"סמולוויל" רחוקה מלהיות סדרת מופת. היא מבוססת על קומיקס ומספרת על נעוריו של סופרמן, וככזו היא, בין היתר, סדרת נעורים שמתעכבת על התבגרות גיבוריה על כל המשתמע מכך: משפחה, לימודים, זהות אישית, התבגרות מינית ועוד. "סמולוויל" רחוקה מלהיות מושלמת. יש לי הרבה השגות על בניית סיפורים ועל המשכיות. הייתי מצפה, למשל, שהעובדה שדזירה אטקינסון הערימה על לקס לאהוב אותה, על מנת להינשא לו, לרצוח אותו ולרשת את כספו בפרק "חום" - היתה משאירה אצלו איזושהי צלקת לאחר ביטול הנישואין. או לפחות חבורה כחולה קטנה. למרות זאת, בניית הדמויות נעשית לטעמי היטב. הדמויות אינן דו-מימדית ופלקטיות, כמו ציור קומיקס, והן עגולות עם אג'נדה ותשוקות - מודעות ולא מודעות - שמולידות מניעים.

קלארק
בתוך קלארק קיים מאבק בין שני עולמות: בן העשרה הנורמלי (עד כמה שבן עשרה יכול להיות נורמלי) והסופר-בוי בעל הכוחות, שייעודו לא ברור - לעזור לאנושות או שמא לשלוט בה. קלארק משתוקק להיות נורמלי, לעבוד בעיתון בית הספר, לצאת עם אהובתו, לעשות שיעורי בית ולסחוב חבילות קש. ועם זאת, הוא אינו יכול להפנות את גבו ולהתעלם מעוול וחוסר צדק.



בפרק "זמזום" (1.18) מחליט קלארק לרוץ לתפקיד נשיא השכבה. מעבר ל"נורמליות" שבמעשה זה, הוא מוצא דרך להביא תועלת שלא באמצעות יכולותיו העל-טבעיות, ובפרקים "ייעוד" ו"אקסודוס" (2.22 ו-2.23) הוא יוצא נגד אביו הביולוגי שמזכיר לו שתוכניותיו לגבי עתידו שונות מעט מאלו של קלארק.

דמויות המשנה ב"סמולוויל", על אף שהן דמויות העומדות בפני עצמן, משקפות פנים בדמותו של קלארק הן בהווה והן באישיותו של סופרמן העתידי: הוריו של קלארק הם אבני הפינה להבנת אישיותו של קלארק, הם מסמלים את הדיכוטומיה המתקיימת בתוכו. המשפחה היא המרכיב החשוב ביותר עבור ג'ונתן (ומכאן נובעת טינתו למשפחת לותר). הוא אינו מעודד את בנו לעשות מעשים שיגרמו לו לבלוט. החשש הגדול ביותר שלו הוא שמשפחתו תתפרק, אם זה מכיוון שזהותו של קלארק תיחשף או שערכי המשפחה השמרניים שהוא חי לפיהם יידרסו. לעומת זאת, יחסה של מרתה לכוחותיו של בנה הפוך מזה של בעלה - היא מעודדת את קלארק להשתמש בהם לטובה. מרתה אף אוחזת בחוזק רב אך שקט, שמשתקף גם אצל קלארק. ההשפעה שלה על קלארק מתבטאת ברצונו ובהרגשת המחויבות שלו לעזור לאנשים. מאבק זה בהווה יתגלם בסופרמן גם בעתיד, שיתעל את סגולותיו למען האנושות, אך בה בעת יסתתר מתחת לגלימתו ולזהות האלטר-אגו שלו כקלארק קנט העיתונאי.

לקס הוא דמות המראה של קלארק. שניהם מתמודדים עם כוח רב: לקס - עם כוח פיננסי והעוצמה המתלווית לו, וקלארק - עם כוח פיזי. לקס מביא אתגר לעולמו של קלארק שנכנס למשוואה ביחד עם היציבות שמרתה וג'ונתן מעניקים לו. ההקבלה בין הבחירות שכל אחד מהם עושה היא שתקבע בסופו של דבר את נתיבי חייהם.

פיט הוא כל מה שקלארק רוצה להיות. הוא פתוח, חברותי וקליל - ההפך הגמור מקלארק. פיט משחק בקבוצת הפוטבול של בית הספר ולוקח לנשף את נערת חלומותיו. הוא מסוגל לנהל חיים נורמליים שקלארק מייחל להם. השיתוף בסוד מקרב קצת את פיט אל קלארק: עכשיו גם הוא צריך להיאבק בין שני עולמות.

לאנה היא התגלמותה של סמולוויל - כל מה שקלארק רוצה בו, אך בוחר לעזוב מאחוריו: בת עיירה קטנה הנגועה בטראגיות שבמטח המטאורים, אותו מטח מטאורים מכונן שהביא את סופרמן לעולמנו. היא לעולם תישאר בלתי מושגת. קלואי סאליבן, בניגוד ללאנה, מסמלת את עתידו של קלארק, היא "ההכנה" ללויס ליין. היא מראה לו מהיכן הגיע ("קיר המוזרויות") ולהיכן הוא הולך (חקירתם ותפיסתם של הרעים).



לקס
היחסים עם אביו מניעים את עולמו של לקס בשכבו ובקומו. גם אם אין כל קשר בין מעשיו של לקס לליונל לותר, הוא נוכח שם ברוחו כמו זבוב על הקיר. בכל מה שלקס עושה, מטרתו להוכיח לאביו ולעצמו שהוא ראוי. הוא מהסס בפרק ב"מערבולת" (2.01), אך מסייע לו בכל זאת לקום מבין ההריסות שגרמה סופת הטורנדו, והוא מוודא שיידע שהוא עושה בשבילו דברים, כמו לדאוג לשלומו לאחר שנלקח כבן ערובה ("מרד", 2.12), או כמו לבקר אותו בבית החולים ולהטיס עבורו רופאים ממטרופוליס, כמו שהוא עושה כל שני וחמישי.

מצד אחד, הוא שונא את אביו ורוצה להשתחרר מאחיזתו ולהביע עצמאות. אפילו הקשר שלו עם קלארק קשור לכך. בעצם מה שהוא רוצה זה להתקבל כחבר מהמניין במשפחת קנט. אי אפשר לשכוח את הנהרה שנשפכה על פניו כשהוא חשב על האפשרות שקלארק עשוי להיות אחיו הקטן ("שושלת יוחסין", 2.07). בפרקים מתקדמים הוא מזמין את משפחת קנט לשבת לצדו בארוחת הערב החגיגית שקודמת לנישואיו וקונה עבורם את החווה שפשטה את הרגל ("ייעוד" ו"עוף החול" בהתאמה).

מצד שני, הוא קשור אל אביו בעבותות מסובכות כמו ילד מוכה שלא מסוגל להינתק מההורה המכה כי זו צורת ההבעה היחידה שהוא מכיר לאהבה. לא פעם הוא מבין שכל כמה שהוא רוצה להתרחק מהדימוי של אביו, הוא הרבה יותר דומה לו ממה שחשב. לפעמים אנשים אחרים עוזרים לו להבין זאת, כמו המנהל החדש של בית הספר התיכון, שלו הוא מציע תרומה של מחשבים לביה"ס בתנאי שהוא יניח לקלארק ("חזרה לחיים", 2.06). הוא נאבק בצד האפל הזה שלו, כמאבקו של רובינזון קרוזו בששת מטורף שמנסה להתמרד כנגדו.

לקס תקוע בחוויה של הילד הבלתי נאהב, או הנאהב - אך באהבה התלויה בדבר. זה מה שקובע את כל דפוסי חשיבתו, התנהגותו ומשאלותיו, מעצב כל תא בגופו והופך אותו למה שהינו: פרנואיד, קר, יהיר, מחשיב כבוד, שורד, חזק, נוקשה ובלתי מתפשר. החוויה הזו היא הוא, הוא לא יכול להשתחרר ממנה (ועצה ממני: אם אתה מביט אחורה בזעם, לא תוכל ללכת קדימה), היא חלק מזהותו, ולראיה, הוא מנג'ס לכל מי שמוכן לשמוע (וגם למי שלא) עד כמה הילדות שלו היתה טראומטית ואומללה. לא פלא שהוא מתלונן בפני קלארק שיחסיו עם נשים לא מחזיקים מעמד יותר מכמה חודשים.

הוא נקרא על שם אלכסנדר הגדול - זהו ילד שרמת הציפיות כלפיו היא מעל לכוחותיו של כל אחד, קל וחומר ילד קטן שזה לא מכבר איבד את אמו, זו שהיתה היחידה שלימדה אותו מהם רוך ואהבה. הוא איננו מאמין שאפשר לאהוב אותו בזכות מה שהוא.



נראה כאילו שמשפחת לותר נכתבה על פי ארכיטיפ ניטשאי. רמז לכך ניתן לראות בפתיחת הפרק "חשוד" (2.13) שבו מקשיב ליונל ל"ספר-קלטת" של "מעבר לטוב ולרשע" של ניטשה המצהיר בקול מתכתי: "מה שנעשה מאהבה תמיד יתקיים מעבר לטוב ולרע". לפי תורת המידות של ניטשה שדנה בטיפולוגיה של המוסר, קיימים שני טיפוסים יסודיים: האדון והעבד. הם לא באמת חייבים להיות אצילים או משועבדים, אך מקורה של מוסריותם נקבעת על פי שני יסודות אלו. מוסריותו של העבד מקורה בנטירת עלבון הגומל לעצמו באמצעות נקמה (ואני מפרשת זאת כ"חולשה"). מוסריותו של האדון נובעת מסובלנות אל הנחות ממנו. ב"כה אמר זרתוסטרא" אומר ניטשה: "גם האדם האציל עוזר למחוסר המזל, אך לא - או כמעט לא - מתוך רחמים, אלא מתוך דחף שמקורו בכוח היתר שברשותו", וב"אנטי כרייסט": "כאשר היצור האנושי הגאוני מתייחס אל הבינוני ברוך ובאהדה יותר מאשר אל עצמו ואל ידידיו, הרי שאין זה נימוס גרידא - זוהי בפשטות חובתו".

אצל לקס אפשר לראות את השימוש הזה בכוחו על מנת לעזור לאחרים, אם כי לגביו אני גורסת שהוא נובע מצורך בהערכה של האחרים, ש"נגרר" מהצורך בריצויו של אביו (ניתן לראות זאת, למשל, כשהוא מנפץ באמצעות מקל גולף את פנסי ניידת משטרה משום שהשוטר שעצר אותו על מהירות, זלזל בכנות תרומתו לעיר) או מהתשוקה להתקבל על ידי הקנטים. מצד אחד, קיימת אצלו יהירות נלמדת ומצד שני - סובלנות אל "הנחות" ממנו. גם לקס וגם אביו אינם מקלים ראש באויביהם, הם "משחקים" איתם במשחק שבו היריבים שווים בעוצמתם, יכולותיהם ומשאביהם, ועל כך מקבלים כבוד, גם לאחר תבוסתם.

ערך נוסף, שהוא אולי החשוב ביותר, משום שהסדרה עוסקת בהתבגרותו של גיבור-על, הוא "האדם העליון", שניטשה עסק בו רבות. אם נתעלם לרגע מכך שהאדם העליון המרכזי ב"סמולוויל" הוא סופרמן, אזי ערך זה עובר כחוט השני אצל ליונל בכלל, ואצל לקס בפרט. לפי ניטשה, הרצון לעוצמה הוא הדחף האנושי היסודי. נוסיף לכך את מה שספג במשך כל ילדותו, ונקבל את לקס הנוכחי. אם נכניס למשוואה את תבוסותיו למול סופרמן, נצליח להבין גם מיהו לקס העתידי ("רק כאשר נכשל אדם בניסיונו לשכלל את עצמו, לברוא את עצמו מחדש, להפוך את עצמו ליוצר ולחדול להיות נוצר, רק אז, בלית ברירה, מפנה הוא עצמו לעבר הכוח הפיזי הגס, האכזר, שבאמצעותו הוא גובר על הזולת", "כה אמר זרתוסטרא").

ניתן לראות שכל הדמויות ב"סמולוויל" מתעסקות עם נושא הזהות האישית שלהם שמושפעת בחלקה הגדול מחוסר במשפחה גרעינית מסורתית או ממשפחה בלתי מתפקדת. על לקס אין צורך להרחיב שוב. קלארק הוא ילד מאומץ, והוא מנסה לגלות מי הוא באמת ומה מקורותיו, כמו שניתן לצפות מכל ילד מאומץ, גיבור-על או לא.



רבים ממניעיה ומזהותה של לאנה מושפעים מהעובדה שהוריה נהרגו כשהיתה בת חמש. היא קונה את ה"טאלון" כדי שמקום פגישתם הראשונה של הוריה לא ייהרס ומפעילה בו בית קפה ובית קולנוע, היא נושאת על צווארה במשך שנים רבות תליון העשוי מאבן מטאור ירוקה, היא מרבה לבקר בקבריהם של הוריה ולשתף אותם בחייה והיא לוקחת קשה את הגילוי שאמה לא היתה נאמנה, וכתוצאה מכך, מי שחשבה שהוא אביה, איננו אביה הביולוגי (ונאחזת בהנרי סמול, אביה "החדש"). אמה של קלואי נטשה אותה כשהיתה ילדה, עובדה שמשפיעה על ביטחונה העצמי מחד, ועל שאפתנותה מאידך. ואפילו מרתה מתמודדת עם אב מרוחק ולא מרוצה.

הדמויות ב"סמולוויל" אמנם נפגשות עם מוטציות פרי כוחו של הקריפטונייט ועם אירועים מוזרים על בסיס יומי, אך אין זה אומר שהן אינן אותנטיות ואמינות.