תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 11/2/07 ליום שבת, 17/2/07.





אבודים, עונה 3, פרק 8 (שודר ביום ד', 14/2/07)
למרות כל הטענות הנכונות על השהות הארוכה ועל האיטיות המעצבנת שבה מספקים לנו תשובות, לעתים לא רחוקות מגיע פרק כמו זה ומזכיר לי למה אני אוהב אותה כל כך. סיפורו הדז'ה-וואי המדהים של דזמונד, המרתק והרומנטי בה-בעת, שגורם לך למות לדעת מה קורה למרות שאתה יודע את הסוף, הטבעת שנזרקה לאגם ונקלטה בו באחד הצילומים היפים בתולדות הסדרה, ולבסוף הפור שמתברר כי נפל על צ'ארלי. קיבלנו גם תשובה מסוימת למה שעובר על דזמונד, קרוב לוודאי אחת הדמויות האהובות ביותר על האי, וגם פרק מושלם. ציון: 10 (yaddo).

המשרד, עונה 3, פרק 17 (שודר ביום ה', 15/2/07)
כבר בשלב הפרומו, כשג'וס ווידון, הבמאי של הפרק הזה, אמר שלדעתו במאי צריך להיות אנונימי, במיוחד בסוג כזה של סדרות, כך שזו לא תהיה "הגרסה של ג'וס ווידון למשרד", כשברקע נראה עטלף מתעופף במשרד, היה ברור שהפרק הזה הולך להיות נהדר. והציפייה אכן הגשימה את עצמה. ג'ים שעובד על דוויט שהוא הופך לערפד, כל הסצנות עם העטלף ובמיוחד הלכידה שלו וקווין שמתפאר ש"אני גיבור", כמו גם הסצנות בקו העלילה השני, עם מייקל וריאן - מייקל שקורע את הדפים מהספר, האזכור של "ריאן גרם לשריפה", שלב השאלות של הסטודנטים - הכל היה נהדר ונפלא. בגזרת פאם זכינו לראות את היצירות שלה מוצגות בתערוכה, את רוי ואותה מתקרבים עוד יותר (כמה עצוב), ואת ג'ים נפקד (דאבל עצוב). איזה פרק מעולה. ציון: 10.

24, עונה 6, פרק 8 (שודר ביום ב', 12/2/07)
הפרק הראשון מבין שני הפרקים ששודרו ברצף היה פרק חזק במיוחד, לטעמי. קודם כל, בגלל האכזריות הקיצונית במיוחד של ה"רעים". האכזריות של אבו-פיאד, שיעשה הכל כדי להפוך את מזוודות האטום שלו לפעילות, הגיעה לשיאים חדשים הפרק: רצח בדם קר (וסוג של צדק פואטי) של ריטה והעינויים שהעביר את מוריס כדי שיעשה מה שהוא צריך ממנו, שכללו שימוש מחריד במיוחד עם מקדחה. סצנות היסטריות לחלוטין. גם מפלס האקשן היה גבוה מהרגיל, והיה עשוי טוב - כפי שאנחנו רגילים מהסדרה ה"מופרעת" הזאת. גם בגזרת הנשיא פאלמר העניינים ממש לא רגועים עם הדבר-הבלתי-שגרתי ההוא שמתכננים לעשות לו החברים של פיטר (מקניקול). מה זה יהיה? חטיפה? פגיעה פיזית? רצח? אני כבר לא יכול לחכות. ציון: 9.5.



האוס, עונה 3, פרק 14 (שודר ביום ג', 13/2/07)
איזה כיף לראות שפעם בכמה זמן פתאום מגיע פרק שנותן זמן מסך מכובד לכל אחת מהדמויות, בלי לפגוע ברצף העלילה או באמינות העלילה, באופן שמאפשר ללמוד משהו על כל אחת מן הדמויות, ולא רק על האוס. נתחיל עם האוס וקאדי - אז מה? הוא באמת דלוק עליה? קשה לדעת. זה מן שילוב כזה של הרצון שלו לראות אחרים אומללים ומשיכה חזקה אליה, כנראה. אבל כיף לראות אותו מקנא, ועוד יותר סבבה לראות אותו מתעלל בדייט שלה, שהתגלה כבחור טוב שמבין עניין. וקאדי? היא שוב היתה קאדי - פקחית, רחומה, קשובה, פגיעה ומקסימה. ווילסון שוב שימש כקול המצפון וההיגיון של האוס, ועשה מלאכתו נאמנה. דומה שגם האוס הבין שהוא קצת עבר את הגבול בהתנהגות שלו עם הנערה שלא חשה כאב. למרות שנאתו לתפקיד הזה, ווילסון עושה אותו היטב. פורמן הראה שהוא בכל מקרה למד מהאוס דבר אחד בכל התקופה שלו עמו (את העקשנות הוא הביא מהבית) - נטייה להרס עצמי. הדרך שבה הוא נפרד מהחברה שלו היתה התנהגות האוסית טיפוסית. חוץ מזה, פורמן התחפש לד"ר מלפי מ"הסופרנוס", והשיחה שלו עם קמרון היתה די מעניינת, אפילו שנמאס כבר מהדיבורים על הנישואים שלה לבחור המת. לפחות הוא הצליח לסייע לה להגיע לתובנה שהיא צריכה סקס. והכי מעניין היה לראות שאת הסקס קמרון רוצה עם צ'ייס. דווקא בגלל ש"יש הכי מעט סיכוי שהיא תתאהב בו" (באמת? יש יותר סיכוי שהיא תתאהב בפורמן? שלא תעבוד על אף אחד - צ'ייס פשוט יותר מושך אותה). היה נחמד לראות את התגובה הנבוכה של צ'ייס, ואת ההבנה שלו בסוף, שבעצם המטרה של כל העסק הזה היא שהוא יקבל סקס, ולכן אין ממש מה להתווכח. מה גם שכבר ראינו שקמרון מצליחה לשלוט עליו באופן מסתורי. החולה השבועית היתה די מעניינת, גם בגלל הנדירות של התופעה שלה, וגם בגלל הקשר אל האוס והעניין האישי שלו בה. הקטע עם התולעת בסוף היה מבחיל, אבל עדיין משעשע. בסך הכל פרק סבבה לגמרי. כן ירבו כמותו. ציון: 9 (איתן גשם).

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 13 (שודר ביום ג', 13/2/07)
יופי של פרק! התעלומה השבועית היא בעצם תעלומה דו-שבועית? נהדר! והטוויסט בסיום הפרק באמת היה בלתי צפוי והשאיר טעם של עוד, למרות שלא ברור בדיוק איך עוגיה חילצה אדם מכלא, אבל אפשר לנחש שנקבל תשובה בפרק הבא. אח, כשלוגן וורוניקה לא ביחד הם כל כך הרבה יותר טובים. הסיפור של לוגן והילדה הקטנה אמנם הריח כמו תכסיס תסריטאי שקוף כבר מתחילת הפרק, והיה ברור שהנוכחות של הילדה תוציא אותו מהדיכאון בסיום הפרק, אבל זה עדיין איכשהו עבד. בעיקר כי הילדה היתה באמת מתוקה, והכימיה ביניהם היתה טובה. והסצינה במעלית? נפלאה. גם הטוויסט עם הגילוי על הדיכאונות שלה, שגרם ללוגן לחשוב מחדש על ההתנהגות שלה לידו היה חכם. אפשר להבין את ורוניקה שלא רוצה לסלוח לו. היא אמנם יצאה קצת אכזרית בפרק, אבל היא צודקת. העיקר שהוא חשב להיות הלוגן הישן והטוב בסיום הפרק. ודיק היה שוב ענק. העובדה שהוא מסדר ללוגן את הילדה הקטנה, הנסיעה לוגאס וכל השיחות שלו עם לוגן משם, החתונה, והדרך שבה הרומן שלו הסתיים - הכל היה מוצלח. במיוחד אהבתי את העובדה שהוא הודה שחלק מהעניין שהוא תקע את לוגן עם הילדה היה נקמה בו על ששכב עם מדיסון. זה היה ממש מתבקש והסביר יפה את הסיפור, בלי לפגוע באמינות של הדמות. העלילה הבלשית היתה די מעניינת. הדמות של ג'וש מסקרנת, כמו גם היחס של ורוניקה אליו. והעיקר שגילינו רמזים חדשים על התעלומה של דין א'ודל. חוץ מזה, אהבתי את מכתב ההמלצה המרגש שלו, אפילו שזה נשמע קצת מוגזם (כמה הוא כבר הכיר את ורוניקה?). לפחות זה שוב נותן לה (ולנו) סיבה להשקיע אמוציונלית בפתרון התעלומה, שעד כה הרגישה די מרוחקת. ציון: 8.5 (איתן גשם).

סטודיו 60, עונה 1, פרק 15 (שודר ביום ב', 12/2/07)
עד ש"אבודים" התחילה לטחון את הקונספט הזה כמו שיר של קרן פלס בגלגל"צ, פרקי פלאשבק תמיד היוו עבורי פרקים אהובים בסדרות טלוויזיה. אלה הפרקים שמזריקים עומק לסדרה, לדמויות. בדרך כלל, אחרי צפייה בפרק פלאשבק המניעים של דמות נראו אמיתיים יותר, כנים יותר. למעשה, פרק פלאשבק הוא האקספוזיציה שכמעט שום סדרה לא יכולה להרשות לעצמה בזמן הפיילוט. וחזרה מהירה למציאות. מבחינת המבנה העלילתי, הפרק הזה היה כתוב לפי הספר. אבל ממש לפי הספר: קטעי פלאשבק שמספרים גם על הדמויות (מאט ככותב צעיר וכושל, הארייט שלא השתנה בה כלום וסיימון שעדיין היה החכם ביותר באיזור) וגם על הסביבה (איזה כיף היה לראות סטודיו 60 אחר, עם המון כותבים ואווירה של בית ספר); חיתוך קטעי הפלאשבק עם הזמן הנוכחי - לפעמים במפתיע, בדרך כלל באופן צפוי; עלילות משניות (עד משניות מאוד) בשביל לנטרל את הלחץ שנבנה ובשביל ליצוא אתנחתאות קומיות; וכמובן, סוף שמחבר בין הכל. אבל למרות כל זאת, היה בפרק הזה דבר אחד שהפתיע אותי. ולא, זה לא היה הגילוי שמאט הוא כנראה סוג של אדוארד נורטון ב"מועדון קרב". מה שהפתיע אותי הוא ההבנה שלמעשה, לאורך כל הפרק, אנחנו חוזים במאט בדרכו לתחתית. וכאן אני חושב שמגיע לכותבים (ולמת'יו פרי) קודוס על יצירת פרק שהוא חידוש בנושא שעד היום היה עבורי ידוע ובנאלי. את הדרך אל תחתית הבור ראיתי עד היום באחת משתי צורות עיקריות: אלכוהול וסמים. תמיד כשתסריטאים היו רוצים להראות כמה קשה לדמות עם המציאות, או שהיו ממקמים אותה בבאר - אחרי יותר מדי שוטים של וויסקי - או שהיו מראים אותה מנותקת מהמציאות לחלוטין בעודה שרועה על ספה/מיטה בסלון/חדר שינה עם מזרק לידה. בפרק הזה ראיתי דרך אחרת להתפרק לחתיכות. לאט. בשקט (לדני לקח פרק שלם להבין שמשהו לא בסדר עם מאט). בלי דרמה מיותרת. ומבלי להבין בכלל מה קורה עד שהסוף כבר קרוב מדי. ציון: 8 (Cletus the Slack-Jawed Yokel. דעה נוספת - בהמשך)

גיבורים, עונה 1, פרק 15 (שודר ביום ב', 12/2/07)
פרק לא רע, אם כי לא ממש מסעיר. אמא של קלייר התגלתה כחובבת בצע תחמנית, וניית'ן דווקא התגלה כפוליטיקאי עם מצפון. מסוים. שיחליף מקצוע, ומהר. הסיפור של הירו ואנדו והאישה ההיא היה די טיפשי, ושוב הציג את האישה באור שלילי ופתייני. חוץ מזה שהיה די צפוי. הסיפור של מאט וג'סיקה דווקא היה מגניב. טוב, כי ג'סיקה מגניבה ומאט חמוד. מדהים איך שהוא היה מוכן לסכן את עצמו בשביל האיש המגעיל ההוא. וקצת מטופש. אבל מצד שני, הוא קיבל יהלומים על זה, אז כנראה שהוא ידע מה הוא עושה. הקטעים של ניקי שמתגלה במראה היו עשויים נחמד הפעם. שתישאר שם, ככה היא לא מעצבנת יותר מדי. וסיילר עם מוהינדר היה די קריפי, אבל גם קצת מעצבן. למה אתה לא הורג אותו כבר, אלוהים ישמור? איזה מן ביג באד אתה? יאללה, בן אדם, אז מה אם אתה צריך ממנו מידע, זה תירוץ מספיק טוב כדי להשאיר אותו חי? ידעתי שלא. לך על זה, אח שלי. ומסכנה אמא של קלייר. כל המשחקים האלה עם המוח שלה דפקו לה אותו לגמרי. הנה לקח שלא למדו ב"באפי". או שאולי לימדו, אבל שכחתי? הטוויסט בסוף היה אמנם קצת צפוי, אבל עדיין מגניב, ומבטיח רבות. ובכל זאת, היה משהו אחד חסר בפרק הזה. הדמות שהזריקה חיים לסדרה בפרקים הקודמים - קלוד. ציון: 7.5 (איתן גשם)



בנות גילמור, עונה 7, פרק 14 (שודר ביום ג', 13/2/07)
במשך כל העונה נבנה הפרק הזה, ועדיין הוא הרגיש קצת אנטי-קליימטי. היה ברור שלורליי נכנסת למערכת היחסים עם כריס כשהיא לא מוכנה, ושכריס גורר אותה לעסק קצת בעל כורחה, והיה ברור שזה ייגמר כפי שזה נגמר. אולי בגלל שהכל היה כל כך צפוי היה קצת קשה להתחבר כצופה לפרק הזה. ואולי בגלל שזה פשוט לא היה עשוי בצורה מעניינת כל כך. ההארה הגדולה של לורליי מגיעה במהלך ההלוויה של הכלב של מישל. כן, קראתם נכון את המשפט הזה. כנראה שהוא גם היה כתוב בתסריט. מה עבר להם בראש בחדר הכותבים כשהם חשבו על ההלוויה של הכלב של מישל כאירוע מכונן בפרק כזה? שזה באמת יעניין מישהו? לא מספיק שמישל לא כזה מעניין, צריך להכניס גם כלב שמעולם לא ראינו לעסק? מה זה נתן בדיוק? הדבר היחידי שקצת שעשע בקו העלילה הזה היה הפרצוף של זאק כשהבין שהוא אמור לנגן את סלין דיון, אבל החיוך שלי הפך מהר מאד לפרצוף של זאק מקודם, כששמעתי שזאק אשכרה מנגן את סלין דיון. בשביל מה הייתם צריכים להכניס ריאליזם דווקא בקטע הזה? כריס המשיך להתנהג כמו אגואיסט מפונק, אבל לפחות תפס את עצמו לקראת סוף הפרק. לא אהבתי את הכיוון שלקחו את הדמות שלו בפרקים האלה, וזה הרס את הטעם מהדמות. אהבתי דווקא את ההתערבות של רורי בעסק, וההצהרה שלה שהיא בצד של לורליי. זה טבעי והגיוני לאור מערכת היחסים המשפחתית הזאת. פחות אהבתי את קו העלילה של רורי והקראש שלה על המרצה/מתרגל ההוא. בשביל מה זה היה טוב? זה נשמע הגיוני שהיא תרוץ לספר על דבר כזה לחבר שלה? ומה זה בדיוק נתן לדמות שלה? להבין שהיא באמת אוהבת את לוגן? לא ברור. עוד קו עלילה לא לגמרי ברור בסדרה. טוב שהייתה פאריס ששוב הייתה גדולה בדיאלוגים שלה עם רורי. יש לה עונה טובה מאד, לפאריס. מעט מדי אמילי בפרק. זה אומר הכל. אגב, הפרצוף של לורליי בסיום הפרק נבע יותר מההבנה של הדמות שהיא נפרדה עכשיו מבעלה או מההבנה של לוריין גרהאם שהיא תפסיק להתמזמז עם דייויד סאתקליף ידידה, ו"תחזור לזרועותיו" של סקוט פטרסון הצ'ילבה? ציון: 5 (איתן גשם).

סטודיו 60, עונה 1, פרק 15 - דעה נוספת
נכון, הפרק הזה לא היה נורא כמו הקודמים, אבל הוא היה די מאכזב. נתחיל דווקא מהטוב: קטעי הפלאשבק היו ערוכים ברמה גבוהה מאד, כולל המעברים בין ההווה לעבר. מת'יו פרי שיחק מצוין. הפרק אכן נתן יותר עומק למערכת היחסים של מט והרייט וגם קצת על אותו לוק סקוט ועל סיימון, ובעיקר על מאט עצמו. חוץ מזה, הקטעים של טום ודילן והמערכון שהם רצו להעלות די באמת משעשעים. אז מה היה לא טוב? בערך כל השאר. נתחיל מה"גילוי הגדול" - אין אדם בשם טים בטלי. צפוי לחלוטין, החל מהרגע הראשון שבו אמרו למאט שלא זוכרים אדם כזה. כבר באותו הרגע הלכתי לבדוק את השם טים בטלי, ומייד התברר, כצפוי, שזה בכלל ערבוב אותיות של השם "מאט אלבי". היה ממש קשה לנחש. מהרגע הזה, יצא כל העוקץ של הפרק. מעבר לזה, עם כל הכבוד לעומק, אלה עדיין מאט והרייט, ומה לעשות - הם לא מעניינים. אמנם הרייט היתה יותר נסבלת בפלאשבקים, אבל כל העיסוק החוזר והמאוס ב"נוצרים המשוגעים", וביחסי שמרנים-ליברליים כבר יצא מכל החורים. וזה לא שהכימיה שלהם בפלאשבקים היתה כזו טובה. בנוסף, פלאשבק לעבר של התכנית בלי ווס מנדל? זה כמו עוגת שוקולד בלי שוקולד. האיש היה הלב, המוח והלורן מייקלס של התוכנית. מה זה שווה בלעדיו? וחוץ מזה, סורקין באמת מצפה שנאמין שבתוכנית מערכונים מעיפים אנשים בגלל כמה כדורים שהם לקחו? יה, רייט. אז מה? מאט על כדורים עכשיו? זה יכול היה להיות מעניין, אם זה לא היה כל כך נדוש, וצפוי. מה שכן, אירוניה דקה של סורקין בקו העלילה הזה, שכן מת'יו פרי היה מכור שנים למשככי כאבים. רק לי המשחק שלו בקטעים האלה נראה אמין וטבעי במיוחד? ציון: 5 (איתן גשם).