10. הדוקטור חזר. לקח לו חצי פרק ופלישה אחת מפחידה למדי של חייזרים בחג המולד, אבל הוא חזר, ועשה זאת בצורה משעשעת להפליא. ההתקפה הראשונית - של הסנטות ושל עץ האשוח - היתה חביבה, אבל ההמשך היה אפילו טוב יותר, עם כמה סצנות נפלאות (שליש מאוכלוסיית העולם מטפסים על הגגות, למשל), או מנהיג החייזרים שמחסל שני אנשים מהממשל הבריטי, סתם כי עצבנו אותו. אבל הכל החוויר לעומת הרגע בו השפה החייזרית הבלתי מובנת הפכה לאנגלית, והדוקטור - בגילומו של שחקן חדש, רענן ואהוב - החלים והשתלט על העניינים בנונשלנטיות ראויה להערכה. לרגע היה נדמה לי שאני שומע איזה "יש משהו שאתה לא יודע! אני בכלל לא שמאלי!" קטן. דוקטור יקר, התגעגענו. ומה זה היה שם בפרומו לפרק הבא? האם זה אכן היה מישהו שאנחנו מכירים? אני כבר לא יכול לחכות.

עוד 10. "שוב מתאהב" (זה אמנם לא תרגום מדויק ל"Love Monkey", רחוק מזה, אבל אהבתי את הדו-משמעות החביבה שהשם הישראלי מביא עמו) נפתחה השבוע בפרק כיפי וחמוד להפליא. אני מת על הסצנות בהן רביעיית הבחורים הראשית מנסים להחליט איך אומרים מילה או משפט מסוימים (למשל בפיצריה, או כשטום אומר להם שאלו שבע המילים המפחידות בשפה האנגלית, והם מתחילים לספור, תוהים אם "I" נחשבת למילה). אהבתי גם את כל האזכורים למוזיקה, כמו גם את סיור הרוקנרול שערך טום לוויין כדי לקנות את ליבו של הנער הכישרוני (אגב, מדובר בזמר אמיתי בשם טדי גייגר), כמו את הקטע הקטן אך החמוד אחרי פיטוריו של טום, כשאותו עובד בא לחבק אותו, עושה זאת פעמיים. עוד קטע חמוד: טום מנסה להתחיל עם מישהי שעה אחרי שנפרד מחברה שלו, ומסביר לה שהוא "התגבר עליה לחלוטין" כשברקע החברים שלו, שרק רואים אותו, ולא שומעים על מה השיחה, בטוחים שהוא כבר "חזר לעניינים". זו סדרה כל כך חמודה. כמה חבל שהיא בוטלה כל כך מהר.



9.5. כבר מזמן לא היתה לי סדרה שאני ממש נהיה עצוב כשמגיע סיום פרק בה. "הפמליה" של השבוע גרמה לי להרגיש סוג של עצב אמיתי כשהפרק הגיע לסיומו. פרק נפלא בזכות כל המשחק של וינס נגד האולפנים (10 מיליון דולר, 20 מיליון, ארוחת בוקר שוינס לא טורח להגיע אליה) וארי שמתחרפן מכל העסק לגמרי. פשוט פרק מצוין. מה שמדהים פה, זה שהסיפור של אי עם השלישיה, כמה שהוא היה חביב, היה דווקא החלק החלש בפרק. כיף.

9. חמשת פרקי השבוע ב"בנות גילמור" היו סוג של רכבת הרים, עם נסיקה לגבהים, אבל גם צניחה לעומקים לא סבירים. לחלק הרע אתייחס בהמשך, אבל הנה כמה אירועים שעשו לי את השבוע בגילמור: בראש ובראשונה, החזרה של רורי ולורליי זו לזרועותיה של זו וכל העיירה שמתרגשת מזה (בפרק שאחרי). גם אהבתי (מאוד!) את הסצנה במטוס אותו רוצה אמילי לרכוש, ואת איבוד השליטה שלה כשהיא אומרת לבתה שאחרי שהיא איבדה אותה, היא איבדה עכשיו גם את נכדתה, והתגובה של לורליי: "את לא איבדת אותי, אמא". בגזרה אחרת, היה יפה לראות את הצורה בה מגיבה מיסיז קים לעצבים של ליין על הפרידה מזאק, והצורה בה היא בחרה לעזור לה לשכוח. ולסיום, איך אפשר בלי ארוחת ליל שישי אצל אמילי וריצ'רד, שהיתה מצולמת, ערוכה ומשוחקת בצורה פשוט נפלאה. "אני חושבת שהחזרנו רשמית ארוחות ליל שישי". אחת הסצנות החזקות ביותר בסדרה הזאת.

8. "רחוב ללא מוצא" הבריטית נפתחה השבוע בפרק חזק, שבמרכזו ילדה שנדרסת ע"י המאהב של אמה. כמעט כרגיל כשמדובר בסדרה בריטית, המשחק, הדמויות, הכתיבה והרמה הכללית פשוט נפלאים. כמה סצנות היו מופתיות פשוט (למשל, זו עם בניית העמודים על הכביש כדי לחסום אותו). ואיזה כיף היה להיפגש שוב בשחקנית ליז וויט (אנני מ"החיים על מאדים"), שגם פה עשתה עבודה נהדרת כאיילין, אשתו של פיטר (הדורס), במיוחד לקראת סיום הפרק, כשהיא מגלה גם לבעלה של אנג', על הרומן של בעלה עם אשתו.

7. ושוב הצליחו ב"אד" לשחק אותה בפרק עם ביצוע מבריק לרעיון חמוד. הפרק "התהליך" שתיאר את תהליך הכתיבה של קרול, היה פשוט עמוס בכל מיני ניסיונות משעשעים (קאבום!) לחלוטין לכתוב את הרומן האמריקאי הטוב הבא. הסצנות בהן הדמויות בסיפורים שלה (המגולמות ע"י דמויות הסדרה) מתמרדות כנגד הטקסטים המופרכים שהיא כתבה, היו נפלאות. סדרה כל כך חמודה (אבל לסיום מגיעה התייחסות מיוחדת).

6. ארבע שנות "אד" הסתיימו בצורה חביבה למדי. אהבתי את רעיון הקרקס, וגם את העובדה שאד הבין - אמנם ברגע האחרון, ובכל זאת - שזה לא באמת עובד, ושהמקום היחיד בו אפשר לקיים את החתונה הוא הסטאקיבול - הבחירה ההגיונית. אהבתי גם את התערבות ה"10 דולר" האחרונה (מזל טוב), כמו גם את הופעת הקמיאו הקצרצרה של יוצרי הסדרה, רוב ברנט (שגם ביים את פרק הסיום) וג'ון בקרמן, זמן קצר אחרי החופה (הם הצטלמו עם קרול ואד), אבל הקטע שאהבתי במיוחד היה את וורן שמחקה את אד, כולל תלבושת האביר המתבקשת, והצחקוק הבלתי נשלט. אז נכון שהפרק לא היה מבריק (כפי שהתרגלנו במספר פרקים במהלך הסדרה), ושהסצנה בה כולם לא אוהבים את הסרט של וורן ולעומת זאת מתים על השירה של שירלי, היתה קצת תמוהה, אבל אני כן חושב שזה היה סיום הולם לסדרה.

5. "מרחק נגיעה" נפתחה השבוע. והאמת? קצת התאכזבתי. אחרי הפרומואים המבטיחים (שם נתנו לנו להבין שכל העסק הזה הוא הדבר המוצלח ביותר בטלוויזיה מזה שנים רבות) קיבלנו - בשורה התחתונה - סדרת דרמה שמשוחקת נפלא, נכון (ירדן בר כוכבא וצחי גראד מעולים בתור ההורים הדוסים, וגם שני השחקנים הצעירים גאיה טראוב והנרי דוד עושים עבודה אמינה), אבל העלילה נראתה לי מעט סתמית, בדיוק כמו הדיאלוגים. יתכן שבהמשך העסק ישתפר, והעלילה תתקדם בכיוונים מפתיעים (מה שיהפוך את הסדרה, יחד עם המשחק המשובח, לטובה באמת), אבל לפחות בינתיים, זה לא הילד שפיללנו אליו.



אין 4.

3. זה אמנם לא הדבר הכי חמור שאפשר למצוא באגף הפופ-אפים בטלוויזיה שלנו, אבל כתובית ה"משודר במסך רחב" המיותרת ב-yes, שמגיחה בכל תוכנית שמשודרת במסך רחב, שתי דקות מפתיחת כל פרק, וכן שמונה דקות לאחר מכן, היא טיפשית, מיותרת, ומעצבנת.

2. "בנות גילמור". בכל פעם מחדש, אני מופתע מכך שלצד קטעים מבריקים באמת, מצליחה הסדרה הזאת לרדת לרמה כל כך נמוכה. מילא העיסוק האובססיבי הלא מובן הזה בכל אותן דמויות איזוטריות ומעצבנות (קירק), אבל החרפון הבלתי סביר של זאק באותה הופעה מול חברת התקליטים, בגלל רגשות קנאה עזים שתקפו אותו, היה אירוע מעצבן ולא אופייני לדמות. עוד דבר ששנאתי עד מוות היה ההשכמה בשלוש ורבע לפנות בוקר. אני מבין שמדובר בעיירה קטנה שמאוכלסת ע"י כמה טיפוסים מוזרים. אבל הדרך השלווה בה מקבלים תושבי העיירה את ההשכמה הזאת רק כדי שטיילור יגיד שהוא לא יכול לארגן את קרנבל האביב/סתיו/ווטאבר היתה פשוט מעצבנת.

1. בערוץ הולמרק אין פרסומות או מהדורות חדשות וכול לוח השידורים שלו מתוכנן וידוע מראש. אז שמישהו יסביר לי איך ולמה הם מתחילים פרק של "בנות גילמור" באיחור של 6 דקות ומסיימים אותו באיחור 3 דקות, בתוך התוכנית הבאה, לאכזבת כל המקליטים? (אסף רזון)


בשולי הממיר
בפרק סיום העונה של "פשע מן העבר" התארח קנת' ג'ונסון (לם, "המגן") כג'וזף, קורבן הרצח שלמעשה היה חי (הנרצח היה אחיו החורג). את הרוצח גילם סם אנדרסון, הולנד מאנרז מ"אנג'ל". ואילו מאחורי הקלעים ישבה רוקסן דוסון - ב'לאנה טורס מ"מסע בין כוכבים: וויאג'ר" - על כסא הבמאי (assafTV).