סקרנטו מזייפת, מחייכת חיוכים מזוייפים וגורפת קולות מצביעים, ג'ורדין ספארקס היא טינאייג'רית מיושנת עם קול גדול שמנסה להשיג את לקישה ומלינדה אבל נופלת שוב ושוב לסגנון הלעוס, המלוקק. סטפני אדוארדס מתעופפת מהתוכנית למרות שהיא שרה בדיוק כמו אחת הזמרות הכי מצליחות בעולם, ביונסה נואלס. בכלל, נראה שמדובר בעונת חקיינים. אחד זה ג'סטין טימברלייק, אחת זו דיאון וורוויק, אחת ביונסה. המקוריות היחידה מגיעה דווקא מזמר בינוני עם קול מונוטוני בשם בלייק לואיס, או כפי שצופי איידול בטח מכנים "הביטבוקס".

אז מה מציל את העונה הזו? כנראה ששום דבר, חוץ מהמשיכה שלנו למסחריות, ללקקנות, לאמריקניות המצועצעת. או הדיאלוגים השנונים של סיימון וריאן סיקרסט בדבר היותו של השני הומו. או אולי התקווה שמתישהו, אולי, סאנג'יה כבר יודח.

צפיה נעימה.





"אמריקן איידול 6", ימי שישי 19:35 ושבת 20:35, ערוץ 3; ימי רביעי וחמישי ב-19:00, סטאר וורלד.