בראשית ברא ארון סורקין את "ספורט באוויר". וברשת ABC לא ידעו מהחיים שלהם והוסיפו לה Laugh Track. והרייטינג ריחף על פני הערוצים האחרים.

ויאמר סורקין "תהי דרמה" ותהי דרמה. וירא סורקין את הדרמה כי טוב ויסניף סורקין סמים רבים. ויקרא סורקין לדרמה "הבית הלבן" ואת "ספורט באוויר" זנח לאנחות.



ויהי חודש הסוויפס ויהי קליף האנגר, עונה אחת.

ארון סורקין הוא גאון. אין לי ספק בזה. כיוצר, הוא יודע לבנות אנסמבלים של דמויות אמיתיות, עגולות ומעניינות, וכתסריטאי הוא כותב את הדיאלוגים הכי טובים שיצא לי לשמוע. שתי יצירות המופת שלו (העונות הראשונה והשנייה של "הבית הלבן") מספיקות כדי להכניס אותו לפנתיאון התסריטאים האישי שלי. למעשה, הסיבה היחידה שג'וס ווידון מנצח אותו בתחרות "התסריטאי האהוב עלי" היא שג'וס הוא חנון, ובעוד סורקין עוסק בנושאים רציניים ועניינים שברומו של עולם בסדרות שלו, ג'וס כותב על ערפדים ועושה רפרנסים לסופרמן. ואני אוהב את סופרמן.

ויאמר סורקין "תהי תוכנית בתוך הסדרה"
אחרי ארבע עונות בהן היה בפועל התסריטאי היחיד של "הבית הלבן", נטש סורקין, מסיבות כאלו ואחרות, את הסדרה. עוד באותה שנה הוא התחיל לפתח את מה שתקום להיות "סטודיו 60". סורקין אוהב לכתוב סיפורי "מאחורי הקלעים" של מקומות עבודה. הוא עשה את זה ב"הבית הלבן" וב"ספורט באוויר" (ויש שיגידו גם ב"בחורים טובים", אבל זה פותח פתח לקרוא לחצי מהסיפורים הקיימים בעולם סיפור של "מאחורי הקלעים"), ו"סטודיו 60" עוסקת באחורי הקלעים של תוכנית מערכונים בסגנון "Saturday Night Live".

הסדרה נפתחת בתקופה של שינויים ב"סטודיו 60" בפרט וברשת שמשדרת אותה, NBS, בכלל. ביומה הראשון בעבודה של הנשיאה החדשה של הרשת, ג'ורדן מק'דיר (אמנדה פיט הנפלאה מ"ג'ק וג'יל"), מפיל יוצר התוכנית "סטודיו 60", ווס מנדל (הופעת אורח של ג'אד הירש. בעיקר "ג'ון היקר" אבל גם אבא של ג'ף גולדבלום ב"היום השלישי" ו"ג'אד הירש" ב"איש משפחה"), פצצה (מטאפורית) שמאלצת את ראשי NBS לפטר אותו מיידית, מה שמכריח את גב' מק'דיר לתור ברחבי לוס אנג'לס אחר מפיק חדש לסדרה, ומהר.

ויקרא סורקין לג'וש דני ולצ'נדלר קרא מאט
דני טריפ ומאט אלבי, שני גיבורי הסדרה, המגולמים בכשרון רב ע"י ברדלי וויטפורד (סגן ראש הסגל של הבית הלבן, מר ג'וש ליימן בשבילכם) ומתיו פרי (החבר צ'נדלר בינג בשבילכם, וגב' צ'ננדלר בונג בשביל מחלקת המנויים של TV Guide), נקראים ע"י מק'דיר להנהיג את התוכנית, שנים אחרי שעזבו אותה מסיבות שיתבררו מאוחר יותר. עם חזרתם של מאט ודני לסטודיו, הפעם בתור כותב ראשי ומפיק/במאי בהתאמה, הצופים מתוודעים לשאר כוכבי התוכנית והדמויות בסדרה. הם מתוודעים לשלושת כוכבי התוכנית - טום ג'יטר, סיימון סטיילס והארייט הייז - לשורה של שחקני משנה ולצוות שדואג לכך שהתוכנית תעלה כל שבוע - בעיקר לבמאי הטכני בגילומו של טימותי באספילד הנהדר (דני קונקנון מ"הבית הלבן") ולצוות הכותבים. בניגוד ל"ספורט באוויר", בה בעיקר שמענו על ראשי רשת השידור אך מעולם לא ראינו אותם, כאן הם משחקים תפקיד מרכזי. בנוסף לנשיאה, שמבלה יותר מדי מזמנה בסטודיו 60 ומפתחת מערכת יחסים קרובה עם דני, אחד מגיבורי הסדרה הוא יושב הראש של NBS, ג'ק רודולף, המגולם ע"י סטיבן וובר (הותיקים ביניכם אולי יזכרו אותו מ"כנפיים", הצעירים יותר יכירו אותו בתור סאם מ"להתחיל מחדש"). ג'ק מתחיל את הסדרה בתור דמות חד מימדית לגמרי, אך מתפתח להיות אחת הדמויות הכי טובות בה.



ויברא סורקין את מאט בדמותו, בצלם סורקין ברא אותו
"סטודיו 60" היא ככל הנראה הסדרה הכי אישית שיצר סורקין. לא צריך דמיון מפותח מדי בשביל לראות שדמויותיהם של שני החברים מאט ודני מבוססות עליו ועל שותפו הותיק תומאס שלאמי. מערכת היחסים בין מאט והארייט מבוססת לא מעט על מערכת היחסים של סורקין עצמו עם קריסטין צ'נוות' (אנבת' שוט, הבלונדינית התורנית מהעונות האחרונות של "הבית הלבן"), ובכלל - סורקין שאב רבות מהניסיון האישי שלו ככותב כדי להציג את מהלך העניינים מאחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה.

וירא סורקין את כל אשר עשה והנה לא משהו
בניגוד לכל הציפיות ממנה, אי אפשר להגדיר את "סטודיו 60" כהצלחה. הביקורות עליה מעורבות, נעות בין הכללתה בין חמש הסדרות הטובות בעונת 2006-7 להגדרתה כסדרה הגרועה ביותר בעונה הנוכחית, והקהל, ככלל, לא ממש התעניין בה.

פיזית, אני לא מסוגל שלא לאהוב משהו שיצא תחת ידיו של סורקין. את המקום שלו בלב שלי הוא כבר קיבל. אבל אני יכול להבין מה הבעיות שאנשים עם עיניים פחות מצועפות רואים בסדרה.

ראשית נפנה אל גיבורי הסדרה. לא הגיבורים עצמם בעייתיים, אלא עצם העובדה שהם קיימים. סורקין כבר הראה לנו שהוא כותב סדרות אנסמבל מצוין. אחד הדברים שעבדו הכי טוב בסדרות שלו זה שלא היו להן גיבורים, והעלילה סבבה סביב כל הדמויות הראשיות, לא סביב אחת או שתיים מהן. במקרה של "סטודיו 60" לא רק שהעלילה מתרכזת בעיקר בדני ומאט, אלא ששאר הדמויות לרוב לא מעניינות. חוץ מג'ק רודולף שכבר הוזכר פה, האנשים שסובבים סביב מאט ודני הם די שטוחים מבחינת האפיונים שלהם. למשל, אני לא יכול להגיד על סיימון סטיילס הרבה מעבר לזה שהוא בחור שחור מה-Hood. עוד פחות מזה אני יכול לספר על טום ג'יטר. הארייט הייז היא בעיה בפני עצמה, כי בתור מישהי שאמורה להיות שחקנית, בדרנית וזמרת סקסית וכשרונית במיוחד, היא מגולמת בצורה די חסרת ייחוד ע"י שרה פולסון חסרת הייחוד. היא מישהי שקשה לי להאמין שתגרום לכל-כך הרבה גברים לריב עליה ולמיליוני אמריקאים לרצות לצפות בה בשישי בערב.

בעיה נוספת היא הנטייה של סורקין לעסוק בנושאים "גבוהים". אחרי שכתב על מלחמות, בחירות לאומיות, התנקשויות פוליטיות, בעיות תקציב ונאומים לאומה, קשה לסורקין להתעסק בחייהם של אנשים שכל תפקידם הוא להעלות תוכנית בידור פעם בשבוע. לכן הוא הכניס לסדרה טיפול חוזר ונשנה בקבוצות נוצריות והיחס של הגיבורים אליהן, התייחסות למלחמה באפגניסטן, ענייני שחורים מול לבנים וכמובן, כמו בכל סדרה אחרת שלו, שימוש בסמים. אלא שבמקרה הזה, זה פשוט לא עובד. לרוב יש תחושה שהנושאים הללו פשוט הודבקו בצורה גסה לעלילה, כדי שסורקין ירגיש שהוא לא מתעסק רק בשטויות.



אז נכון, עם כתיבה טובה מדובר בדברים שאפשר להסתדר איתם ואף להוציא מהם פנינים, וסורקין כבר הפך בעבר מצבים בנאליים למשובחים ע"י השימוש הקסום שלו במילים, אלא שנראה שמשהו קרה לו השנה. אני לא יודע אם הסמים סוף סוף מחקו לו את החלק שאחראי על הכתיבה במוח, או שדווקא העובדה שהוא הפסיק להשתמש בהם היא זו שאחראית על המוצר הנוכחי, אבל אני יודע שזה כבר לא סורקין של תחילת העשור. סימני ההיכר שלו עדיין ניכרים בסדרה, הדיאלוגים המהירים עדיין שם, כמו גם ההומור הדק וההליכה במסדרונות, אבל משהו חסר. אותו דבר שהפך את "הבית הלבן" ואת "ספורט באוויר" למהנות ומחכימות, אותה תחושה של "וואו", הזיק הגאוני שיגרום לי להרגיש בר מזל שזכיתי לצפות בסדרה הזאת, הלכו לאיבוד.

כרגע, "סטודיו 60" נמצאת בהפסקה, ממנה לא ברור אם בכלל תשוב. כנראה שאת העונה הבאה שלה כבר לא נראה, וחבל.





"סטודיו 60", ימי שני, החל מהערב, בשעה 22:00 ב-yes Stars 1.