תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 24/12/06 ליום שני, 15/1/07.





קוראים לי ארל, עונה 2, פרק 12 (שודר ביום ה', 4/1/07)
אחד היתרונות הבולטים של יצירת "תבנית" בסדרת טלוויזיה, היא העובדה שבדרך כלל כששוברים אותה הסיכוי ליצור פרק שיעניין את הצופה גדול יותר, כמו גם האפשרות שהפרק יהיה מוצלח. אחרי שנכנסה לשגרה של "תבנית" מסוימת, הגיחה "ארל" עם פרק שחרג מהתבנית המקובלת, ולא רק שהיה מעניין, אלא היה פשוט מעולה. הרעיון הבסיסי של פארודיה על "שוטרים" לכשעצמו, כשארל וחבריו העלובים משמשים כפושעים התורנים היה שווה צפייה, אבל הכותבים הביאו את דרגת הביצוע לשלמות. הפרק הצליח לשלב, מלבד היציאה מהשגרה, גם אזכורים לפרקים קודמים ולהפגיש אותנו עם הרבה דמויות מוכרות מהעבר, וכולן הוצגו באור חדש, אך בה בעת מוכר. הפרק היה גם מצחיק מהרגיל והיה עמוס בבדיחות מוצלחות, בהומור פיזי מצחיק ובסאטירה מוצלחת על ארל וטיפוסים מסוגו. אפשר להסביר את הצלחת הפרק בכך שבעצם היתה בו חזרה אחורה לימים שבהם ארל היה פושע קטן ופתטי. עושה רושם שהדמות שלו אז היתה הרבה יותר מוצלחת מדמותו כיום שהפכה למעט מעייפת ומעצבנת. אגב, השחקן טים סטאק שגילם את עצמו כשיכור עלוב שחי על עברו, גם כתב את הפרק, ועשה זאת בכשרון רב. בלי ספק, הפרק הטוב ביותר של העונה. מצחיק, חריף, משוחק מצוין וכתוב מעולה. אולי אפשר עוד כאלה (פארודיה על "המירוץ למיליון", למשל)? ציון: 10 (איתן גשם).

קוראים לי ארל, עונה 2, פרק 13 (שודר ביום ה', 11/1/07)
אני מת על פרקי "ראשומון", פרקים שבהם רואים אירועים מסוימים, כשחלקם לא מובנים, ואז רואים אותם שוב, מזווית אחרת, ששופכת אור על אותם אירועים. עשו את זה נהדר ב"דוסון קריק", עשו את זה מופלא אצל "הסימפסונז" (ומן הסתם גם בעוד מקומות), ועכשיו - גם "ארל" עשתה את זה. ואיזה כיף היה. לראות את הפתיח הכל כך מוכר של הסדרה, מבוצע שלוש פעמים נוספות עבור שלוש דמויות שונות היה אחד הדברים המלהיבים ביותר בסדרה הזאת. במיוחד אהבתי את הסגמנט של רנדי, אבל גם ג'וי ו"עדיף-פשוט-שתקראו-לי-קראבמן" היו נהדרים. גם קו העלילה עצמו היה עשוי נהדר, ובכלל - ואני יודע שזה אולי נשמע קצת כמו תקליט שבור - אבל הפרק הזה היה בלי שום ספק הפרק הטוב ביותר של העונה עד כה. ציון: 10.



המשרד, עונה 3, פרק 12 (שודר ביום ה', 4/1/07)
"המשרד" ממשיכה להיות הסדרה המצחיקה ביותר בטלוויזיה. הפרק הנוכחי הכיל בתוכו כמה דברים היסטריים במיוחד: דוויט שמקליט את הישיבות למייקל שנמצא בחופשה, מייקל שמנסה להסביר שלג'מייקנים אין מילה ל"Impossible" וג'ים שמתקן אותו: "אממ... יש. זו אנגלית. זה Impossible" וכמובן הארוע המרכזי של הפרק: מייקל ששולח בטעות את התמונה שלו עם ג'ן לחדר האריזה במקום לפאקר. בגזרת ג'ים ופאם העסק ממשיך להיות טראגי, כשפאם נותנת לג'ים עצה בנוגע לרומן החדש שלו, מה שגורם לה לבכות זמן קצר לאחר מכן. דוויט המנחם אותה - מחזה לא שגרתי במיוחד - לא עזר לתחושה שלה. איזו סדרה מעולה (והידיעה שפורסמה השבוע לפיה גם ג'וס ווידון וגם ג'יי ג'יי אברהמס עומדים לביים פרקים עתידיים בסדרה משמחת עד מאוד). ציון: 10.

Friday Night Lights, עונה 1, פרק 11 (שודר ביום ד', 3/1/07)
הסדרה ממשיכה לעשות מה שהיא יודעת לעשות מצוין: דיאלוגים אמינים, דמויות שקל להתאהב בהן ועלילה מעניינת. מה שאפיין את הפרק הנוכחי היה חזרתו של אביו של מאט מעירק. הניגודיות בין הצורה שבה מאט קפץ עליו מרוב שמחה כשהגיע (השחקן הזה פשוט יודע לרגש), לבין הצורה הכל כך כואבת שבה הוא נפגע והתאכזב ממנו בהמשך, בגלל היחס אל הסבתא המפוזרת (דבר שהשפיע ישירות על המשחק שלו), היתה אחד הדברים המרגשים ביותר בפרק הזה. אהבתי גם את הסיפורים הנוספים בפרק: ריגינס שצריך ללמוד, ומקבל כחונך את לנדרי, שממשיך לגלות אופי קשוח, ומסרב להיכנע לטים, שמתחיל את הפרק כשהוא בטוח שכולם יעשו בשבילו הכל, אך מקבל שיעור מציאות זריז ומוצלח מלנדרי. סיפור הנכות המתמשך של ג'ייסון קיבל מימד נוסף עם חזרתו הביתה והיה אחראי לכמה רגעים מוצלחים - הקטע עם הדיסק של נירוונה, וכל הנושא של קיום יחסי המין. יפה לראות שהסדרה ממשיכה לשמור על רמה גבוהה. ציון: 9.5.

24, עונה 6, פרקים 1-2 (שודרו ביום א', 14/1/07)
אז ג'ק באוור חזר מהשבי הסיני, תוך 20 דקות הוא התגלח, נמסר לטרוריסטים שמעוניינים להרגו ורק אז ימסרו מידע מי עומד מאחורי התקפות טרור, גילה שעובדים על ארה"ב בעיניים והם-הם הטרוריסטים האמיתיים, גילה תכונות ערפדיות, חזר לכושר תוך דקות ספורות, פרץ לרכב בו כמה-נוח היה גם טלפון סלולרי, הגיע למקום חפצו לפני המסוקים, חילץ את הטרוריסט-שרוצה-שלום, עינה מישהו ונו, כרגיל. וזה היה מופרך ומרתק בו זמנית בדיוק כמו שאנחנו רגילים לקבל מ"24". בעונתה השישית היא מראה לכל החקיינים סביבה שהיא עדיין עושה את זה הכי טוב. וב"זה" אני מתכוון ליצירת פרץ אדרנלין בלתי פוסק בכל דקה ודקה של הפרק, בהפיכת הסיטואציה המופרכת ביותר לאמינה ובאפיון מדויק של דמויות. ציון: 9 (assafTV).

24, עונה 6, פרק 4 (שודר ביום ב', 15/1/07)
זה התחיל כבר כמה שעות קודם לכן, אבל בפרק הזה נראה היה שהפעם ג'ק נשבר באמת. זו לא רק העובדה שנאלץ לירות (ולהרוג?) בקרטיס, עמיתו משכבר. זה הכל. לחקור אנשים, לענות אותם, לרדוף אחרי טרוריסטים מסוכנים. פשוט נמאס לו. וג'ק נשבר, ואומר את זה לביל. בינתיים, בצד השני של העיר, אבי משפחת וואטאבר מוחזק כשבוי בידי פאייד. הרי ברור לכולנו שתיכף הוא מחולץ, אחרת היו הורגים אותו כבר ברגע שנתפס. האם באמת הכותבים של 24 נהיו רכרוכיים בנוגע ללקיחת חיי חפים מפשע? הנה הם פורצים פנימה, עוד רגע הכל ייגמר, פאייד בטח יברח והכל יתחיל מההתחלה... רגע, מה? מה? או מיי גאד! בבקשה תגידו לי שהאחות פאלמר היתה בטווח הפיצוץ. ציון: 10 (בוסקו וברק).



טורצ'ווד, עונה 1, פרקים 12-13 (שודרו ביום ב', 1/1/07)
עונת הבכורה של "טורצ'ווד" הסתיימה בצמד פרקים חזקים ומרגשים. בראשון קפטן ג'ק הארקנס וטוש חזרו בזמן ל-1941 שם ג'ק פגש את קפטן ג'ק האמיתי שלא עמד בקסמיו ורקד עם הקפטן שהגיב בנשיקה חמה מלאת תשוקה. בחלק השני גילינו את מזימתו האמיתית של מר ביינס מהפרק הקודם, שהצליח לעורר שמות בצוות (רציחת ארוסה של גוון) עד לשיא בו אוון יורה בקפטן ג'ק. בתור סדרה שהציבה את קפטן ג'ק במרכזה לא גילינו הרבה על דמותו במהלך העונה אבל כן קיבלנו סדרה בוגרת עם דמויות מרתקות. ולמי שהנשיקה בפרק הקודם לא הספיקה לו, הגיע הרגע המרגש בו יאנטו מריח את מעילו של קפטן ג'ק ופורץ בבכי וכשג'ק חוזר לחיים השניים מתנשקים לעיני אוון ההמום. ציון: 9 (assafTV).

סקרבס, עונה 6, פרק 4 (שודר ביום ה', 4/1/07)
אז רגע? ד"ר קוקס הוא בעצם האוס? מה הם ניסו להגיד, שהוא רופא מבריק, יהיר וגאוותן שאין לו סבלנות לשמוע את האנשים מסביבו שכמהים להערכתו? שהוא אוהב לריב עם הממונה עליו ולשים ללעג את חוקי בית החולים? מאיפה הביאו התסריטאים את הרעיון הזה? מכל מקום, הפרק היה טוב, ודי עמד בציפיות. מה שהיה מוצלח במיוחד היה העובדה שעל אף שהפרק הסווה את עצמו כפארודיה/מחווה על "האוס", הוא בעצם השתמש בקריצה הזו כקטליזטור שיקדם את הרעיון המרכזי של הפרק: החיים מלאי תעלומות ואנשים הם תעלומות. לפעמים אנו פותרים תעלומות קשות, ולפעמים אנו מתעלמים ממה שקורה מתחת לאפנו. אחרי פתיחה קצת חלשה הפרק צבר תאוצה, והבדיחות היו מוצלחות. מה שפחות היה מוצלח היה הסיפור של אליוט שהיה משעמם, וגם קים לא ממש עניינה, למרות שג'יי די היה חמוד בניסינותיו הפתטיים להיות החבר המושלם, רק כדי לחטוף, כצפוי, את השטוזה בסוף. חבל שהם לא יודעים לשמור שם את הדמויות הנשיות האורחות ליותר משלושה פרקים. והכי חשוב - בזמן הצפייה בפרק הרגשתי קצת אכזבה מהגילוי על קרלה בסוף. מסדרה שהפתיעה אותי בטוויסטים מהממים בעבר חשבתי שאפשר לצפות ליותר. אבל במחשבה נוספת פתאום הבנתי שהעובדה שהדיכאון של קרלה היה כל כך שקוף עבור הצופים דווקא הופכת את הסיום לכל כך הרבה יותר ראוי ונכון - כי זה בא להראות עד כמה התעלמו כולם מהמובן מאליו, ואולי לרמוז לנו, שהחברים דווקא שמו לב, אך העדיפו לטמון את ראשם בחול ולהתעלם מהבעיה. דיכאון שאחרי לידה כעלילה מרכזית בסדרה קומית? יש רק סדרה אחת שיש לה את הביצים לקחת נושא כה רציני ולטפל בו. הבה נקווה שהם יעשו זאת כדרכם בתבונה וברגישות, עם שילוב של הומור קל, ולא יהפכו את הסוגיה למצחיקה מדי או מדכאת מדי. ציון: 8.5 (איתן גשם).

האוס, עונה 3, פרק 11 (שודר ביום ג', 9/1/07)
במהלך הצפייה בפרק לא יכולתי שלא לחוש תחושת אי-נוחות בולטת: לא ראינו כבר את הסרט הזה? דמות הגיבור היהיר והסוליסט, שסירב בתוקף להכיר בקיומה של בעיה במשך תקופה ארוכה מחליט לבלוע את גאוותו, להתנצל בפני כל מי שהוא יכול, להודות בקיום הבעיה ולבצע מעשים שמדהימים את סובביו וגורמים להם לחשוב שהוא אכן השתנה. מה זה, האוס התחפש לאהוד ברק? אבל שתי הדקות האחרונות של הפרק הפכו את כל העסק מהקצה לקצה. לא השתנה ולא בטיח. ד"ר גרגורי האוס לא משתנה כל כך מהר. אוקיי, אולי הוא התנצל פעם אחת יותר מדי, וזה אפילו עלה לו בחיבוק מקמרון (מסכן), אבל הוא עדיין מכור. והוא גרם לכולם לחשוב שהוא מנסה להשתקם. וזה הצליח לו. איזה יופי של טוויסט, ודרך נפלאה לא להפילו למלכודת הצפויה ולשמור על הייחוד של הדמות. שאפו לתסריטאים. רק מה, חברים, אולי תירגעו כבר עם הקמרון הזאת? היא מ-ע-צ-ב-נ-ת. מה היא רוצה, למען השם? בשבוע שעבר ווילסון היה בוגד. עכשיו היא תוקפת את האוס ומחבקת אותו בגלל שהתנצל בפני ווילסון. אוי, כמה רציתי שהחולה השבועי - המשעמם משהו, אגב - יתפוס אחיזה טובה ביותר בגרונה. דווקא פורמן ממשיך להראות שינוי חיובי והעונה, וצ'ייס שוב היה רק ברקע, אבל הביא אבחנות מקוריות ומעניינות יותר מחבריו. ומי שגנבה את ההצגה היתה קאדי במופע קסמים על דוכן העדים. איזה תותחית. גם הוכיחה שהיא לא בוחלת באמצעים לא פחות מעמיתה הסורר, וגם עכשיו הוא חייב לה. ובענק. ומילה על טריטר - חבל שרק בפרק הזה נמצא הסבר מניח את הדעת ליחס שלו כלפי האוס. רק שעכשיו זה כבר מרגיש מאולץ משהו, ומאוחר מדי. עושה רושם שהבעיה העיקרית של התסריטאים היא אותן דמויות שמטרתן ליצור קונפליקט מול האוס (ווגלר, סטייסי, טריטר) - הן פשוט כתובות באופן שקוף מדי. תנו להן נפח ומניעים משלהן, אל תציגו אותן באופן כל כך רדוד. חבל. היה שלום שוטר לועס מסטיק יקר. לך ואל תחזור. אף פעם. ציון: 8.5 (איתן גשם).

על טבעי, עונה 2, פרק 10 (שודר ביום ה', 11/1/07)
אנחנו כמעט לא מדברים (כאן באתר) על "על טבעי" והאמת היא שזה קצת חבל, כי בסדרה הזאת יש משהו שהוא קצת מעבר לעלילת ה"כל שבוע יש יצור על טבעי שצריך לגלות מה הקטע שלו ולחסל אותו בתוך 40 דקות". החזרה מהחופשה ענתה לנו בצורה מעניינת על השאלה שנשאלה בסוף הפרק הקודם (ולמעשה מתחילתה של העונה הנוכחית) - מה אמר אבא של סאם ודין לדין לפני מותו? אהבתי גם את כל הסיפור על המלחמה המתקרבת, בה אמורים אותם אנשים "מיוחדים" לעבור לצד של הרעים (מזכיר טיפה את הנבואה על תפקידו של אנג'ל באפוקליפסה), את אווה שהיתה חמודה (אם כי הסוף אולי מראה לנו שהיא קצת פחות חמודה, מה שרק מוסיף עניין לסיפור הראשי) ואת גורדון ווקר שחזר עם המשימה לחסל את אותם האנשים (וגם את הצורה שבה הבעיה שלו טופלה ע"י סאם). מה שקצת פחות אהבתי זה את העובדה שסתם ככה הצליח סאם להתחמק מהפיצוץ השני (עליו לא שמע מהחיזיון של אווה. או שכן? בכל מקרה, הקטע הזה היה לא ממש ברור). פרק טוב בסדרה ממש לא רעה, שגורם לי לצפות להמשך. ציון: 8.



Knights of Prosperity, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום ד', 3/1/07)
עוד כששמעתי על הקונספט של הסדרה - חבורה של גנבים חסרי ניסיון מתאחדת כדי לנסות לשדוד את מיק ג'אגר - חשבתי שמדובר ברעיון מגניב. הפרק הראשון בסדרה בהחלט ענה על הציפיות שלי והוא הכיל כמה סצנות מאוד משעשעות - כיוון השעונים ("אוקיי! זה מספיק קרוב!"), כל הסאגה עם המפתחות שהיתה עשויה מצוין, כל הקטעים בהם רואים את מיק ג'אגר "מתעלל" בנער המסכן ההוא (אן יאנג 2?). אהבתי גם שבמשך פרק שלם הם מנסים לגלות את מספר הדירה ולהשיג את המפתח אליה, כשרק בסוף אנחנו מקבלים את התמונה המלאה ומגלים שרמת האבטחה אצל ג'אגר הרבה יותר מורכבת ממה שהחבר'ה השלומיאלים שלנו מתארים לעצמם. ציון: 8.

Knights of Prosperity, עונה 1, פרק 2 (שודר ביום ד', 10/1/07)
גם הפרק השני בסדרה מצליח לשמור על הרעננות של הסדרה הזאת. נכון, לעיתים זה מרגיש קצת כמו "קוראים לי ארל", אבל יש בסדרה הזאת דברים מספיק מגניבים כדי לעמוד בזכות עצמה (מישל דסלר, ווהו!). בפרק הזה עשתה החבורה ניסיון ראשון לפרוץ אל דירתו של ג'אגר וגילתה שזו משימה מסובכת ממה שחשבו בהתחלה. כל הקטע עם הניסיון הזה היה משעשע למדי - הניסיון לטפס מעל השער הנעול, הסימן של לואיס לבואה של המשטרה, הכישלון המהדהד. גם הניסיון לחנוך את לואיס כך שיוכל לפתות את סימון היה חביב למדי. אני גם אוהב את הפתיח החביב וגם את סצנות הצעידה בהילוך איטי. פרק חמוד, שמהווה אפילו שיפור מסוים מהפרק הראשון. ציון: 8.5.

טירוף בבית, עונה 2, פרק 11 (שודר ביום ה', 4/1/07)
"טירוף בבית" היא סיטקום קלאסי מול קהל שבניגוד לשאר חבריו לז'אנר הגוסס גם מצליח להצחיק. ואני לא מדבר על חיוך פה-שם. יוצר הסדרה הצהיר בראיון עמו שכל האירועים המופרכים כביכול שקורים בסדרה מבוססים על דברים אמיתיים שקרו לו או לחבריו במציאות. אכן, המציאות עולה על כל דמיון. בפרק הנ"ל קני, חברו הטוב של לארי, יצא סוף סוף מהארון. כרגיל בסדרה הפרק אפילו לא ניסה להיות דידקטי ושום "אוווו" לא נשמע כשמשפחתו של קני מגרשת אותו מהבית ובני משפחת גולד מסכימים לארחו. במקום זאת קיבלנו את תגובותיהם המשעשעות של בני המשפחה ובמיוחד את התמודדותו של לארי עם העובדה שחברו הטוב לא גילה עד כה את מה שכולם בעצם ידעו עד עכשיו. אפילו המסר בסיום הפרק בו פנו השחקנים לצופים והפנו אותם לקו תמיכה לא פגם ברוח הפרועה של הסדרה. ציון: 8 (assafTV).

האנטומיה של גריי, עונה 3, פרק 11 (שודר ביום ה', 11/1/07)
אני אוהב את זה שתמיד יש נושא מרכזי בפרק של "האנטומיה של גריי". לפעמים הוא מאד בולט עד שזה נהיה דבילי, ולפעמים צריך להתעמק קצת יותר ולהגיע לתשובה. השבוע הפרק נפל תחת הקטגוריה השנייה, וכפי שאני הבנתי, הוא עסק בשליטת האדם על גופו, על זכותו להחליט החלטות בנוגע לעצמו. היה לנו את אבא של ג'ורג' שהחליט שהוא רוצה שיסירו לו את כל הגידול, לא משנה הסיכון, מול הילדה בזווית ה-90 מעלות שבהתחלה לא הסכימה שינתחו ולאחר מכן נעתרה. או אפילו מרדית', עם הנחירות המעצבנות שלה, לא מצליחה לשלוט על גופה. בחירה נוספת של אדם בעצמו היא זו של איזי בנוגע לצ'ק - היא סוף סוף העריכה נכונה את מצבה והפקידה את הצ'ק. ולסיום, התינוק המסכן שאין לו כל שליטה מודעת על גופו, ואפילו אבא שלו לא בטוח אם הוא זה שיכול להחליט בשבילו. ואם כבר מזכירים את האבא - לדעתי קו העלילה הזה מיותר למדי. אולי הוא תורם לקונפליקט של מרדית' עם עצמה, אך הוא לא מעניין במיוחד, מה שאי אפשר להגיד על עלילת הילדה המאונכת. אני מקווה לראות עוד מזה בשבוע הבא. ציון: 8 (ER).

איך פגשתי את אמא, עונה 2, פרק 12 (שודר ביום ב', 8/1/07)
כן, אנחנו יודעים איך זה נגמר. כן, אנחנו יודעים שבסוף הם לא יהיו ביחד באושר ובעושר. ועדיין - אנחנו מריעים להם ורוצים לראות אותם ביחד. הפרק השבוע רק חיזק את ההרגשה בסדרה שצועדת באומץ לעבר האנטי קליימקסיות הידועה מראש שלה. טד ורובין זה משהו זמני לחלוטין, ובכל זאת התחברנו אליהם כמו בכל סדרה-מונעת-רומן אחרת. וכאן בדיוק נמצא אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה - היא מצליחה לגרום לנו לא לחשוב על הסוף הבלתי נמנע, וליהנות ממה שכאן, ממה שעכשיו - מהמערכת יחסים שלהם, מהדברים הקטנים כמו "אני אוהב אותך", על אף שאנו יודעים שלטווח הרחוק, אין לדבר יותר מדי משמעות. הפרק עצמו לא היה בין הטובים של הסדרה: עלילת האחיינית של רובין היתה שמרנית למדי (למה כבר אפשר לצפות מ-CBS?), אבל מה ששדרג את הפרק היה סוגיית "הכניסה לבניין", נקרא לזה, שהסעירה קצת את יחסי לילי ומרשל, ובאמת גרמה לתהייה עד כמה כניסה ל"בניין" היא באמת כניסה. לפחות לבארני היה את הזמן של החיים שלו. הו, בארני, גם בפרק עם זמן מסך מצומצם, רואים שהוא הכוכב של הסדרה. ציון: 7.5 (ER).

In Case of Emergency, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום ד', 3/1/07)
בצמוד ל"אבירים" העלתה ABC קומדיה נוספת בכיכובם של דיוויד ארקט, ג'ונתן סילברמן וגרג גרמן (פיש מ"אלי מקביל"). לא היו לי ציפיות גבוהות מהקומדיה הזאת, ופרק הפתיחה הצליח להפתיע אותי לטובה. זו לא קומדיה גאונית ומופלאה, והיא מוצלחת קצת פחות מה"אבירים", אבל יש בה גם כמה קטעים חביבים כמו הירי בכף הרגל; השימוש במילה "פלנג'י" (מחווה לקורטני?); ודמותו של גרמן, שרמן, שסבל בעברו מעודף במשקל (איזו תמונה הזויה. והנה קשר נוסף למוניקה). בסך הכל פיילוט חמוד מאוד, אבל לא יותר מזה. ציון: 7.5.



In Case of Emergency, עונה 1, פרק 2 (שודר ביום ד', 10/1/07)
הפרק השני אולי הציג את השימוש היצירתי ביותר בשימוש במנטוס שמוכנס לתוך בקבוק קולה, אבל היה לטעמי קצת פחות מוצלח מהראשון. הדמויות הראשיות, שבפרק הראשון עוד ניתן היה לומר שהטירוף שלהם חינני (בכל זאת, כל אחד מהם חווה בלילה הספציפי הזה סוג מסוים של טראומה), מתנהגות בפרק הנוכחי בטירוף מגוחך. הקרבת אמינות הדמויות על מזבח הבדיחות לא ממש עובד כשהבדיחות פשוט לא עובדות. ולהוציא כמה שדווקא כן עבדו - שרמן נגד דילן, הבן של הארי, עם כל עניין טביעות האצבעות, למשל - הפרק הזה נכשל במטרה העיקרית של כל סיטקום - ברובו הוא פשוט לא היה מצחיק. ציון: 6.

דוקטור הו, ספיישל חג המולד (שודר ביום ב', 25/12/06)
לספיישל חג המולד השני ציפיתי לא מעט וכגודל הציפייה כך כמעט גם גודל האכזבה. אולי זה היעדרה של רוז, אבל הפרק היה אמנם מהנה למדי אבל לא היה ייחודי. קתרין טייט ככלה במנוסה הייתה משעשעת אבל גם חיוורת יחסית. ואם תהיתם מי הסתתרה מתחת לאיפור של מלכת הארקנוס - זו היתה שרה פאריש ("קצוות מפוצלים", "בלאקפול"). למרבה הצער פאריש היתה מבוזבזת, לא ניתן היה לזהותה כלל מתחת לשכבות האיפור ולמעשה אפשר היה לקחת כל שחקנית אחרת במקומה ולהעניק לה תפקיד ראוי יותר. למען האמת, בשביל "ספיישל" ציפיתי למשהו מיוחד יותר. הו בילי פייפר! מדוע עזבת? דיוויד טננט עדיין מקסים בתפקיד הדוקטור, אפשר להתנחם בזה. ציון: 7 (assafTV).

Dirt, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום ג', 2/1/07)
לא רק לדיוויד ארקט יש סדרה חדשה, גם לקורטני קוקס, אקס מוניקה של "חברים". את "לכלוך" אפשר להגדיר כ"ניפ/טאק" של עולם הצהובונים. זו סדרה שהאווירה בה מנוכרת, אפלולית-משהו, חלולה. גם הדמויות משדרות ריחוק וניכור. אם זו לוסי (קוקס), עורכת שני שבועונים שמחפשת בכל אירוע נוצץ אליו היא מוזמנת את קורבן הפפרצי הבא שלה, או דון, הצלם הסכיזופרן שלה, דמות שמצליחה בעיקר לעצבן, או הולט, בן הזוג של כוכבת הקולנוע הנוצצת שמוכר את חברתה בדרכו אל הצמרת ומקבל הצעה להשתתף בסרט של דיוויד פינצ'ר עם ג'ורג' קלוני, רק כדי שהמידע שמסר על קירה (שאנין סוסאמון בהופעת אורח) מביא למותה בטרם עת, ולביטול הסרט המתוכנן. זו סדרה של סקס, סודות, שקרים, הלשנות, צילומים לא מחמיאים של סלבריטאים, ויש בה כמה רגעים מעצבנים במיוחד (הקטע עם החתול המת של דון הוא אחד המגעילים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן רב), אבל לא מדובר בסדרה הגרועה ביותר בעולם, ואת דעתי הכללית על הסדרה עדיין לא גיבשתי. בסך הכל, לא ממש נהניתי מהפרק הראשון, והוא לא גרם לי לרצות לראות את ההמשך. ציון: 5.