10. אני לא חושב שזה אי פעם קרה לי בעונה של "המירוץ למיליון", אבל מחצית מהעונה כבר עברה ואני לא מצליח למצוא את עצמי שונא אף אחד מהזוגות. אני מוכן לחתום על זה שבעונה הזו של "המירוץ למיליון" כל הזוגות יכולים בקלות להיכנס לפנתיאון הזוגות הטובים ביותר שהופיעו בתוכנית. בין אם זה לייק ומישל הטקסנים, ברי ופראן הקשישים, דייב ולורי החנונים החמודים, או בי. ג'יי וטיילר ההיפים. במיוחד בי. ג'יי וטיילר. כל אחד מהזוגות העונה מצא פינה חמה בלב שלי, מה שעושה את כל התוכנית ליותר קשה כי אני פשוט אוהד את כולם ולא רוצה שאף אחד יעזוב. בפרק הנוכחי, ההרפתקאות המטורפות של הזוגות ברחבי איטליה היו גם מעניינות וגם משעשעות, רק תנו לאמריקאים לסחוב דגי חרב ברחוב ותתכוננו לצחוק בקול רם (עידו f. כהן).

9. פרק הפיילוט של "גיבורים" היווה את אחת ההפתעות הנעימות ביותר בהן נתקלתי בשנים האחרונות. נכון, הפיילוט לא היה מושלם. למעשה, היו בו לא מעט בעיות ופגמים. אבל זה היה מסוג הפיילוטים שבהם הצופה מרגיש היטב את הפוטנציאל הטמון בסדרה ואת הכוונות של היוצרים שלה, ומוכן להתעלם מהפגמים כדי לקוות שהיא תגיע לשיאה בהמשך. היתרון הגדול של הקונספט של הסדרה, לעניות דעתי, הוא ההתמקדות שלה בדמויות. ברור לחלוטין מפרק הפתיחה שלא העלילה תניע את הסדרה, אלא התפתחות הדמויות. הפיילוט הציג אותן בפנינו ואת גילוי הכוחות שלהן מתוך מטרה לחזור אליהן בהמשך ולראות כיצד כל דמות מתמודדת עם הכוחות שגילתה, כיצד משפיעים אותם כוחות על חייה ואילו עוד הפתעות וגילויים חדשים תגלה כל דמות על עצמה. מי שמצפה לעלילה סוחפת, א-לה "נמלטים" שיחפש לו סדרה אחרת. הסדרה הזו תיבנה לאט לאט. כמו פאזל. האיטיות הזאת באה לידי ביטוי היטב בפרק עצמו. הקצב שלו זחל ממש, עד כדי סכנת התעייפות מהותית מצד הצופים, אבל מתישהו באמצע הפרק העניינים התחילו לתפוס תאוצה. הכוחות החלו להתגלות, העניינים התחילו להתבהר והטוויסטים לא איחרו להגיע. בסך הכל חלק מהדברים לא עבדו, אבל חלק עבדו מצוין. מה לא עבד? קודם כל, הקריינות המיותרת ועמוסת הקלישאות. בשביל מה צריך את זה? מעבר לכך, לא כל הדמויות היו מעניינות. הדמות של הנערה הצעירה שמחלימה מהר היתה די מעיקה. גם הדמות של כוכבת הפורנו די שעממה בהתחלה. והדמות של ההודי היתה קלישאתית משהו. מה כן עבד? בראש ובראשונה - הירו (בחירה נפלאה של שם, אגב). איזו דמות מגניבה! בעלת פוטנציאל להפוך לדמות קאלט אמיתית. הלהט שלו למדע בדיוני ופנטסיה והדרך שבה הדבר בא לידי ביטוי במהלך הפרק היו משעשעים מאוד וחמודים להפליא. גם העובדה שהוא מדבר יפנית ולא אנגלית עשתה רק טוב לסדרה. חוץ מזה, הטוויסט עם האבא של אותה נערה מעיקה היה מוצלח, והגילוי בסוף הפרק היה אחד הטוויסטים הכי מקוריים ומפתיעים שראיתי מזה זמן רב. וואו. גם הגילוי שיש קשר בין כל הגיבורים היה מעניין והשאיר פתח להרבה עניין בעתיד. בסך הכל פיילוט כמו שצריך להיות. גם אם לא מושלם, הוא היה מספיק מעניין ומקורי כדי לגרום לי להשתכנע בתום הצפייה בפרק ש"את הסדרה הזאת אין לי שום כוונה להפסיד" (איתן גשם. דעה הפוכה - בהמשך).



9. ב"דוקטור הו" קיבלנו חלקה השני של סאגת הסייברמן. גם בפרק הזה זכינו לראות איך יוצרי הסדרה מצליחים להכניס כמה קווי עלילה מוצלחים לתוך קו ליניארי אחד כאשר כל הדמויות זכו להיכנס לאור הזרקורים. לצד העלילה הראשית המאוד מוצלחת סביב המלחמה של הדוקטור בסייברמן (הצליל "Delete" אמנם לא מפחיד כמו ה"Exterminate" של הדאלק, אך הוא מרשים לא פחות) שכללה כמה וכמה רגעים לא רעים בכלל ("סאלי פילן לא מתה לשווא" הוא דוגמא בולטת). דווקא מה שהיה יפה במיוחד בפרק הוא הסיפור של מיקי שסוף סוף זוכה למבוקשו והופך, אפילו אם זמנית, לגיבור השעה. נחמד היה לראות כיצד רגשי הנחיתות של מיקי הגיעו לסוג של מיצוי כאשר דווקא הוא, עובר האורח חסר היכולת, היה זה שבעצם הציל את האנושות. קשה לי לחשוב שיש בעונה הזאת פרק אחד שלא אהבתי, אם כי כבר הספיקו להזהיר אותי לא לחלק ציונים מוקדם מדי, אבל בכל הקשור לפרק של השבוע, מדובר בציון גבוה במיוחד לסדרה (עידו f. כהן).

9. פרק הפיילוט של "סטודיו 60" עמד בכל הציפיות, ואף למעלה מכך. הפרק היה כתוב כמו שסורקין יודע לכתוב: עמוס בכתיבה קולחת ומדויקת, דיאלוגים חדים כתער ודמויות מאופיינות היטב. לא פחות חשוב מכך, הפרק גם סיפק כל מה שפרק פיילוט טוב צריך לספק: אירוע מחולל (הנאום הדרמטי של ווס מנדל), הצגת הדמויות הראשיות על מאפייניהן, לרבות יתרונותיהן (הקסם הטבעי והנחישות הבלתי מתפשרת של ג'ורדן, השנינות של מאט) וחולשותיהן (ההתמכרות של מאט), לפעמים באמצעות מחוות קטנות ויפות שמצביעות על תכונות כמו אכפתיות והבנה לצרכי הזולת (ג'ורדן מברכת גם את המשרתים) או על המצב הנפשי שלהן (מאט לא שם לב שהוא זכה בפרס היוקרתי) או סתם כדי לשעשע (ג'ורדן לא יודעת איפה המשרד שלה נמצא). ובנוסף לכל, היו גם אקספוזיציה במידה (מאט ודני נזרקו בעבר מניהול התוכנית) וטוויסטים מפתיעים (מאט מודה שווס היה זה שדחק אותו ואת דני החוצה מהתכנית). בסך הכל, הפיילוט הראה הרבה מאוד דברים טובים. מת'יו פרי היה פשוט מעולה והכימיה שלו עם בראדלי וויטפורד היתה כל כך טובה שנדמה שהם משחקים ביחד לפחות מספר שנים. אמנדה פיט היתה מצוינת והמבטים הארוכים למצלמה עם העיניים הנוצצות שלה הצטלמו נהדר. סטיבן וובר שכנע מאוד בתפקידו. הדרך שבה דני ומאט החליקו לתפקידים החדשים-ישנים שלהם הרגישה מאוד טבעית והכל זרם וקלח. גם הקונפליקטים שהוצגו בפרק - ובפרט המתח בין ההפקה של התוכנית לבין ההפקה של הרשת בזמן הנאום של ווס היו מעניינים ומשקפים, ככל הנראה, את המציאות מאחורי הקלעים של תוכניות מערכונים כמו SNL. עם זאת, לא הכל היה מושלם בממלכת סורקין. הדמות של ג'ורדן יצאה קצת מושלמת מדי ולא ריאליסטית, והדמות של ג'ק (וובר) יצאה בדיוק הפוך באופן לא ריאליסטי גם היא. חוץ מזה, הפרק לא לימד את הצופים כמעט שום דבר על השחקנים הראשיים ב"תוכנית המערכונים" (למעט הרייט), וברור שצפוי להיות להם תפקיד בעל משמעות בהמשך. חבל. ואחרון חביב - שרה פולסון (הרייט) מעצבנת ומרגישה לא כל כך מתאימה בתור כוכבת ראשית. בסך הכל פתיחה מצוינת, אבל יש עוד הרבה עבודה: האם סורקין יצלם קטעי מערכונים "אמיתיים"? כיצד הם יעברו בסדרה כזו? האם הוא ייטיב לתאר קונפליקטים דומים נוספים בלי לשעמם את הקהל? והאם כל הקטע של "שני החבר'ה שנזרקו מהרשת ועכשיו באים להציל אותה מאבדון" לא נראה קצת שקוף מדי ומאוהב מדי בעצמו? לא נותר אלא לחכות ולצפות (איתן גשם).

9. "העשב של השכן" סיפקה לנו השבוע פרק נפלא במיוחד בעונה נפלאה של סדרה נפלאה. הפרק עצמו היה עתיר באירועים שתדלקו את העלילה העונתית, ובאמת הורגש שהפרק הזה העלה את העונה הילוך. השיא, מבחינתי, היה הגילוי הקשה רגשית של ננסי לבנה סיילאס על בעלה החדש, וקריסתה בסופו, בפיצוץ הפיניאדה. עוד אירוע, שנעשה בצורה מצוינת היה שבירת המתח המיני (שהוסווה כתחרות) בין דאג לסיליה. אני רוצה לציין לטובה גם את ה"טוויסט" בפריצה לבית הייליה ג'יימס, שאני אישית לא צפיתי, והוא היה משעשע בהתאם. ואחרונה חביבה - לופיטה, העוזרת, ממשיכה להיות מבדרת בהיותה עוזרת שלא עוזרת בכלום, אך מהווה את מקור המידע בבית. הרבה דברים קרו בפרק, ועוד יש דברים רבים שצריכים להגיע. אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא (ולמנגינה המפתיעה שלו). (ER)

8.5. "מדיום" ממשיכה להיות מוצלחת והשבוע קיבלנו סיפור מקסים במיוחד, עם המדיום מלפני חמישים שנה שמצליחה למצוא דרך מקורית במיוחד להציל את בתה. הצורה שבה נפרסה התעלומה בפנינו היתה נהדרת, כשעד לרגעים האחרונים אי אפשר היה להבין מה בעצם קורה כאן. מאוד אהבתי גם את הקטע שבו אליסון בעצם חלמה אירוע של יום שלם בלילה אחד, שבו היא איבדה את זהותה, לאחר שלא מצאה את התג שלה, את המכונית שלה ואת הבית שלה. מצוין.

8. פרק פתיחת עונה לא רע בכלל ל"קוראים לי ארל", שסיפק התפתחות מרעישה אחת שאולי תשפיע על מהלך העונה כולה. כמו ביתר הפרקים שבהם היתה ג'וי במרכז העניינים, גם הפעם סיפקה ג'יימי פרסלי את הסחורה ונתנה הופעה משובחת. חבל רק שלא קיבלנו מספיק מרנדי, אם כי מה שקיבלנו היה מצחיק למדי (הגרפיטי של השם שלו, הקטע עם הבלון שהוא לא בלון הליום - היסטרי!). בסך הכל, העלילה היתה די טיפשית, גם אם משעשעת לפרקים (במיוחד המרדף של ג'וי אחר הבחור המסכן במשאית). מצד שני, היה נחמד לראות דמויות כמו טטיאנה (הרוסיה הבלונדינית בגילומה של ג'סיקה קופיל) חוזרות להופעה קצרה אך מוצלחת, וההתפתחות החדשה עם ג'וי שנזרקת לכלא בהחלט מעניינת ופותחת אפשרויות להמשך. אני אוהב את ההתפתחות של ג'וי במיוחד מפני שבפרקים האחרונים מציגים אותה כפחות מרשעת, מה שמקל על ההזדהות איתה, מה גם שהיא כביכול משלמת את המחיר על המעשים של ארל, מה שהופך את זה לאפילו קשה יותר עבורו, ונהדר יותר עבור הצופים. עכשיו שרק יהיה יותר רנדי ("הכנסתי אותו למשאית". איזה מלך!) והעונה תעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה קודמתה. (איתן גשם).



8. יום שלישי בערב, כדורגל בערוץ הספורט. ליברפול מארחת את ברצלונה. שידור ישיר. שתי דקות בתוך המשחק אי אפשר שלא לשים לב, שפס הקול של השדרים מקדים בכחצי שניה את מה שמתרחש במגרש. זה אולי נשמע זניח, אבל במושגים של שידור ישיר בכדורגל, מדובר בדבר משמעותי מאוד, במיוחד כשהשדר זועק ש"אין שער", עוד לפני שהבעיטה יוצאת לדרך. לא מספיקות לחלוף דקה וחצי וניתן לשמוע בבירור איך משפט של שגיא כהן, הפרשן, נקטע באמצעו, וממשיך מאותה נקודה כחצי שניה מאוחר יותר. וזה מספיק. ערוץ הספורט איתר בזמן את התקלה וסידר אותה. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כבר צפיתי במשחקים שלמים בערוצים אחרים שבהם השדרים ספיילרו את האירועים, ולאף אחד לא היה אכפת. על ערוץ הספורט תמיד אפשר לסמוך. כל הכבוד.

7. אחרי עונה שניה מעצבנת-ברובה וסיום שהחזיר במעט את הצבע לפניהן של ארבע עקרות הבית הנואשות, הגיע פרק פתיחת העונה השלישית וקבע כי אין חדש תחת השמש הבהירה של שדרות ויסטריה-ליין. בעצם, יש. במשך פרק שלם ירד שם גשם. נתחיל דווקא עם החדשות הטובות: נורה, הארץ'-נמסיס החדשה של לינט וטום, מפיחה חיים חדשים בקווי העלילה שלהם (במיוחד ניסיונות ההתחמקות של לינט במסיבת יום ההולדת, והילד שתוהה לאן כולם נעלמו). אפשר בהחלט להגיד שאחרי שבסוף העונה הקודמת לא ממש אהבתי את ה"הידחפות" של נורה אל חייה של משפחת סקאבו, הרי שבפרק הזה נורה היתה מגניבה למדי. מלבד זה, הקטע בו ברי מתחרמנת מזה שאורסון מכיר טיפ בניקיון שהיא לא יודעת היה חמוד למדי, כמו גם הקטע עם האורגזמה שלה. באופן כללי, הסיפור המיסתורי של אורסון נראה מספיק מעניין כדי למשוך לפחות כמה פרקים, וזה נחמד שכבר בפרק הראשון של העונה, ברי מגלה על החשדות לכך שאורסון רצח את אשתו. גם השאלה האם הוא אכן רצח אותה או לא מעניינת למדי, אבל אני מקווה שהיא לא תישאר איתנו עונה שלמה, כי זה עלול להיות קצת משעמם. החדשות הרעות: סוזן ממשיכה להיות מטומטמת. הקטע שהיא שופכת את המשקה בגלל שאיאן מציע לה דייט היה דבילי להפליא. די נמאס לראות את סוזן ממשיכה להשפיל את עצמה שוב ושוב. גם הסיפור המקביל של גבריאל וההסתבכות שלה עם שאו-מיי הוא סיפור מטומטם ומעצבן. אני מניח שממש לא קל להמציא ארבעה קווי-עלילה בכל פרק מחדש, שגם ישתלבו זה בזה וגם יהיו מעניינים, ועדיין זה לא מהווה תירוץ מספק לשעמום הטוטאלי ששרר בחצי מהפרק.

7. "רוק 30" היא סדרה שונה במהותה מ"סטודיו 60". היא לא מתיימרת להיות דרמה כבדת ראש ואין לה עניין להתמקד ברומנים עסיסיים בין הדמויות. יש לה מטרה אחת עיקרית - להצחיק. לא תמיד זה עובד כמו שעון - לפעמים יש בדיחות מיותרות (כמו על החשפנית בשם "כריזמה") או סתם לא מצחיקות וצפויות (הבדיחות על המשקל של ליז), אבל מי שלא מנסה לא מצליח. באמצעות פרק הפיילוט ניתן היה להתרשם ממספר מגרעות של הסדרה. קודם כל, טינה פיי היא כותבת מוכשרת אבל שחקנית בינונית מאוד, ג'יין קראקובסקי טובה אבל לא מרגישה מתאימה בתפקיד שאליו לוהקה, חלק מהדמויות הרגישו מיותרות ושוליות בעלילה וצחוק הגורל - אחד הנושאים שעליהם שמה הסדרה דגש הוא הדרך שבה ליז שומרת על חברתה הטובה, בעוד במציאות רייצ'ל דראץ' - חברתה הטובה של פיי וקומיקאית מוכשרת מאוד - נדחקה לתפקיד שולי וכמעט חסר חשיבות, כי היא "לא מספיק יפה". אז מה הטעם בסאטירה, חברים? בעיה נוספת בפיילוט - העלילה לא היתה ממוקדת ואחידה ברמתה, אבל את זה אולי ניתן עוד לשפר, מה גם שזו פחות חשובה כשמדובר בסדרות קומיות. מה כן עבד? בראש ובראשונה אלק בולדווין. מי שצפה ב-SNL באדיקות יודע כבר בוודאי שלאיש יש יכולות קומיות מוכחות, והוא מוכשר בהרבה מהתדמית שיצאה לו. בולדווין גונב את ההצגה כמנהל החדש של ליז, והכימיה ביניהם עד עכשיו מצוינת. גם טרייסי מורגן, שכיכב ב-SNL ולא עשה עליי רושם מיוחד, פשוט מצוין בתפקיד טרייסי ג'ורדן, תואם המרטין לורנס שבא להציל את התוכנית, ויהיה מעניין לראות עם אילו שגיונות נוספים ליז תהיה צריכה להתמודד. בסך הכל הפרק סיפק לפחות 5-6 רגעים של צחוק מתגלגל (נקניקיות, מישהו?), וזה הישג מכובד מאוד בהתחשב ברמת הקומדיות המשודרות היום בטלוויזיה האמריקאית, אבל כדי לא לאבד את הקהל כדאי מאוד שפיי וחבריה ייצרו יותר רגעים מצחיקים, כי הפיילוט אמנם הראה פוטנציאל והצחיק, אבל היה בו משהו מעט מאכזב (איתן גשם).

6. במהלך רוב הצפייה בפרק פתיחת העונה הרביעית של "האו-סי", חשבתי שאולי סוף סוף הסדרה הזאת מתבגרת. אולי סוף סוף נחזה בקשיים אמיתיים שניצבים בפני ריאן במסע האבל שלו לאחר המוות של מריסה. אבל סיום הפרק, בו חזרו העניינים למסלולם, הוכיח לי שהסדרה עומדת להיראות בדיוק כפי שנראתה עד כה: כמה סצנות של פאן, כמה דיאלוגים חביבים, כמה מטופשים, כמה רגעים טלנובליים והמון מוזיקה מצוינת. ההתחלה, כאמור, נראתה אחרת: ג'ולי קופר וריאן - שני האנשים שהושפעו הכי קשה מהמוות הטראגי - אך טבעי הוא שייפגשו בחדר במלון כדי לעשות ביחד דברים, אם מתחשבים בעברה של ג'ולי עם בחורים צעירים. העובדה שזה לא מה שקרה, והעובדה שג'ולי ביקשה מריאן שימצא את וולצ'ק ויעשה איתו מה שמגיע לו הפתיעה, והפכה את הרגע הזה לעוצמתי. קצת טיפשי שריאן לא רצה לקחת את המידע מג'ולי, עושה את עצמו כאילו לא אכפת לו וזורק את התמונות מיד אחר כך. העובדה שלאחר מכן הוא בכל זאת לוקח את המידע מראה שזו היה סתם הצגה. סוג של מסכה. למרות שמה שכביכול באמת שינה את הדעה שלו, זה הניצחון בקרב החוזר. אבל זה רק מעל פני השטח. במישור אחר - איזה כיף לראות את כריס פראט (ברייט מ"אברווד") בתפקיד שונה לחלוטין ומקסים לחלוטין. שתי סצנות נחמדות: הילד ששואל על הקומיקס שנכתב בעקבות הסרט "אקס-מן", והקומיקס של משפחת כהן, שהיה עשוי לא רע. כל קווי העלילה האחרים שנפתחו - הרומן של ניל, היחסים המרוחקים של סאמר וסת' שלא ממש יצליחו, כנראה, וכו' - יהוו כר לפיתולים העלילתיים הלא ממש מרגשים שיהוו חלק ניכר מהעונה הנוכחית. הציון לפרק היה יכול להיות 8, אלמלא העניינים היו נפתרים כל כך מהר, וריאן היה חוזר כאילו כלום לא קרה אל בית משפחת כהן.



5.5. פרק הפתיחה של "עד המוות", הסיטקום החדש של מי שהיה אחיו של ריימונד (ושל הכפיל של בוסקו), היה חמוד, ושלא כמו סיטקומים מסוימים שניסיתי לצפות בהם בזמן האחרון ("תאומות", "קרובות", "נכסים חמים"), לא היו בו רגעים מביכים בכלל. אני לא מאמין ש"עד המוות" תגיע לרמה הקומית של סדרה כמו "איך פגשתי את אמא", אבל בתור קומדיה שמעניקה לצופה 20 דקות חביבות, היא בהחלט עובדת (וזאת רק אם הרמה תימשך גם בפרקים הבאים).

6. "שארק" מספרת על עורך דין ותיק ומוצלח (ג'יימס וודס) שיום אחד מחליט לחצות את הקוים והופך מפרקליט הגנה לתובע נמרץ. את פרק הפיילוט של "שארק" ביים ספייק לי, והוא הכיל בתוכו קטע אחד נפלא: הסצנה שבה סטארק הופך לאותו "כריש" שבשם הסדרה ומדגים לחבורת עורכי הדין שלו איך צריך לשבור עד. זו סצנה מדהימה, שמדגישה את יכולותיו של ג'יימס וודס כשחקן, שעושה עבודה פשוט נפלאה בפיילוט הזה. אבל בשורה התחתונה, יש בפרק יותר מדי דברים צפויים (הקטע שבו הבת בוחרת לגור עם אביה, שמלבד היותו צפוי, הוא גם היה קצת מטופש), שכבר ראינו לא פעם במקומות אחרים (הפושע שסטארק משחרר, מבצע רצח זמן קצר לאחר מכן). לפחות על פי פרק הפתיחה "שארק" לא הולכת לעשות לסדרות עורכי הדין את מה ש"האוס" עשתה לסדרות הרפואה.

5. צפייה שניה בפרק הראשון של "גיבורים" ואני עדיין לא מבין על מה המהומה. הפרק הפגין ביצוע חלש במיוחד לרעיון מעניין. העובדה ש"אקס-מן" היה שם הרבה קודם ותיאר את הדורות המתקדמים באורח מופתי, גורמת ל"גיבורים" להיראות כמו ילד פיסח שמנסה לקפוץ ולהיתלות על אילן הרבה יותר מדי גבוה. האשמה העיקרית נעוצה בכתיבה, שאמנם לא היתה מחפירה, אבל הניסיונות להתחיל לפרוש את הסיפור עם כמה שיותר נקודות פתיחה היו מיוזעים ומאומצים מדי (וזאת עוד בטרם התוודענו לדמותו של גרג גרונברג). הדרמה לפיכך היתה מואצת והקלישאות כמים. קלישאת השיחה-הרת-הגורל-עם-נהג-המונית-שזה-עתה-פגשת ("תגיד לי מוהינדר, האם אי פעם הרגשת שנועדת לעשות משהו בלתי רגיל?"), קלישאת הצייר המסומם, קלישאת האם החד-הורית עם הילד הגאון והגנגסטרים הנושפים בעורפה וכיו"ב. ושאלה: למה בהודו מדברים אנגלית? במיוחד כאשר ביפן מדברים יפנית. גם הפומפוזיות והניסיון המעט נלעג ליצור מיתולוגיה (Chapter one: Genesis) לא תרמו, ואם האפקטים הולכים להיראות כמו בסצינה האחרונה המסורבלת, זה יהיה מעט פתטי. מה שכן אהבתי הוא המעודדת עם הגוף הרב שימושי. אצלה האפקטים היו משובחים (הנפילה מהגשר במיוחד), הסיפור שלה גולל היטב והיווה שינוי לתפישה הרווחת שגיבור על יבוא משולי הקונפורמיזם. זו הסיבה שיש מצב טוב שהפיילוט הפגום הוא תוצר של חבלי לידה ולא יותר (yaddo).

5. "נמלטים" ממשיכה לעשות בדיוק מה שהיא עשתה כל הזמן: למתוח, לספק הרבה אקשן, ו... לעשות עוד משהו, שאני רוצה להתייחס אליו בהרחבה הפעם. אז נכון, הפרק היה מצוין. בעיקר מייקל ולינקולן שמקבלים סיוע מקלרמן, ומצליחים לעקוף את כל ההגנות של אנשי הקונספירציה, ולמעשה לחטוף סוף סוף את ההוכחה לחפותו של לינק. נהדר. איזה כיף שזה קרה. חיכיתי כבר שהעסקים יתקדמו בסדרה הזאת, ושהעלילה אשכרה תתקדם לאנשהו. במישורים אחרים אפשר לדבר על העלילות האחרות, שממשיכות לעבוד לא רע (בעיקר הסיפורים של בליק ושל טי-באג. זה של סי-נוט לא ממש התקדם לשומקום, ומה שכבר כן קרה שם היה משעמם), ולספק כמה רגעים טובים של מתח (בעיקר בגזרת בליק האסיר). אבל, וזה אבל ענק, הסדרה הזאת יכולה לקבל את תואר "אלופת מריחות הזמן". כי קצת כמו שב"24" לפעמים אוהבים לעשות, ב"נמלטים" הולכים בכל פעם צעד קדימה, ושלושת אלפים אחורה. והפעם, לקחו את העסק הזה, לטעמי, קצת רחוק מדי. אז לקחתם איתכם את מה-שמו-אחיה-של-הנשיאה, וזה יפה, כי אתם צריכים אותו חי כדי שלא ימות כג'ון דו (שוב, רעיון יפה), אבל אחרי שבמשך קרוב לשלוש שנים, כל מה שהבנאדם רצה זה לצאת מהמקום שבו הוא היה למעשה כלוא, ואחרי שהאור שבקצה המנהרה כבר הפך לממש בוהק, דווקא בשלב הזה של חייו הוא מחליט להתאבד. היה לו אקדח חבוי לכל אורך הדרך ודווקא עכשיו, כשלינקולן כל כך קרוב למטרה, הוא מחליט להתאבד? אין שום היגיון במהלך הזה מצידה של הדמות. זו פשוט הדרך של יוצרי הסדרה להאריך אותה. וכשזה מגיע בצורה כל כך שקופה, וללא שום הצדקה תסריטאית הגיונית, זה הופך את כל ההצלחות הקטנות של הפרק (וכאמור, היו כאלה) לזניחות.

4.5. "האנטומיה של גריי" פתחה עונה השבוע בפרק שהיה טוב מהרגיל, אך באותה מידה גם הצליח להיות משעמם. אני מודע לכך שהמשפט הקודם נשמע פרדוקסלי, אבל זו בדיוק היתה ההרגשה שלי. הפרק היה בנוי טוב, עם פלאשבקים לעבר שהשתלבו לא רע עם הדברים שאנחנו יודעים על מה שקרה אחריהם, וגם היו בו כמה אירועים רפואיים מעניינים, אבל בסיכום הכללי היה לי משעמם לצפות בו. אני לא יודע אם הבעיה היא בי או בסדרה, אבל אם העניין יימשך כך, יש סיכוי שאני לא אמשיך לצפות בסדרה.

4. אף פעם לא הייתי מחסידיה הגדולים של "מגרש ביתי", אבל אני בהחלט יכול להעריך אותה על כך שבתחומה היא סדרת נוער שכתובה לא רע, ושיש בה כמה הברקות תסריטאיות. סוף העונה הקודמת, עם הקליף-האנגר שאחרי החתונה, היה מוצלח במיוחד, ותחילת הפרק הפותח של העונה היה עשוי באמת טוב. אבל למה חייבים התסריטאים ליפול בכל פעם מחדש למשחקי ה"ברוק רואה את לוקאס בדיוק בשניה שפייטון מחבקת אותו"? על כל סצנה אחת טובה - דן תוקף את דב, למשל - אנחנו מקבלים משהו כמו חמש סצנות משעממות ומשמימות. כמה מזל שהעריכה ושילוב המוזיקה עשויים בצורה נהדרת, אחרת הציון היה נמוך עוד יותר.



3. מישהו רוצה להסביר לי, מדוע תורגם שם הפרק ב"האנטומיה של גריי" מ"Time Has Come Today" ל"אבדות ומציאות"?

2. איך קוראים לבדיחה שחוזרת על עצמה כל שבוע? "הישראלים". לא שהבדיחות לא מוצלחות, אבל לחזור בדיוק על אותם מערכונים כל שבוע, בשינויים קלים? אחרי השבוע שעבר, כשהיתה קצת שבירת שגרה, חשבתי שהמצב ישתפר, אבל התוכנית של השבוע חזרה בדיוק לאותו השטאנץ. הבדיחות עדיין מצחיקות, אבל זה כבר מעיק (שלמקו GRAS).

אין 1 השבוע.

משפט השבוע
ב"רוק 30" אומרת ליז לטרייסי: "זה לא HBO, זו טלוויזיה".


בשולי הממיר:
ב"משמרת שלישית" התארח השבוע אית'ן סופלי, רנדי היקי מ"קוראים לי ארל", כפסיכופת התורן (עידו f. כהן).

אורח ב"האנטומיה של גריי": סטיב האריס, יוג'ין יאנג מ"הפרקליטים".

בפיילוט של "סטודיו 60" התארחה פליסיטי הופמן, אחת מארבע עקרות הבית הנואשות.

ב"CSI: ניו יורק" התארח ווין נייט, הלא הוא ניומן מ"סיינפלד".

ב"מדיום" התארח רמי מאלק כטימות'י קרצ'ר הפסיכוטי. לימים הוא יהפוך לקני מ"טירוף בבית". גם סאם אנדרסון (ברנרד מ"אבודים") התארח בפרק כד"ר אליוט פיטרסון.

ב"בטי" התארח גרג פרופס, "של מי השורה הזאת בכלל?", בתפקיד קטן ככתב טלוויזיה. גם לרון קנדה (תפקידי אורח מתמשכים ב"הבית הלבן", "ג'ק ובובי" ו"העשב של השכן" ועוד) היה שם תפקיד קטן כאביה של ווילהלמינה.

"סטארגייט: אטלנטיס". אולי לא זיהיתם אותה עם הפאה והאיפור הכבד, אבל השבוע התארחה שם ג'ול סטייט, האישה והעילוי (עידו f. כהן).