ל"באפי" היו 144 פרקים, כמעט כל אחד מהם אדיר, ולכמעט כל אחד מצופיה הקבועים היה פרק אחד אהוב, או רשימת פייבוריטים משלו. ועם זאת, ברור כי שניים מהפרקים נוצצים להם במיוחד, שניים מהפרקים מהווים את שמנת הקונצנזוס של חובבי הקוטלת. שני הפרקים האלה הם הפינאלות הגדולות של שתיים מהעונות היותר מופלאות ש"באפי" סיפקה לנו. באחד אנג'ל מת, ובאחר מתה באפי.

לאחר צפייה ב"המתנה" אי אפשר שלא להרגיש דז´ה וו. פרק המופת הזה דומה יותר מדי לפרק המופת הגדול האחר של באפי - "התהוות". בשניהם האדם היחיד שיכול להציל את העולם הוא מישהו שקרוב לבאפי - אנג'ל בעונה השנייה, ודון בעונה החמישית - ובשניהם אותו אדם קרוב הוא המפתח להצלה. שני הפרקים מובילים לשיאים של ריגוש דרך החלטתה של באפי בנוגע לאופן הצלת העולם, אך יש ביניהם הבדל אחד גדול: בעוד בסוף העונה השנייה מחליטה באפי להרוג את אנג'ל על מנת להציל את העולם, הרי שבסוף החמישית, באפי אפילו לא מעלה את האופציה הזאת כאפשרות ריאלית, ובמקום להרוג את אחותה, היא מתאבדת. אז איך בשני פרקים כל כך דומים הסוף כל כך שונה? מהו אותו הבדל בין שני פרקי המופת הגדולים האלה, ובעיקר למה?

1. פקטור הקורבן
ההבדל הראשון: ב"התהוות" לא עמדה באפי לפני האפשרות להתאבד בשביל להציל את העולם, לעומת זאת ב"המתנה" הייתה אפשרות כזאת, והיא בחרה בה. האם זאת אינדיקציה להתנהגותה של באפי לו הייתה ניתנת לה האפשרות הזאת גם ב"התהוות"? כנראה שלא, כי עוד לפני שידעה שעומדת בפניה אפשרות נוספת לצאת מהסבך, חוזרת באפי שוב ושוב על כך שלעולם לא תיתן לאחד מהסקובי גנג לפגוע בדון. היא כלל לא מעלה בדעתה לפגוע בדון על מנת להציל את העולם. אז מה ההבדל בין אנג'ל לדון? מדוע אותו אפשר להרוג כדי להציל את העולם ואת דון אסור? האם דון חשובה יותר מכל העולם, ואם כן האם אנג'ל לא חשוב באותה מידה?



2. פקטור באפי
הגורם הזה נרמז גם בפרק "המתנה", כשבשיחתה עם ג'יילס בה הם נזכרים באפוקליפסות הקודמות, מזכירה באפי את "התהוות", את העובדה שהיא אהבה את אנג'ל אבל היא ידעה שהיא חייבת להציל את העולם, והיום פשוט אין לה את זה. היא פשוט לא יודעת איך להתמודד בעולם שבו ההחלטות הן כל כך מייאשות בפרדוקסליות, החלטות שנעות בין תיאור מקרה מתוך השיר Ironic של אלאניס מוריסט, לבין הדילמה האלמותית בסרט "בחירתה של סופי". במילים אחרות, ההבדל בין שני הפרקים הוא בגורם הגיל, הניסיון ובעובדה שבאפי השתנתה, אולי אפילו התייאשה מהמאבקים הבלתי פוסקים להצלת העולם, מאבקים שלעולם לא מסתיימים, אלא רק מקבלים צורות שונות. במשך אותן עונות שבין "התהוות" ל"המתנה" קלטה באפי שהעולם הזה באמת קשה מדי בשבילה. אנג'ל עזב אותה בסוף העונה השלישית, והאהבה השניה - ריילי, באמצע החמישית. בן הזוג (בערך) של באפי הפך להיות ספייק - ערפד ללא נשמה, דוגמה מובהקת לפשרנות ולהסתפקות במועט, ייאוש עצמי, דיכאון, וחוסר סיבה לחיות.

במילים אחרות, יכול להיות שאילו אנג'ל ולא דון היה מועלה כקורבן בסוף העונה החמישית, באפי החדשה והמיואשת היתה מחליטה לא להרוג אותו, ואילו דון היתה מועלית כקורבן בסוף העונה השנייה. באפי התמימה עדיין, זאת שעדיין לא חוותה את הכאב והצער שבעולם, היתה נוהגת באחותה כפי שנהגה במאהבה והורגת אותה כדי להציל את העולם.

הסבר זה מתעלם לכאורה מהעובדה כי אנג'ל, גם אם בצורתו נטולת הנשמה ובהיותו אנג'לוס, חטא והביא את האבדון על עצמו. דון לעומת זאת, מצטיירת תמיד כטהורה לחלוטין, ללא מתום. נכון אמנם שאנג'ל הוא לא בדיוק אנג'לוס, אך בד בבד, נכון גם כי אנג'ל הוא אכן אנג'לוס. אנג'ל הוא אנג'לוס הוא זה שהביא את אקת'לה. דון לא הביאה דבר, לא גרמה לדבר. אנג'ל הוא זה שחייב לשאת את תוצאות אותו לילה בודד בו שכב עם באפי. דון, כאמור, לא עשתה דבר.



אין זה אומר שבאפי לא השתנתה במהלך שלוש העונות, אין זה אומר שההסבר הזה לא נכון, ועם זאת הוא ככל הנראה לא מספק ולא מביא לידי ביטוי את כלל השינוי המהותי שבין שתי הסיטואציות.

3. פקטור האפוקוליפסה
הסבר אחד אפשרי להבדל בין שני הפרקים הוא בצורת האפוקליפסה, באופן של השמדת העולם, ובבואו של הארמגדון. ב"ההתהוות", אקת'לה עומד לייצר מערבולת שתגרור את המימד שלנו אל תוך מימד השדים. לעומת זאת ב"המתנה" המצב הפוך - גלורי מנסה ליצור גשר שיביא את מימד השדים אל תוך העולם שלנו. יתכן שג'וס ניסה לרמוז משהו בהבדל הזה, בעובדה שבאפי מפחדת הרבה פחות מכך שמימד השדים יכנס אל תוך העולם שלנו, עובדה שמתבטאת בכך שהיא לא מוכנה להרוג את דון, מאשר מכך שאנחנו ניכנס אל תוך מימד השדים, ממנו באפי מפחדת הרבה יותר, ומוכנה אפילו להרוג את מאהבה כדי להציל אותנו מגורל כזה.

כמטאפורה לעולם שבו אנו נמצאים, אם מימד הגיהינום נכנס אל תוך עולמנו שלנו, השד באמת לא נורא כל כך, כי העולם עבר כל כך הרבה שואות, מלחמות ואסונות שעוד אחת באמת לא תשנה כל כך. התמודדנו עם זה בעבר ונתמודד עם זה גם בעתיד, זאת סביבה מוכרת ונוחה, גם אם התמודדות עם סכנות חדשות היא דבר לא נעים, זה עדיין אפשרי - עובדה שזה נעשה.

לעומת זאת, כניסה שלנו אל תוך העולם שלהם, אל תוך מימד הגיהינום, היא דבר חדש, קרקע שמעולם לא התנסינו בה. זהו פחד גדול הרבה יותר, ואם תרצו זו אולי גם הטפת מוסר של ג´וס, כי ההתמודדות עם פחדים חדשים היא הסיבה שבגללה אנחנו כאן, בדיוק כמו בסיום העונה החמישית, וההתמודדות תמיד עדיפה על אופציית ההתאבדות, שהיא כניסה אל המוות, אל הבלתי מוכר ואל המימד החדש, מימד הגיהינום, כפי שהוא מתבטא ב"התהוות" ובכוחו של אקת´לה. ההבדל אם כן בין הפרקים, הוא בכך שבעוד ב"המתנה" מדובר בסך הכל במאבק נוסף בשדים האישיים של כולנו, גם אם מאבק קשה יותר, הרי שב"התהוות", מדובר בייאוש, בקרקע זרה, בהתאבדות ובחידלון.

יתכן שג'וס רמז לכך בפרקי פייליאה של "אנג'ל", המקבילים לפרקי העונה החמישית של "באפי". עם הכניסה של אנג'ל, קורדיליה, ווסלי וגאן אל תוך מימד חדש, הם נכנסו בעצם למימד של חידלון, מימד שונה, שאליו לעולם לא יצליחו להתרגל. פייליאה מייצגת בעצם את ההיפך מהאפוקוליפסה ב"המתנה", את החידלון ואת המוות, לעומת אותו בדל של תקווה שקיים גם במצב שאכן מימד השדים יכנס אל תוך עולמנו שלנו.



4. פקטור האהבה
זהו ההסבר המועדף עלי להבדל בין הפרקים. לאחרונה הרהרתי לא מעט במשמעות המושג חברות, בין אם זו חברות עם החבר הטוב שלך ובין אם זה בן זוגך, המסקנות הן חד משמעיות לדעתי. אהבה שלא באה מקשרי דם היא בסך הכל משא ומתן, יחסים של "Give and Take". ההוכחה לכך היא שאף אחד מאיתנו, אני חושב, לא יכול להתחבר אל אדם שונה לחלוטין, אדם שאיתו לא יהיו נושאי שיחה משותפים, או נושאי התעניינות משותפים, אדם שהוא ההפך המוחלט ממך, אדם שלא קשור אליך בכלל. נכון, אנחנו לא חייבים להיות דומים לחברים שלנו בכל, אבל חייב להיות איזשהו קשר, איזושהי חפיפה. אני יודע שזה מעט ציני, אבל גם כשאנחנו תורמים לחבר שלנו, אנחנו בעצם תורמים לעצמנו, אם זה דרך הסיפוק מכך שעזרנו ואם בכך שבעצם אנחנו מקשרים את עצמנו יותר לאדם שאנחנו מעריכים, שממנו אנחנו יכולים לקבל בעתיד. מערכת יחסים מושלמת של קח ותן - קח אהבה ותן אהבה.

ב"התהוות", אנג'ל, החבר הטוב ביותר, בן הזוג והמאהב של באפי, עומד בפני הכחדה. באפי חייבת להרוג אותו מכיוון שיחסיה איתו אינם מושלמים. מכיוון שלא להרוג את אנג'ל יהיה בעצם מעשה אגואיסטי, מכיוון שאם אכן אהבה ללא קשרי דם היא אהבה של קח ותן, הרי שבעצם באי הריגת אנג´ל, היא תורמת לעצמה, היא נותנת בשביל לקחת, השיקול הוא שיקול עצמי ואגואיסטי, בדיוק כפי שהחברות של באפי איתו, ושל כולנו עם החברים שלנו, היא בסופו של דבר ממניעים אגואיסטיים ואנוכיים. אנחנו איתם בגלל שטוב לנו להיות איתם, לא בגלל שטוב להם להיות איתנו. אבל "Buffy is a hero", היא לא יכולה להרשות לעצמה להציל את העולם ממניעים שהם בסופו של דבר אנוכיים, והיא חייבת להרוג את המאהב שלה, ובעצם גם לפגוע בעצמה.

ב"המתנה" לעומת זאת, אנחנו עומדים בפני הסוג השני של אהבה, האהבה שנרמזה גם ב"הגופה", האהבה שאינה תלויה בדבר, שלא תלויה בבחירה שלנו, אלא קיימת רק בגלל שנולדנו אל תוך מציאות מסוימת. אהבה שאין בינה לבין יחסים של קח ותן מאומה. אהבה לא צינית, לא אגואיסטית, אהבה טהורה, חפה ממניעים אישיים. כאן באפי סובייקטיבית לחלוטין, ולא עומדת בפני שיקולים אינטרסנטיים כלל. כאן באפי חייבת לבחור כמובן שלא להרוג את דון, כי דון לא קשורה אל באפי בכלל, באפי לא מקבלת כלום מכך שהיא לא הורגת את דון, השיקולים האגואיסטיים של "התהוות" לא עומדים כאן במבחן, כי כאן מדובר באדם שונה לגמרי, ובכלל לא בבאפי עצמה, כך שאם באפי יכולה להרשות לעצמה להרוג את אנג'ל ב"התהוות" כי בכך היא בעצם הורגת חלק מעצמה, זאת זכותה. זו אינה זכותה להרוג מישהו שהוא לא חלק ממנה, לא זכותה להרוג את דון, ואכן באפי לא עושה זאת.



בעצם, לפי הפקטור הרביעי, האהבה, אין שום הבדל בין שני הפרקים, כי סוף העונה החמישית הוא בעצם הדגשה למה שקורה בסוף העונה השניה. ב"התהוות" הרגה באפי חלק מעצמה, ב"המתנה" היא בסך הכל משלימה את המלאכה.