תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 3/12/06 ליום שישי, 8/12/06.





גיבורים, עונה 1, פרק 11 (שודר ביום ב', 4/12/06)
רגע לפני שיצאה לחופשה הארוכה הראשונה שלה מהמסך, הפגיזה "גיבורים" בעוד פרק משובח. הפרק היה עמוס בכל טוב - עלילות מעניינות, דמויות שנפגשות ודינמיקה חדשה שנוצרת כתוצאה מכך, סודות שנחשפים, מוות של דמות די חשובה ודרמה גדולה. נהדר. נתחיל דווקא עם הפחות טוב - הסיפור של ג'סיקה / ניקי, DL ומייקה מרגיש כמו סיפור לא שייך, ופיצול האישיות של ג'סיקה שהתחיל מעניין הופך לדי מעיק. רגע אחד היא ניקי, רגע היא ג'סיקה - תחליטי כבר מי את, יא נודניקית! אבל שאר הסיפורים היו מאוד מעניינים - קודם כל, עדן. הו, עדן, תהא מנוחתה עדן. מעניין היה לראות את העמדה שלה כלפי הטיפול בסיילר אחרי שראינו בפרק הקודם את העבר שלה וההתנהגות שלה. אפשר להבין את המניעים שלה, אבל במבט לאחור המהלך שלה היה די טיפשי ומסוכן. ולמרות זאת, ההקרבה שהיא עשתה כדי למנוע מסיילר לקבל את הכוח המשמעותי שלה היתה במילה אחת - הירואית. קלייר היתה חמודה כהרגלה, והסיפור שלה קיבל תפנית מעניינת. עכשיו אפשר להבין למה האמא שלה היא כזאת קלולסית. והרעיון שהזיכרון של כל מכריה וקרוביה נמחק בכזו קלות די מפחיד. מעניינת במיוחד היא מחיקת הזכרון של זאק - למעשה, כל החברות האמיצה והיפה שנבנתה בינו לבין קלייר ירדה לטמיון בעטיה. האם הם יוכלו לשחזר את הימים היפים? המפגש של קלייר עם פיטר היה חמוד להפליא, ונראה שהניצוצות עפים בין שני אלה. אם רק אבא בנט לא היה מפריע להם כל הזמן. אבל מרתק במיוחד היה המפגש שלה עם האיש הענק מהאיטי. הבנו כבר שהוא מסוגל לחסום את הכוחות של הגיבורים האחרים, אבל עכשיו נראה שהוא יודע לדבר ושיש לו אג'נדה משלו. למה הוא לא מילא אחר ההוראות של מר בנט ומחק את זיכרונה? והאם קלייר תדע לשמור על הסוד? בהחלט קו עלילה מגניב. והירו היה כזה מתוק! אבל מה חדש? התמונה שלו עם הדרקון ("אני חייב להשיג את החרב הזאת!") היתה פשוט היסטרית, כמו כל הסצינה הזאת. ויפה לראות שאייזק למד לשלוט על הכוח שלו. זה אומר עוד ציורים מגניבים בעתיד. גם השילוב של מאט השוטר בסיפור העלילה היה מוצלח. המפגש שלו עם פיטר, למרות שהיה די צפוי, היה עשוי בצורה מגניבה - "מפגש המוחות" הכה מצופה הוליד... "פיד-בק"! כמה פשוט, ככה גאוני. גם הדיאלוגים של מאט עם הסוכנת היו הפעם שנונים מתמיד, במיוחד ההתייחסות שלה לגברים כאל כלבים והקטע שבו הוא שמע אותה חושבת שהוא חמוד. ולא היה כמעט מוהינדר! ווהו! ואז הגיעה סצנת הסיום המפתיע ועמה החלום / חזון האפוקליפטי של פיטר. סצנת החלום עצמה היתה עשויה היטב, ואהבתי שראינו את כל הדמויות במצב אופייני (קלייר בבגדי המעודדת, מוהינדר ליד מונית כמו אביו, ניקי והמשפחה שלהם במנוסה וכו'). הקצב שידר דרמה גדולה, ועדיין קשה היה לצפות את הגילוי המדהים בסיום - האם פיטר הוא זה שיתפוצץ וישמיד את הכל? ולמה? ומה קרה לו בסוף? הוא חי? הוא מת? אוף, עכשיו צריך לחכות חודשיים. בשביל לעמוד בזה צריך להיות גיבור. ציון: 10 (איתן גשם).



דקסטר, עונה 1, פרק 10 (שודר ביום א', 3/12/06)
התעלומה הגדולה שנקראת "דקסטר" התקדמה עוד שלב הפרק. במלאכת מחשבת גאונית לאורך כל הפרק, נחשף הצד הפגום של דקסטר שהפך אותו לנפש הקרה, החלולה וחסרת הרגש שהוא. מסתבר שבאמת אותו רוצח מכיר אותו יותר טוב מכל אחד אחר - אפילו יותר מעצמו - וכל זה הוביל לחשיפה שאמו של דקסטר נרצחה ע"י מסור חשמלי מול עיניו כשהיה קטן (בדיוק באותה הדרך שהרוצח העכשווי פיזר את דם קורבנותיו). גאוני. "דקסטר" ממשיכה בהצלחתה בשילוב ראוי לשבח בין פסיכולוגיה ומתח לבין אמינות ומקצועיות. ובנוסף אפילו להפתיע אותנו עם טוויסט כמו אי-רציחת האקס של ריטה. אולי התהליך שהוא עבר הפרק - חשיפת הצד הרך שלו - כן ריכך אותו מעט? הרי דקסטר שלפני פרקים בודדים היה מפרק לגורמים את האקס העלוב הזה. במקביל, הרוצח מתקרב רגשית לדקסטר, ונראה שרק איתו דקסטר מדבר - חזרה לכך שהוא זה שמכיר אותו הכי טוב. הו כמה תהיה גדולה המכה כשתתגלה האמת. מסכנה דב. ועוד יותר מסכן אנג'ל הפרק: עד שהוא כבר עלה על קצה חוט. מצמרר, מעולה, כמה רמות מעל לכל. ציון: 10 (ER).

וגם: שם המשחק בפרק הזה היה "שבירת תבניות". דקסטר מת על דם ואין לו שום בעיה עם זה? נכניס אותו לחדר מלא דם. הוא יאהב את הרעיון, נכון? אז זהו, שלא. מה שלא יהיה הדבר הזה שגרם לדקסטר להתמוטט בתוך החדר מלא הדם (איזה רעיון מבחיל, מצמרר ומרהיב בו זמנית) הפך את הסצנה הזאת לטעונה באנרגיות מטורפות. אבל זו לא היתה התבנית היחידה שנופצה בפרק הנוכחי. קור הרוח של דקסטר עמד במהלך כל הפרק למבחנים חוזרים ונשנים. כשהוא תקף את פול, זו היתה הפעם הראשונה שהוא פעל על סמך רגשות ולא על פי ההיגיון הקר (והמעוות) שלו, דבר שלמעשה סיכן אותו. חשבנו שהנה סוף סוף יגיע סופו של פול המנוול? התבנית שוב נופצה, ודקסטר נמנע מלחסל גם אותו. תבנית נוספת שנופצה היא המחשבה שה-ITK חסין לכל דבר. זו היתה הפעם הראשונה - לפחות על פי הידוע לנו - שהוא תקף מישהו שיצא מזה בחיים - ואיזו סצנה מדהימה זו היתה. כמה סופרלטיבים שלא נשפוך על הסדרה הזאת היא לא מפסיקה להדהים אותנו ולסחרר אותנו. רק עוד שני פרקים - ואז מה? ציון: 10.

סקרבס, עונה 6, פרק 2 (שודר ביום ה', 7/12/06)
אחרי פרק פתיחה שהיה קצת פחות מצחיק מהרגיל, אבל היה מלא בנשמה טובה, הפגיזה הפעם "סקראבס" בפרק מצחיק-עד-שכואבת-לי-הבטן-די-תפסיקו-אני-לא-יכול-יותר. אז מה? איזבלה טרק? מזל טוב, כריס וקרלה טרק. עברתם לא מעט כדי לקבל אותה. ג'ודי רייס נתנה הופעת משחק משובחת במיוחד בפרק הזה. אפשר היה להרגיש את הפחד והכאבים שלה עוברים דרך המסך. כל הסיפור של מסע התלאות שהם עוברים היה בנוי היטב. במיוחד אהבתי את העובדה שלמרות המוניטין המאיים שלה קרלה מפחדת מאד מהלידה ומהתסכול של טרק שהוא לא מצליח לעזור לה כשהיא צריכה אותו. מאד מתאים לדמויות ומאד במקום. הריקוד של טרק בתחילת הפרק והדרך שבה הוא מחכה לתינוק היו כל כך מגניבים ומצחיקים. דונלד פייזון הוא אחד השחקנים הכי אנדרייטד היום בטלוויזיה. היכולות שלו כפרפורמר פשוט פנומנליות. גם הקטע עם ה"תפילה" שלהם, הכלב והגורל של התיק של קרלה היה מצחיק מאד. הקטע שטרק נתקע במכונת הקרח אמנם כבר בוצע בעבר, אבל למי אכפת. זה היה כל כך מצחיק. במיוחד - כמו תמיד - השרת. הקטע שבו הוא איים לחתוך לטרק את היד וטרק מסרב ("He's Being unreasonable!") איים ברצינות על שלמות הבטן שלי. גם הקטע שבו קית' בודק את המרחק מקרלה, רק כדי להיחטף בסוף, היה קורע. הסיפור של ד"ר קוקס וה"חינוך" שהוא נתן לג'ק שלו היה מוצלח גם הוא. זה באמת מאד מתאים לדמות לחשוב שהילד צריך לדעת הכל, וטוב שג'ורדן העמידה אותו קצת במקום. לא פלא שהילד הופך להיות שובב גדול. ובכל זאת, עדיין היה מצחיק נורא לראות את זה ("מה זה? זאת ואגינה של אישה לטינית בת 35". ע-נ-ק). אבל הסיפור המעניין של הפרק הוא העיסוק שלו בסוגיית ההפלות - סוגייה שמרבית הסדרות מפחדות לגעת בה, לא כל שכן סדרות קומיות. והנה, "סקראבס" לא רק נגעה, אלא הזכירה את המילה במפורש במהלך הפרק, וג'ורדן אפילו התוודתה ברגע מרגש ומצוין על הפלה שעשתה. למרבה הצער, הסוף היה די צפוי. מישהו באמת חשב שג'יי די וקים לא יחליטו שהם חייבים ללכת על הלידה ברגע שהם יראו את התינוקת? ואגב, מאד משונה היה הקטע עם "סכנת החיים" של התיונקת שנפתר בתוך מספר שניות. או שהיה שם קטע שנחתך בעריכה ברגע האחרון, או שלא היה להם זמן לפתח את זה. זה הרגיש מיותר ומאולץ ופגע קצת בטעם הטוב מהפרק. בסופו של דבר, מגיע ל"סקראבס" ציון מושלם על בניית הפרק והאומץ לקחת סיכון ולגעת בנושא כה רגיש. ובכל זאת, נקודה אחת יורדת להם על הסצינה המיותרת ההיא ועל כך שבחרו בפתרון הכה צפוי והנוח. אבל חצי נקודה חוזרת להם חזרה, מפני שכל פתרון אחר ממילא לא היה משודר מלכתחילה באמריקה של ימינו. ציון: 9.5 (איתן גשם).

סטודיו 60, עונה 1, פרק 11 (שודר ביום ב', 4/12/06)
עכשיו כבר אפשר לומר את זה בקול רם: "סטודיו 60" מצאה את עצמה. לפעמים לוקח לסדרות קצת זמן להתאפס על עצמן, להתכוונן, להיפטר מדמויות מיותרות, לייצר דמויות חדשות, לוותר על קווי עלילה מטופשים, למצוא עלילות חדשות וליצור רצף סיפורי מעניין. עושה רושם שארון סורקין וחבריו השלימו את הכיוונונים ועברו לשלב שבו הסדרה פשוט רצה. הפרק הנוכחי עבד בהרבה מישורים. הדיאלוגים היו חדים מתמיד, העלילות היו טובות, הכימיה בין הדמויות זרמה, הדמויות הטובות באמת היו במרכז העלילה (דני, מט וג'ק בפרט) והאחרות נתנו להן קונטרה מושלמת. ככה צריך. מה לא עבד? לא הרבה, האמת. כרגיל, מט והרייט היו החלק הפחות מוצלח, והנשיקה שלהם שהיתה אמורה להיות גרנדיוזית, הרגישה אנטי-קליימטית. חוץ מזה, היה יותר מדי דביק ומתחסד. במיוחד הדקות האחרונות של הפרק והנאום של הבעלים של הרשת. מה כן עבד? ההתאהבות של דני בג'ורדן היתה עשויה היטב. הכימיה ביניהם ברורה ולא פחות ממנה - הכימיה בינו לבין מט. הדרך שבה מט שיגע אותו במהלך הפרק היתה חמודה ומשעשעת. ונאום הוידוי היה עשוי היטב. בראדלי וויטפורד היה בשיאו בפרק הזה. גם כל רוח הכריסמס, של מאט היתה מאד משעשעת, בהתחשב בעובדה שהוא יהודי ("בעצם, מה שמוזר זה שאני היהודי היחיד בחדר הכותבים". ענק!). הקטע עם עץ האשוח המעפן ועוד יותר ממנו, עם הסנטה הנאצי, הדרך שבה הוא מסביר לקאל מה נאצי בו וההבנה של קאל היו מוצלחים. בכלל, היה הרבה הומור מוצלח בחדר, כמו הקטע עם הקוקוס והשולחן, שהיה אחד הרגעים המוצלחים בפרק. אהבתי גם את השילוב של סיימון וטום עם הכותבים וההידלקות של שניהם על לוסי, שיצרה קצת מתח חיובי ביניהם וייצרה דינמיקה חדשה בין הדמויות. כל הקטע ההזוי של חיפוש המידע האובססיבי באינטרנט היה חביב מאוד (גם אם הדגיש שוב את הנטיה האובססיבית של סורקין להראות לנו כמה הוא יודע הכל על הכל), גם אם לא ממש קידם את העלילה. הסיפור של ג'ק וה-FCC שוב הזכיר את יחסי הליברלים-שמרנים (נושא שלדעתי מיצה את עצמו כבר), אבל הוא היה עשוי הפעם בצורה טובה, מה גם שההתנגחות ב-FCC הפעם באמת במקום. אין לי בעיה שייכנסו במוסד השמרני והמיותר הזה מדי פעם, כל עוד זה נעשה בצורה טובה כמו הפעם. ג'ק שוב היה ענק בפרק. סטיבן וובר עושה תפקיד פשוט אדיר. בסצנה שלו עם בעל הבית אפשר היה לראות את סערת הרגשות שלו זועקת מגופו, וקשה היה שלא להזדהות איתו. מדהים איך הדמות הזאת שבתחילת הסדרה נחזתה בסך הכל כאיזה פוץ מרוכז בעצמו התגלתה כאחת הדמויות המורכבות ומרתקות יותר שיש היום בטלוויזיה. המחווה המרגשת לתושבי ניו אורלינס היתה צ'יזית ברמות מטורפות, אבל כמו דברים אחרים בפרק - היא היתה עשויה היטב. קשה היה להישאר אדיש אליה, ולפחות הפעם המסר שהקטע הזה העביר (לגבי אוזלת היד של השלטון הרפובליקני בטיפול בתושבי העיר) היה מרומז ועדין. הפעם המוסיקה והאווירה אמרו הכל ולא צריך היה לבלבל את המוח. יופי של פרק. יופי של כיוון לסדרה. ציון: 9.5 (איתן גשם).



הטופ מודל הבאה, עונה 7, פרק 12 - סוף העונה (זהירות - ספוילר לזהות הזוכה. שודר ביום ד', 6/12/06)
הסבב השביעי של "הטופ מודל הבאה" הגיע לסיומו השבוע. בעונה שבה הבלונד שלט לא היה ספק שהבלונד ינצח. ואיזו שמחה שהבלונד הטבעי, השובב והאהוב זכה על פני הבלונד הצבוע (תרתי משמע), הכלבתי והמזויף. "הטופ מודל הבאה" סגרה עונה מעניינת, עם מתמודדות ראויות וזוכה נהדרת. נכון שקרידי לא היתה מושלמת, וראינו עד כמה המעבר לברצלונה לא היטיב עמה. אבל עם תמונת גמר, אישיות קופצנית וחיה כמו שלה, ויופי בלונדיני מתוק, כל זאת בערבוב עם סיפור רקע קשה על מחלת עורה הקשה - הזכייה הגיעה לה. היה יופי של סיום, עם זכייתה על פני הפרפקציוניסטית היותר-מדי-מושלמת מלרוז. שימו לב, "הדוגמניות" - ככה צריכה להיראות תוכנית ריאליטי על עולם הדוגמנות - מגוונת, רצינית ולעניין, עם שופטים משעשעים, ואין לשכוח שגם הבנות ממש יפות (אוי, קרידי). הם הצליחו לגרום לבן שעולם הדוגמנות ממש לא מעניין אותו, להיות מרותק למסך. רק אל תספרו לאף אחד שאני רואה את זה, כן? גילטי פלז'ר טהור. ציון: 9 (אלדד רונן).

קוראים לי ארל, עונה 2, פרקים 10-11. (שודרו ביום ה', 7/12/06)
כן, זה הוכרע בפרק הזה. הדמות של ארל היא הכי פחות מוצלחת, כשבפרק הכפול והנהדר הזה זכינו לראות הופעה יוצאת דופן ומשעשעת להפליא של ג'וי, על כדורים, כוייט-טרש הנחמדה והחביבה ביותר בטלוויזיה, שנראה ששום דבר לא יפריע לה. ואם זה לא מספיק, קיבלנו גם את רנדי שפיתח עמוד שדרה, התגבר על כל החששות, הפחדים וההתלבטויות ויצא נמרצות להציל את אהובתו (וגם איזו משפחה שאיבדה את הילד שלה). שתי הדמויות זכו להראות לנו הפרק כמה הן מגוונות, ובעיקר כמה השחקנים שלהם טובים. אבל, ככל שעובר הזמן, דמותו של ארל הופכת ליותר מעצבנת בעיניי. ההידרדרות המהירה התחילה בפרק הקודם, כשלא היה לו אכפת מקטלינה ובפרקים הנוכחיים היא המשיכה, כשלא היה אכפת לו מרנדי. כנראה אדם נחות יישאר נחות, גם עם רשימה שאמורה להפוך אותו ליפה נפש. נראה שארל מרוכז בעצמו, ועד כמה שאכפת לו מאחרים כביכול, לא יותר מדי אכפת לו מהקרובים אליו, וחבל. יש כאן איזה כשל מסוים, שגורם לי לא לסמפט את הדמות בכלל. חוץ מהפיתוח הבעייתי בדמותו של ארל, היה פרק כפול מהנה כאמור, שהיווה עליית רמה מהפרקים הקודמים. במיוחד זכורים לטובה פחד המטוס של ארל וג'וי הרגועה-מאי-פעם. ציון: 8.5 (ER).

Day Break, עונה 1, פרק 5 (שודר ביום ד', 6/12/06)
את צמד הפרקים הראשונים היללתי, אבל אז באו שבועיים רצופים של אקשן בנאלי וסתמי שגרמו לי לפקפק בציפיות שהפרקים הראשונים העלו בי. הפרק החמישי, ששודר ברביעי שעבר, החזיר אותי אל ליקוק האצבעות הראשוני. פרק חכם של ניסוי וטעייה שבסופו הביא את צ'אד לראות שהופר צודק עם תיאוריית הקונספירציה שלו, בד בבד עם תהיות על מהות היום החוזר. העובדה שישנם בסך הכל 13 פרקים דווקא עושה חסד עם הסדרה, בתקווה שלא ישאירו אותנו בלי תשובות. ציון: 8.5 (yaddo).

בנות גילמור, עונה 7, פרק 10 (שודר ביום ג', 5/12/06)
"סתם, זה הכול סתם". ככה בנות גילמור מרגישה עכשיו - הכול סתמי. לא קורה שום דבר באמת מעניין, ומה שקרוב לזה - מאולץ. כל יחסה של לורליי בנוגע למסיבת החתונה פשוט נעשה בכוח. זה לא זורם, זה לא טבעי, אין דבר שמבסס באופן מספק את ההתנהגות הלא רציונאלית הזאת. נראה שהכול נעשה בכוונה כדי לקדם את הדמויות של לורליי ולוק בחזרה ביחד. כתיבה של מתחילים, ומבט לעבר הקרדיטים מראה שאכן זה המצב. רוזנטל, על אף פתיחה טובה העונה, כושל בהרמת הסדרה חזרה לאיכויותיה בעבר. גם אצל בת גילמור השנייה לא קורה משהו מעניין במיוחד. אז לוגאן מגלה ללוסי שהיא ומרטי מכירים בעבר. ביג דיל. נכון שגילמור אף פעם לא הייתה מונעת-עלילה, אבל כשגם העלילה לא טובה וגם האווירה קצת מעיקה, משהו לא ממש עובד. לפחות כל מה שקשור לבת גילמור השלישית והבוגרת מכולן, אמילי, עדיין טוב, מעניין והכי קרוב למה שהיה פעם. ציון: 6.5 (ER).