רגע אחרי סיומה של 2006, הגיע הזמן לסיכום שנה מינורי של "הממיר". עברתי על כל מה שקיבל את הציון 10 במהלך השנה החולפת, וניסיתי לבחור את עשרים הרגעים הגדולים בטלוויזיה שלי. כמו תמיד, מדובר בסיכום סובייקטיבי לגמרי, שנלקח מהסיכומים השבועיים. אתם מוזמנים לבחור את הרגעים הגדולים שלכם השנה.

(הערה: לא בחרתי יותר מפרק אחד לסדרה, למרות שבמקרים מסוימים הפיתוי היה מאוד גדול)





מקום 20: פרק הפתיחה של "אהבה גדולה"
"אהבה גדולה" נפתחה השבוע ב-yes. ההתחלה הזכירה לי קצת את "עמוק באדמה" (לפחות בקצב שלה), ההמשך נראה קצת כמו "עקרות בית נואשות - הגרסה הפוליגמית", אבל מהר מאוד קיבל הפרק ייחוד משל עצמו, מנותק לגמרי משתי הסדרות הללו. קצת קשה לי לנסח במילים מה אני חושב על הפרק הזה ועל הסדרה הזאת. כעיקרון, מדובר במשהו שלא ראיתי קודם לכן בטלוויזיה או בקולנוע - אדם שנשוי לשלוש נשים ומנסה לנהל מערכת יחסים תקינה עם כל אחת מהן. זה עשוי בצורה מרתקת, מגולם ע"י שחקנים מצוינים ברובם, ומלבד הבסיס של הסדרה (הפוליגמיה), יש שם עוד אלמנט שלא זכור לי שראיתי בסדרות אחרות - ההורים של ביל (הגיבור הראשי) שחיים בחברה דתית (כנראה מורמונית) המתנגדת לטיפולים רפואיים (או שאולי מפחדת להשתמש בשירותים הרפואיים הרגילים מחשש שיעלו על אורח החיים האסור). לפחות על פי הפרק הזה מדובר באחלה של דבר. יש אלפי כיוונים שאפשר לקחת אליהם את הסדרה. בהחלט מרתק אותי לראות לאן הם יילכו עם זה.
(מתוך הממיר 22/10/06)

מקום 19: "האנטומיה של גריי", עונה 2, פרק 25: "17 שניות"
הזמן: יום שלישי, 21:30. הערוץ: yes Stars. בחוץ משתוללת סופת רעמים וברקים עזה. על המסך משודר הפרק הטוב ביותר של "האנטומיה של גריי" עד כה, כולל פרק הסופרבול הכפול. זה לא רק בגלל הסוף המופלא שלו, אליו נגיע עוד מעט, זה בטח לא בגלל אלמנט ה-17 שניות המעט מטופש שהוצג בפרק (אנחנו באמת אמורים להאמין שהפער היה בדיוק 17 שניות? זה לא סביר כמעט משום בחינה), אלא בזכות כמה אירועים באמת מרתקים שהוצגו בפרק: קודם כל, ההורים שרוצים להשאיר את בתם מחוברת למכשירים כדי שההריון שלה יימשך. גם המאבק העיקש שניהל ד"ר ברק על הלב שהיה אמור להגיע למטופל האחר, יירשם בתולדות הסדרה כאחד האירועים המעניינים בה. אבל זה עוד כלום לעומת מה שאיזי היתה מוכנה לעשות כדי שהלב הזה אכן יגיע לדני. בהתחלה, סתם לשקר, ואחר כך, לנסות ולגרום להרעה אמיתית במצבו, כדי שהוועדה תעניק לו את הלב המיוחל. סצנת הסיום המדהימה, שבה האירועים מתחברים, ואיזי מבצעת את המהלך שיביא להידרדרות במצבו של דני, בדיוק ברגע שברק, שחוזר לבית החולים, נורה בהתקף של שיגעון, כשסופת הברקים משתוללת מאחוריי בעוצמה, הפכה את הפרק הזה לחוויה הטלוויזיונית הטובה ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
(מתוך הממיר 29/10/06)



מקום 18: "הנוכלים", עונה 2, פרק 3
"הנוכלים" תמיד היתה סדרה מגניבה, מתוחכמת וכיפית, אבל דומה שהפרק של השבוע הצליח להאפיל על חלק נכבד מהפרקים שקדמו לו. שני דברים הפתיעו אותי במיוחד: היה ברור שטרבר לא איבד את המעטפה, אבל הייתי בטוח שזה היה הוא שהעלים אותה כדי שיוכל לקבל בעצמו את כל הכסף. הגילוי שכל העסק הזה היה מתוזמר מראש ע"י חבורת הנוכלים שלנו, בעצם מהשניה הראשונה, היה האלמנט הראשון ששידרג את הפרק. ההפתעה השניה היא העובדה שלא הצלחתי לזהות את דמותו של "מגובי". עוד דבר שהיה יפה לראות בתסריט הזה, הוא שבניגוד לפעמים הקודמות, הראו לנו את רוב הסיפור מנקודת המבט של הקורבן ולא מנקודת המבט של צוות הנוכלים שלנו. גם הקומיק-רליף בדמותו של אדי שמציע 60 דולר על שטר של 50, ואחר כך מפסיד שוב עם שלוש כוסות המשקה, היה מתוחכם ומגניב לחלוטין.
(מתוך הממיר 26/3/06)

מקום 17: "מלקולם באמצע", עונה 6, פרק 4: "פרל הרבור"
ההיי-לייט של השבוע שלי שייך למלקולם ולריס מ"מלקולם באמצע" החוזרים מהמחזמר "מאמה מיה" ומתחילים לשיר ולרקוד בצורה מופלאה את "Take A Chance". המבט המשתאה על פניהם של שאר בני המשפחה (ובמיוחד החיוך הממזרי על פניו של דיואי) אחראים לאחד הרגעים הכי מענגים על מסך הטלוויזיה בעת האחרונה. ובכלל, היה פרק נהדר, עם ג'סיקה שמתחמנת אותם, עם ריס שצורח "ונדטה!", כשהטירוף בעיניו, את לויס שיודעת הכל ובעצמה מתחמנת את כולם, ואת הקרב על פרל הרבור. אושר גדול.
(מתוך הממיר 6/8/06)

מקום 16: "4400", עונה 2, פרק 7: "זמן בהפרעה"
השבוע קיבלנו ב"4400" את אחד הפרקים הנפלאים והמבריקים ביותר שנראו על המסך בתקופה האחרונה, בטח הטוב ביותר בסדרה הזאת. כבר בשניות הראשונות של הפרק היה ברור שמשהו כאן לא בסדר, כשכמעט כל הדמויות התנהגו בניגוד לאיך שהן אמורות להתנהג. הטבעיות הזאת שבה כולם התייחסו למצב הדברים, כשהיחיד שיודע ש"זו לא המציאות הנכונה" הוא טום, או תומאס, כפי שאלנה העדיפה לקרוא לו, הפכה את הפרק למוצלח כל כך, וזאת למרות שהעלילה הראשית לא קודמה במילימטר, ולמעשה כל הפרק, על 40 הדקות שלו (או אולי על שמונה השנים שחלפו בו) ארך מספר קטן של שניות. גם התקופה הארוכה שעברה על טום, כאילו כלאחר יד, אבל עם חשיבות עצומה לעלילה המרכזית, הפכה את הפרק הזה למשהו אחר, קסום אפילו.
(מתוך הממיר 19/2/06)

מקום 15: "פיוצ'רמה", פרק סיום הסדרה, בינתיים
"פיוצ'רמה" הסתיימה השבוע בפרק מרגש, מצחיק ומקסים. כבר ראינו שיוצרי הסדרה יודעים איך לעבוד על הרגש במספר לא קטן של פרקים, רובם מהעונה הזאת, אבל דומה שהפעם, אולי בגלל הידיעה שזה הסיום, האימפקט היה חזק יותר. עלילת הפרק היתה מתוחכמת ומעניינת ואפילו שילבה בתוכה מחזמר מקסים בו שרו כל הדמויות הקבועות וגם כמה אורחות (רובו-שטן היה למעשה דן קסטלנטה, הומר סימפסון הנצחי). הסיפור המרכזי של הפרק - פריי המאוהב בלילה - שהילך כחוט השני לאורך כל הסדרה, קיבל סוג מסוים של סיומת כשלילה ביקשה מפריי לדעת איך זה נגמר. מקסים ומענג.
(מתוך הממיר 12/3/06)

מקום 14: "אד", עונה 3, פרק 17: "אדון הצלילות"
"אד" ממשיכה להיות סדרה מקסימה וכיפית, ואחד מפרקי השבוע זוכה אצלי לתואר "הפרק הטוב בסדרה" לפחות עד כה. אני מדבר על פרק החלום הצלול (Lucid Dream, ואני לא בטוח שמדובר בתרגום נכון). אחד הדברים המקסימים ביותר בפרק היה שלפחות עד השלב בו מייק ואד חזרו לאירועי מפתח בעברם, כל ההתרחשויות היו יכולים להתרחש במציאות, למעט העובדה שאד מסוגל לשלוט בכל מה שקורה - הוא גורם למייק לרקוד ריקוד אירי, הוא מנשק את מי שמתחשק לו, הוא מביא את טיי דיגס (בהופעת אורח) ואיזה כפיל לאלברט אינשטיין. ועדיין - החוקים נשארים, ואד לא יכול להתחיל לעוף. אבל הוא כן יכול להפוך את פיל לנשיא ארה"ב ולגרום לו להפציץ את קנדה, למשל. התוצאה: פרק נהדר, מבריק, עמוס בכל מיני אלמנטים קטנים וחביבים. גם החלקים שבהם מנסים אד ומייק לשנות אירועים בעברם ולראות מה היה קורה אם אד היה קצת יותר אמיץ בקרבת בנות היו חביבים להפליא (טיי דיגס רוקד הורה, למשל). היה מעניין לראות גם איך ייראו החיים המשותפים של אד עם פרנקי, ואיך למרות החיים המאושרים, אד עדיין מפנטז על קרול. עוד ראויים לאזכור: המופע הקצרצר לקראת סיום החלום, 10 סנט, והנשיקה עם פרנקי אחרי שאד התעורר. פשוט מקסים.
(מתוך הממיר 31/12/06)

מקום 13: "לגדול בלי בושה", פרק סיום העונה השלישית
פרק סיום העונה השלישית של "לגדול בלי בושה" חתם עונה גדולה נוספת של הסדרה הבריטית ההזויה והמקסימה הזאת. הפרק עצמו היה נפלא עם החתונה המתקרבת של פראנק ושילה, והמידע לגבי הגורל של אחד הבעלים הקודמים שלה, והזהב הקבור, אבל הדבר שהכי הרס אותי היה הרגע הקצרצר הזה שבו ליפ, בעקבות האמירה של מנדי שהוא יגמור כמו אביו, מדמיין את עצמו עם השיער הארוך של אביו שותה את עצמו לעלפון חושים. החיקוי הנפלא הזה היה רגע קומי טהור ונהדר באחת הסדרות המגניבות ביותר שיש. Parteeeeeey!
(מתוך הממיר 12/11/06)

מקום 12: "אברווד", עונה 4, פרק 15: "עולם מבולבל"
חלק מהקסם בסדרה מצוי דווקא בדברים שלא נאמרים - בסצנת הפתיחה, למשל, כשאפרם ואביו לא מסוגלים לדבר על מה שקרה בשנה שעברה בזמן האודישן לג'וליארד, או אנדי שלא מסוגל לענות בכנות לשאלתה של נינה "עולה בדעתך סיבה למה שאני לא אעשה את הקפיצה הזאת?", או נינה שלא אומרת לג'ייק מה היא באמת מרגישה. סופו של הפרק מציג לנו שתיקה מסוג אחר, כזו של אשמה, כשברייט לא מסוגל לספר להאנה שהוא הלך "לסחוב שולחן" עם בחורה אחרת. עוד אירועים ששווים אזכור: ברייט מתריע בפני אפרם באמצעות "קוד אדום"; הקטע הקצרצר על הטוסטר והרצינות הגמורה שבה אפרם אמר את הדברים; קייל מספר לאמו, ובכלל הקשר המיוחד שיש בינו לבין אפרם, במיוחד אחרי הצורה בה קייל התחיל את דרכו בסדרה, כנודניק מעצבן עם פה גדול; אפרם חסר הביטחון משאיר למדיסון התנצלות בתא הקולי. איזה יופי של פרק.
(מתוך הממיר 19/11/06)



מקום 11: "הצילו", פרק סיום העונה השניה
שתי עונות של "הצילו" הגיעו לקיצן השבוע בפרק סיום שפשוט לא היה יכול להיות טוב יותר. כבר הפתיחה שלו הכילה סצנה אחת שתיחקק בזיכרון - טומי חותך לעצמו את הורידים ומתמוטט אל תוך המקלחת שלו במהלך ביקור ניחום האבלים - אירוע שהתרחש אך ורק במוחו של טומי. בהמשך קיבלנו סוג של הברקה תסריטאית, כשטומי - הבחור שלא יכול לשתוק לרגע - מבטא את האבל שלו באמצעות שתיקה. הוא לא מסוגל לדבר. והדבר היחיד שמוציא אותו מהמצב החצי-קטטוני הזה הוא האגרופים שהוא נותן לחברתה המופרעת של שילה להכניס לו, אז הוא מתמוטט בבכי קורע-לב. בגזרה אחרת, נשבר הלב גם ללו, בעקבות התגלית על כך שנפל קורבן למעשה תרמית, בעוד הוא חשב שהוא הולך ומתאהב בבחורה מדהימה. הירי בסיום הפרק חתם אותו בצורה מצוינת והשאיר טעם של עוד. איך בכלל אפשר לחכות לעונה השלישית?
(מתוך הממיר 24/9/06)

מקום עשירי: "משמרת שלישית", עונה 5, פרק 11: "קריאת מצוקה"
ב"משמרת שלישית" קיבלנו השבוע פרק יוצא דופן שמבוסס על אירוע אמיתי. אחד הדברים המרשימים ביותר בפרק היה הצורה בה קיבלנו את הסיפור - מעבר לכך שזה התחיל כתעלומה על אדם שנראה קצת אידיוט והתפתח לסיפור מצמרר של רצח, הפרק כולו צולם בארבעה שוטים בני כעשר דקות כל אחד ללא חיתוכים, כשבכל פעם עובר הפוקוס מצמד דמויות אחד לאחר (או לדמות אחת, או לשלוש, לפי הצורך של התסריט). זה היה פשוט מהפנט לצפות בזה. פרק מדהים.
(מתוך הממיר 26/11/06)

מקום תשיעי: "סקרבס", עונה 5, פרק 7 (100): "הדרך שלי הביתה"
אחד הדברים הכי טובים ב"סקרבס", מעבר ליכולת המתמשכת של הסדרה להצחיק - הישג לא פשוט בפני עצמו - הוא הגאוניות של הכותבים שלה. בפרק של השבוע, הפרק המאה של הסדרה, קיבלנו מספר לא קטן של אזכורים ל"הקוסם מארץ עוץ", החל מהשיר שפתח את הפרק, "אפריקה" של להקת "טוטו", דרך שביל הלבנים הצהובות (השרת שצובע את רצפת בית החולים בצבעים שונים ובכך יוצר את השביל הצהוב), דרך אליוט, טרק וקרלה שמקבלים את תפקידיהם של האריה, הדחליל ואיש הפח, וג'יי די שמחפש את הדרך הביתה, דרך המכשפה הרעה שנמסה (ג'ורדן) וכלה בדוקטור קוקס שמסיים את הפרק בפנייה הכל כך מתבקשת לג'יי די: "אז מה, דורותי, את הולכת הביתה?". לא פחות ממבריק.
(מתוך הממיר 15/10/06)

מקום שמיני: "סאות' פארק", עונה 9, פרק 8: "יומיים לפני מחרתיים"
בעונתה התשיעית ממשיכה "סאות' פארק" להפגיז עם פרקים נפלאים. "יומיים לפני מחרתיים" היה פרק גאוני, עמוס ברגעים קומיים נפלאים. החל מקרטמן וסטן שמתנגשים בסכר, דרך המשפט "זה לא החלק החשוב. מה שחשוב זה מי אשם בזה" (והתשובה המתבקשת: "התחממות כדור הארץ"), שהוביל לאירועי ה"We didn't listen" הגאוניים, שרגע השיא מביניהם הוא הסצנה בו באמצע הבריחה ההמונית מהעיר, באמצע דיון משפחתי, מוצא אבא של סטן את הזמן לעצור הכל, לפתוח את חלון המכונית ולענות לנהג שלידו ב"לא הקשבנו!" היסטרי. עוד רגעים גדולים: הקטע שבו קייל מגלה שקרטמן אחראי לכל הסיפור הזה, ההליכה בקור המקפיא ("אתה תקפא למוות!") וההיפותרמיה, הרגע שבו משלחת החילוץ כמעט בורחת לקרטמן וסצנת הסיום עם ה-"I Broke the dam" שייכנס לספרי ההיסטוריה של הסדרה כאחד המשפטים הגאוניים ביותר באחד הפרקים הגדולים בסדרה.
(מתוך הממיר 27/8/06)

מקום שביעי: "החיים על מאדים", פרק הפתיחה
"החיים על מאדים". וואו, איזו סדרה נהדרת. גם אני, כמו חלק ניכר מהגולשים כאן, צפיתי בפרומואים הנפלאים לסדרה הזאת, וזה גרם לציפיות שלי לנסוק לשמים, וגם אני, כמו חלק ניכר מכם, נהניתי מהפרק הזה למרות הציפיות הגבוהות מהפרומואים (אגב, הפרומו הארוך יותר, זה שבו מושמע השיר של דיוויד בואי במלואו, הוא זה שגרם לי לצפות בדריכות לסדרה הזאת). הסיפור על אדם שמתעורר לפתע שלושים ומשהו שנה קודם לכן הוא אולי לא המצאה חדשה במיוחד, אבל הצורה שבה מסופר הסיפור הפכה את הפרק לדבר הטוב ביותר בו צפיתי השבוע. קודם כל, בזכות השחזור התקופתי המדהים שנעשה בסדרה. שנית, בגלל ההתנהגות (והמשחק) של הדמות הראשית. אבל גם בגלל כל הדברים הקטנים שקורים ברקע, כמו הרגע בו הוא שומע את ניסיונות ההחייאה שלו עצמו, דבר שגורם לו להאמין שזה הכל בראשו, הסצנה עם האדם שמדבר עליו בטלוויזיה, או כל הדיבורים על טלפונים סלולאריים, טביעות אצבעות ודיאט קולה. גם העובדה שהחקירות עליהן הוא עובד בעבר קשורות באופן ישיר לחקירה בהווה מוסיפה נופך מרתק לסיפור. וכמובן איך אפשר בלי הסיום של הפרק, עם הבחור שמדבר אליו. האם הוא באמת מישהו שמנסה להפנט אותו בהווה, או שאכן זה האח של הבחורה מהעבר? מה קורה פה? האם הכל בדימיון שלו או שהוא אכן הגיע לעבר כדי לעזור לעצמו לפתור את החקירה בהווה? פרק ראשון מעולה שעושה חשק לראות כבר את ההמשך.
(מתוך הממיר 5/11/06)



מקום שישי: "אבודים", עונה 2, פרק 7: "48 הימים האחרים"
הפרק השבועי של "אבודים" הוכיח לנו שאפשר גם אחרת. בשבירה מהתבנית הרגילה של הסדרה זכינו לקבל את תקציר קורותיהם המרתק של אנשי החלק האחורי על האי. הגאונות בפרק באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים. הראשון - בניית הדמויות. בפרק אחד בלבד עשו הכותבים עם האחוריים מה שהם הצליחו בקושי לעשות בעונה שלמה עם הקדמיים - ליצור הזדהות. ממצב של "למי אכפת מה קורה אצל המעצבנים האלה, תראו לי מה קורה על החוף ובהאץ'" עברתי תוך פרק אחד לסקרנות לגבי סיפורי הפלשבקים של אנה לוסיה ואקו, להבנה מלאה של מה גרם להם להיות כל כך פארנואידים ומה בדיוק גרם להם לעשות מה שהם עשו. מה שגם שם את כל הסיטואציה בה אנה לוסיה קלת ההדק יורה בשאנון באור הרבה יותר הגיוני. השני, הוא בהתחברות עם אירועי פרקים קודמים. בין אם זה בשיחה במכשיר הקשר עם בון, או בהסבר לדברים שהאחוריים עצמם הזכירו, כמו גודווין ונדר השתיקה של אקו. השלישי, הוא ההקבלה המתבקשת בין מה שעבר על האחוריים ב-48 הימים האלה, לבין מה שעבר על הקדמיים. ההתפתחות ההדרגתית של שתי הקבוצות (במובן החברתי - בעל זבובי - רובינזוני) לכיוונים שונים, כשההבדל היחיד הוא הנחיתה במקום הלא נכון, עם או בלי כל הציוד מהמטוס. מעבר לכך הפרק היה סוחף ומותח מתחילתו עד סופו, מה שקשה להגיד על פרקים אחרים של "אבודים", והכיל לא מעט פרטים חדשים ומעוררי מחשבה על "האחרים". יש שיאמרו שהיעדר ההתקדמות בקו הזמן של העלילה עצמה, העובדה כי תוצאות האירוע עם שאנון נדחו בעוד פרק, מתסכלת אותם. אבל אני חושב שמדובר בפרק הכרחי ומבריק. אולי הטוב ביותר בסדרה עד כה (Bosco).
(מתוך הממיר 30/4/06)

מקום חמישי: "24", עונה 5, פרק 12
וואו, איזה פרק מדהים קיבלנו ב"24". זה התחיל רגוע יחסית, כשקים הגיבה בפנים קפואות לעובדה שאביה בעצם חי וששיקרו לה במשך כשנה וחצי. אבל אז השתחרר לו גז העצבים במערכת האוורור של ה-CTU וטרף את כל הקלפים, מביא את אירועי העונה הזאת לשיא חדש, כשהסוכנים החלו למות שם בסיטונות. הכל קרה כל כך מהר, כל כך אינטנסיבי, כמו שרק "24" יודעת לעשות, שכמעט לא שמנו לב שאדגר בכלל לא נמצא בחדר האטום. סצנת הסיום המצמררת תיכנס לרשימת הרגעים הגדולים בסדרה, יחד עם צליליו של השעון שנדם, פעם אחת נוספת.
(מתוך הממיר 4/6/06)

מקום רביעי: "הסופרנוס", עונה 6, פרק 1: "חברים בלבד"
פרק פתיחת העונה השישית של "הסופרנוס" היה מדהים. לא רק בגלל הסיום המהמם שלו, שתיכף נדבר עליו, אלא לכל אורכו. ברמת הדיאלוגים, ברמת הכתיבה, ברמת המשחק, ברמת הדמויות - אין לי ספק שמדובר באחת הסדרות הגדולות ביותר אי פעם בעולם הטלוויזיה. כל הקטע הזה עם החירפון של ג'וניור סופרנו, שכאילו הגיע משום מקום, אבל נבנה היטב במהלך כל הפרק (ואולי אפילו במהלך העונה הקודמת), היה מדהים, והוביל לסצנת הירייה הדרמטית לקראת סוף הפרק. הרעיון הזה לפיו אין דמות אחת בטוחה בעולם הזה של "הסופרנוס", ואפילו הבוס הגדול, הלפעמים מעצבן, שגרם למותו של אחד מנתיניו (עוד אירוע מזעזע ומרשים), בכך שסירב לבקשתו לעזוב (והשיוויון נפש המקומם הזה שבו עשה זאת), אפילו הוא לא בטוח, מראה שליוצרי הסדרה אין בעיה ללכת עד הסוף, ויכול להיות שהוא ימצא את מותו בסיום הפרק. ועכשיו מה? הוא באמת מת? ואם כן, איך אפשר להמשיך? מדהים, נפלא ומורט עצבים. איך בכלל אפשר לחכות לפרק הבא?
(מתוך הממיר 16/7/06)

מקום שלישי: "משפחה בהפרעה", עונה 3, פרק 2: "לעיניים בריטיות בלבד"
שוב קיבלנו פרק מבריק של "משפחה בהפרעה" - זה כבר לא מפתיע אף אחד. אלא שהפעם, מלבד הצורה הנהדרת של בניית סיפור, שיודעים לעשות כל כך טוב בסדרה הזאת, קיבלנו את הקטע הכי מצחיק שראיתי בטלוויזיה מזה זמן רב. זה התחיל עם ג'ורג' סיניור שיורד על בנו מייקל שתמיד היה פחדן בכל הנוגע אל המין השני, מה שמהר מאוד הופך לחיקוי צ'יקן היסטרי לחלוטין של ג'ורג'. לינדזי ולוסיל ממהרות להצטרף לחגיגה ולהביא את הגירסה ההילארית שלהן. מייקל ההמום מביט בהם ותוהה בקול אם מישהו במשפחה בכלל ראה אי פעם תרנגולת. ראיתי את 15 השניות הללו משהו כמו עשר פעמים, ואני יכול לראות אותן עוד עשרות פעמים, ובכל פעם להיקרע מצחוק מחדש. ג'וב שמגיע עם מסכת התרנגולת ועושה את הצ'יקן המקורי שלו, הוא רק הקינוח לסצנה הנפלאה הזאת. בהמשך הפרק עושה מייקל מעין חיקוי משלו, ולאחר מכן גם לטוביאס יש אחד כזה - ובסך הכל יש בפרק משהו כמו שישה "חיקויים" שונים לקרקורה של התרנגולת. היסטרי לחלוטין.
(מתוך הממיר 23/4/06)



מקום שני: "המגן", פרק סיום העונה החמישית: "פרידה"
סופי עונה של "המגן" הם כמעט תמיד סוג של רכבת הרים עם שפע רגעי שיא מטלטלים, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אתמול. אם הייתם מספרים לי שזה מה שהולך לקרות בסדרה הזאת, יכול להיות שאפילו לא הייתי מאמין לכם. עזבו את העובדה שלם סיפר לעורכת הדין שלו על רכבת הכסף - אותו שוד שהארבעה נשבעו לא לדבר עליו יותר לעולם, עזבו את התרגיל שניסה אסוודה על ויק, ושכמעט הצליח לו, עזבו את הסצנה המחשמלת ההיא כששיין נפרד בדמעות מלם, ולכו כמה שניות קדימה אל הסנדוויץ' ואל הפיצוץ שבא בעקבותיו. בחיים לא הייתי מאמין ששיין יחסל את לם. תמיד האמנתי שהארבעה הללו יגנו זה על זה באש ובמים. שניה לפני שהוא מת, כשלם עוד הספיק למצמץ בחוסר אמון ובחוסר ישע מוחלט - רק אז הצליחה לחלחל ההבנה לגבי מה שהתרחש על המסך. והעובדה שכל העסק הזה נעשה ללא ידיעתם של ויק ורוני הופכת את הרגע הזה לאפילו מדהים יותר. "אנחנו נמצא מי עשה את זה ונהרוג אותו" אומר ויק רגע אחרי שהוא תוקף את קוואנו בחמת זעם, והפרצוף של שיין שצעד מאחור אמר הכל. ואחרי העונה הנשגבת הזאת, מה הם עוד יכולים לעשות בעונה השישית? וכמה זמן עוד אפשר לחכות לה? איזו יצירת מופת מדהימה ומושלמת.
(מתוך הממיר 17/9/06)

ובמקום הראשון: "עמוק באדמה", פרק סיום הסדרה: "כולם מחכים"
"עמוק באדמה" סיימה את חייה השבוע בפרק סיום ארוך מהרגיל שהכיל בתוכו כמה רגעים בלתי נשכחים. הרבה עצב, המון דמעות, חלום אחד מדהים של דיוויד שהצליח להוציא אותו מהמצב הלא נעים אליו נקלע לאחר מותו של נייט, וחמש דקות אחרונות מבריקות, עוכרות-שלווה, מדכאות ונפלאות. נדיר שסדרת טלוויזיה מצליחה לעורר אצלי כזה עצב, כזה מבט מפוכח על המציאות של החיים של כולנו. ימי חייהם של דמויות טלוויזיוניות שחולפות לבלי שוב, מעין הצצה לא מורשית אל רגע מותן, שמתרחש שנים רבות אחרי סיומה של הסדרה בה צפינו, כאילו התנתקנו לרגע מכדור הארץ והצלחנו לתפוס לפתע כמה קטנים אנחנו באמת. וכל זה מתרחש כשברקע מתנגן לו שיר מקסים, עצוב ויפהפה, שמתאים למראות על המסך כמו כפפה ליד. ואותו שיר - Breathe Me של Sia - פשוט מסרב להתפייד אצלי, מסרב לצאת מאוזניי, מעניק לי שוב ושוב את אותו מבט אל אותן חמש דקות קסומות ואכזריות, נהדרות ונוראיות - טלוויזיה מדהימה וכואבת, שהורסת אותך מבפנים, אבל בעדינות, שגורמת לך להרהר, שגורמת לך להסתגר, שגורמת לך לנסות להבין. וזה קשה, וזה הורס, וזה נשגב ובלתי נתפס. ולפעמים נדמה שפשוט אין מספיק מילים בשביל לתאר את פרץ הרגשות שאני מצוי בו.
(מתוך הממיר 17/12/06)