ליאור שליין, סאטיריקן מצחיק ושנון, שכבר הוכיח את כשרונו ב"משחק מכור" ועוד לפני זה בכסא שמול יאיר לפיד (מקום שבאופן טבעי מוביל אותך בסופו של דבר לתוכנית משלך), התייצב למשבצת הלייט נייט, סוג של חור שחור בטלוויזיה בישראל. כל מי שהתקרב לשם עד כה - נשאב ונעלם. אף אחד עוד לא עשה את זה כמו שצריך, אם לא מחשיבים את יצפאן, ואליו עוד נחזור בהמשך.

למען האמת, ציפיתי מאוד לתוכנית הפתיחה של התוכנית, ולא רק בגלל מדיניות הפרומואים האגרסיבית של ערוץ 10, שברגע שגמרה לדחוף לכל שניה פנויה את הבאנר של "החברים של נאור" המשיכה בקו דומה עם "הלילה". והנה, אחרי כל הציפיות, ביום ראשון שלפני שבועיים, בשעה 23:00 - זה התחיל. לא, לא התוכנית של ליאור שליין. כתובית שמבשרת שהתוכנית תחל ב-23:06. יופי, ערוץ 10. התוכנית הראשונה של ליאור שליין היא לא סיבה מספיק טובה לקצץ את "היום שהיה" ב-6 דקות? (התשובה היא "לא", למקרה שתהיתם).

אז ב-23:06, מתוח מתמיד, ולאחר פתיח חובבני בסגנון ערוץ 2 הישן, התחילה התוכנית. לא התוכנית של ליאור שליין, אלא זו של אסף הראל. אם שאלתם את עצמכם איפה אסף הראל נמצא היום (כנראה שאף אחד לא שאל את עצמו את זה, חוץ מהקוראת רוחמה אברהם) אז הנה התשובה: ערוץ 10, והוא גידל רעמת תלתלים.

נראה שבערוץ 10 לא למדו לקח. אמנם לפני הופעתו בתוכנית הלילה, אסף הראל היה בעיקר כותב ("שוטטות", "מ.ק. 22") ולא הוכיח את עצמו לפני המצלמה כמו שליין, אבל הציפייה שאותה תוכנית תצליח דווקא עם מנחה כמו ליאור שליין התבררה כשגויה. אמנם היו כמה בדיחות שעבדו, אבל זה לא מספיק. עם פינות ביזאריות כמו "איזה שפה תפחיד את החיזבאללה?", בה שתי בחורות זרות דוברות שפות אקזוטיות שמייצגות את החברות בכוח הרב לאומי באו"ם מנסות להפחיד בשפתן את החיזבאללה בלבנון, והפינה בהמשכים "מי יצחיק את גרשון וייסרפירר", בה שחקנים מתחילים מנסים בכל כוחם להצחיק נגן טובה בזמן נגינתו - ללא הצלחה - מה שיכול לשמש כמעט מטאפורה לתוכנית עצמה. נדמה כי הפינות הללו היו יכולות להיות מתאימות לתוכנית של הראל, אלא שמקומן האמיתי הוא כנראה על רצפת חדר העריכה.

הראיונות של שליין, שב"משחק מכור" טיפח תדמית של כזה שלא אכפת לא מאף אחד, נראו כאילו, ובכן, לא אכפת לו מאף אחד. הוא לא נראה מתעניין במיוחד במה שיש לאורחיו להגיד והצחוק המלאכותי שלו מהבדיחות שלהם צריך קצת אימון מהצחוק המלאכותי המקצועי של יאיר לפיד. הוא שואל את האורחים שאלות שיש הרגשה שכמעט נכפו עליו, וכשהוא נותן להם מחמאות, דבר שהוא בגדר חובה בתוכניות אירוח, אף אחד לא קונה את זה. אולי זה בגלל התדמית הצינית ואפילו הרשעית שנדבקה אליו מאז "משחק מכור", בכל מקרה, אני לא קונה את זה.

דווקא אבי גרייניק, בתפקיד מנהיג הלהקה המשעשע, סוג של חובה בתוכניות לייט נייט אמריקאיות ומשום מה גם בתוכניות הישראליות, נראה כמו הליהוק הנכון באמת בתוכנית. שיר סיכום התכנית שלו נראה כמו חלק שלא שודר מ"ילדים סורגים" והאינטראקציה שלו עם שליין בדרך כלל מוסיפה לתוכנית כמה גיחוכים.

הקצב של שליין, לפחות כרגע, הוא לא קצב שמתאים ללייט נייט. מספיקה צפייה חטופה בג'יי לנו, או אפילו יותר טוב בקונאן או'בריאן התזזיתי, כדי להבין איך הקצב הנכון של תוכנית כזאת צריך להיות. אין שניה משעממת, אין דקה בלי בדיחות, ופינות או מערכונים שלא עובדים על הקהל באולפן, נקטלים בזמן אמת ע"י או'בריאן, שהוא בבחינת אמן בהומור עצמי. הנושא שאו'בריאן הכי אוהב לצחוק על עצמו, אגב, לפני הגובה שלו וחוסר ההצלחה עם נשים, הוא השיער שלו. אתם יכולים לדמיין את שליין צוחק על ערוגת התלתלים שעל ראשו? לא בטוח. גם שליין עצמו אמר בריאיון לפני התוכנית שלא מעניין אותו לראות תוכניות של אחרים ולהעתיק מהן.

אז אולי באמת צריך להפסיק לנסות לעשות גרסאות ישראליות לתוכניות אמריקאיות (ויסלחו לי המבקרים שאומרים ש"החברים של נאור" יותר טובה מ"סיינפלד") ולהתחיל לעשות גרסאות ישראליות לתוכניות ישראליות. אז אולי דווקא יצפאן, שהחזיק שש עונות (כלומר חמש יותר מאסף הראל), הוא התשובה לשאלה "איך תוכנית לייט נייט בישראל צריכה להיראות?". אולי היא צריכה להיות יותר כמו "חלומות בהקיציס", או נכדתה העדכנית "הרצועה".





"הלילה עם ליאור שליין", ימי חול ב-23:00, ערוץ 10.