אומרים שאומנות גדולה לא תיווצר מתוך שובע. אמן, בשביל להיות גדול באמת, צריך ככל הנראה לסבול בחייו מעוני, בדידות או כל קושי מתבקש אחר. כל הציירים והמשוררים הגדולים היו כאלה, ומי מהם שלא היה, הביא את עצמו למצב הנפשי המתאים על ידי שתיית אלכוהול בכמויות. אבל מה קורה כשבכל-זאת מנסים ליצור אומנות מתוך שובע, תשאלו. התשובה פשוטה - היא הופכת למוצר צריכה רגיל, ואיכותה יורדת בהרבה.

היצירה בארצות-הברית, מאז שהתייצבה שם האינפלציה ונעלמה "אימפריית הרשע" ברית-המועצות, נחלקת לשני חלקים: בסט-סלר או אנדרגראונד. מצב ביניים הוא בלתי אפשרי. או שאתה אמן מדוכא וסובל, ואז אתה שייך באופן רשמי למחתרת, או שאתה מצליח, ואז אתה חייב להנפיק רבי-מכר על מנת להמשיך ולהצליח. כך בספרות, כך בשירה וכך, לצערנו, בקולנוע.

עייפו האצבעות מלכתוב על סרטי הטלוויזיה האמריקאים, מהז`אנר "לכל המשפחה" שאנחנו רגילים לראות ב"ערוץ הסרטים" וב"הולמארק". אין כבר טעם לדבר עליהם, משום שהם דומים מאוד לכתבות בגרות של תלמידי תיכון - ציון 100 בהפקה, ו-0 בתוכן. לפעמים בעת צפייה בערוצים האלה מתחשק להתקין וישרים על המסך, מתוך רצון כן ואמיתי לירוק לתוכו.

אולם אין כוונתי להתפלסף כאן על סרטי הטלוויזיה האלה, שגם בארה"ב קיבלו כבר מזמן את הכינוי "B-movies", ואותו הם ללא ספק הרוויחו ביושר. כתבה זו עוסקת בחלק היותר נחשב של הקולנוע האנגלופילי, החלק שבו המשכורות מחושבות במאות אלפי דולרים במקרה הגרוע, ובעשרות מיליונים במקרה הטוב. זהו גם החלק המסוגל ליצור יצירה איכותית, והוא גם המחלק לעצמו פרסים במרץ כל שנה, בטקס ה"אוסקר".

אם מישהו חשב שטראומה לאומית מסדר גודל רציני תוציא את אמריקה מחדוות ההלל העצמי, הוא טעה. אמנם הייתה טראומה, אך עסקני הקיטש הזריזים רתמו אותה בין רגע להעלאת המורל הלאומי, ולהאדרת מעמדה של ארה"ב כשוטרת האוניברסלית וכשליחת אלוהים עלי אדמות. סרטי מלחמה חזרו לאופנה, "פרל הארבור" (על הטראומה הלאומית הקודמת שארה"ב ספגה) ו"בלק הוק דאון" (על הטראומה הלאומית שארה"ב גרמה לעוד מדינה נחשלת בעולם השלישי, והפעם: סומליה). ואם לא שמעתם - טים רובינס מצלם עכשיו סרט על כבאי ניו-יורקי שנספה באסון התאומים, ועל אהבתו האלמותית לאשתו היפה והבלונדינית עם השיניים הישרות שאפתה לו פאי תפוחים בכל יום ראשון. בתפקיד ה-All American Woman תשחק זוגתו של רובינס, מג ראיין.

ומה עוד היה באוסקר חוץ מסרטי מלחמה - הרפתקאות משולבות בפנטזיה. החל מ"הארי פוטר" הממוסחר עד בלי די (רק כובעונים של הארי פוטר עוד לא ראיתי בחנויות, וגם זה קרוב לוודאי עניין של זמן), המשך ב"שר הטבעות" היפהפה מבחינה ויזואלית (על תוכן אין מה לדבר - בשני הסרטים הנ"ל התוכן מועתק מילה במילה מן הספרים, והספרים שניהם טובים מאוד עד מעולים) וכלה ב"מולין רוז`" האומנותי מאוד, שבו הצליח באז לורמן למלא שעתיים של סרט עם עלילה של מקסימום 10 דקות.












וחוץ מכל אלה, גם ברירות המחדל האמריקאיות היו באוסקר. סרט על אפרו-אמריקאים ("עלי"), סרט על מאותגר שכלית ("קוראים לי סאם"), סרט על גאון קצת משיגנע ("נפלאות התבונה") ועוד כל מיני. כולם מבוססים על סיפורים אמיתיים, כמיטב המסורת ההוליוודית, וכולם עושים אפליה מתקנת לאוכלוסיות חלשות ומאותגרות. מובן שגם כאן, מבחינה הפקתית הסרטים מושקעים מאוד ואיכותיים (בחיי שלא ידעתי שוויל סמית` כל כך דומה למוחמד עלי בצעירותו), אבל התוכן, איך נאמר, קצת קיטשי.

לפחות הזכיות עצמן, בניגוד למועמדויות, היו במיטב המסורת של האקדמיה. היה זה ברור מלכתחילה שסרטים כמו "שר הטבעות", "הארי פוטר" ו"מולין רוז`" לא יקבלו פרסים שקשורים לתוכן שלהם, אלא רק פרסים על ההפקה המושקעת. וכך היה. "שר הטבעות" קיבל את פרסי הצילום, הפסקול המקורי, האפקטים והאיפור, ו"מולין רוז`" הסתפק בפרסי התלבושות והעיצוב האומנותי (שהם בעצם די משתלבים אחד בשני, ואפילו הגיעו לידי אותו האדם). מ"הארי פוטר" העדיפו להתעלם, כי לנוכח שני האחרים הוא באמת נראה קצת חיוור.





ואת הפרסים ה"רציניים" העדיפו לתת לסרטים היותר כבדים, כאלה שגם מספרים סיפור מקורי כלשהו. "נפלאות התבונה" קיבל את פרס הסרט הטוב, ואת פרס הבמאי, אך שחקניו ככל הנראה לא השביעו את רצון השופטים. לעומת זאת, בתחום השחקנים ציפתה לנו הפתעה, במיטב הרוח האמריקאית של האיחוד הפטריוטי. האקדמיה העדיפה לתת את הפרסים לדנזל וושינגטון ("יום אימונים מסוכן") ולהאלי ברי ("נשף המפלצות"), ולא למישהו מהברנז`ה שלהם. הפתעה, רבותיי, בהחלט הפתעה, בייחוד במקרה של ברי, אך בכל זאת ההפתעה לא שווה את שלולית הדמעות שנותרה על הבמה לאחר שזו ירדה ממנה. נו, אז בסדר, אז את שחקנית שחורה וקיבלת פרס, אבל על מה הבכי?! למה לצעוק, שבכך פרצת את הדרך לנשים שחורות? אם הן תשחקנה טוב, גם הן תקבלנה את הפרס באיזשהו שלב. גלגלי האפליה המתקנת בארצות הברית מסתובבים בדרך הבטוחה, ובני כל העדות והגזעים יקבלו את שלהם. ואגב, האלי ברי באמת מוכשרת, והיה מוזר אם הייתה מפסידה את האוסקר לטובת ניקול קידמן (ש"מולין רוז`" לא היה תפקיד חייה, בלשון המעטה), אבל לך תדע עם היהודים האלה שיושבים שם באקדמיה...

ונחתום עם הפרסים המשניים. שחקן המשנה הוא ג`ים ברודבנט מ"אייריס" ושחקנית המשנה היא ג`ניפר קונלי מ"נפלאות התבונה", שמוכרת לנו בזכות תפקיד קודם בסדרה "וול סטריט". וקטגוריה חדשה לשנה זו - סרט האנימציה באורך מלא - ובה זכה בפרס "שרק". אולי באמת הגיע הזמן שיבינו שאנימציה זה לא רק הנאיביות האינפנטילית של דיסני, ויש גם דברים טובים אחרים בתחום.





את הטקס הנחתה, איך יכולתי לשכוח, וופי גולדברג. בסדר, אנחנו כבר רגילים. בהתחלה ההופעה שלה הזכירה את דנה אינטרנשיונל ב"דיווה", אבל אחרי כן היא השתפרה. גלן קלוז, שהנחתה יחד עם דונלד סאת`רלנד מאחורי הקלעים את הטקס, נראתה הרבה יותר אלגנטית ממנה.

בקיצור, עוד אוסקר, לא שינה הרבה ולא הוסיף הרבה. למען האמת גם לא ציפינו לזה ממנו. ואם אהבתם את האולם החדש שבו הוא נערך, תתעניינו לדעת שגוברים הסיכויים שבשנה הבאה הטקס יוחזר לאולם הישן שלו, וזאת בגלל שהתאגדות הנכים האמריקאית החליטה להחרים את הטקס, כי האולם לא מותאם לנכים. והם לא היו צריכים לשבת בחוץ 50 יום - וזוהי אמריקה במיטבה.


האתר הרשמי
כתבת סיכום ב"עין הדג"