מאז פרץ הריאליטי לחיינו נראה כאילו הסוד להצלחה בקריירה הוא כבר מזמן לא השכלה ראויה, השקעה בעבודה או שעות נוספות. היום יש מתכון אחר להצלחה והוא יחסוך מכם עלייה מפרכת בסולם הדרגות: מצא את תוכנית הריאליטי המתאימה לכישוריך ולחלומותיך, תפור לך דימוי טלוויזיוני (רצוי ביצ'י ואמביציוזי), שקוד על טקטיקה מתאימה, וקדימה לעבודה. מי יודע, אם תשחק במשחק נכון ותהיה מספיק פוטוגני, תוכל להיות הזמר, הרקדן או השחקן הבא, או לזכות בעבודת חלומות במגדלי טראמפ. אפשר לדון במשמעויות שיש להתפתחות הזו על חיינו שלנו, איך החברה שלנו הופכת לחברה שרודפת אחרי תהילה אינסטנט, מחליפה תדמית בכישרון אמיתי, יח"צנות בעבודה והשקעה. אפשר גם להודות בכאב שבעולם שבו מבקשי העבודות עולים בהרבה על מספר המשרות המוצעות בשוק, תוכניות הריאליטי רק מקצינות תופעה שכבר קיימת. גם ללא מצלמות אנו נדרשים למכור עצמנו בראיונות עבודה ולעיתים קרובות בעלי המשרה הם לא דווקא אלו בעלי הכישורים אלא יותר אלו שהרשימו והפגינו ביטחון אל מול הבוס או הלקוח הפוטנציאלי. ואם זהו המצב, האם באמת ניתן להאשים את תוכניות הריאליטי על כך שהן משקפות מציאות?

"פרויקט מסלול" שייכת לז'אנר תוכניות הריאליטי שהן ראיון עבודה אחד גדול. הז'אנר שאליו שייכות תוכניות מסוג "המתמחה", "כוכב נולד" במובנים מסוימים, ו"הטופ מודל הבאה", שהיא הסיבה האמיתית לכך שהתחלתי לצפות בעונה הראשונה של "פרויקט מסלול". לאחר סיום העונה של "הטופ מודל" שהרגילה אותי לצפות לחלה המתוקה בערבי שישי, חיפשתי לי ממתק אחר ו"פרויקט מסלול" שהחליפה אותה במשבצת השידור בערוץ 3הציעה לי תחליף הולם.

למרות הדמיון הלא מקרי ל"טופ מודל הבאה" (שמתבטא בין השאר בחנפנות ובהערצה בלתי מובנים שמפגינים המשתתפים כלפי מנחת התוכנית, טופ מודל ידועה בעצמה - היידי קלום), הקונספט של התוכנית הוא טוב, המשתתפים כשרוניים והמשימות מעניינות. בדומה ל"המתמחה", "פרויקט מסלול" לוקחת את עצמה מאוד ברצינות ורואה עצמה כמעין בית ספר לאופנה (ובהתאם לכך, המנטור של המעצבים הוא טים גאן ראש מחלקת האופנה בפרסונס). התוכנית יורדת לפסים צהובים רק לעיתים נדירות ומשתדלת להפגין מקצועיות ונאמנות למקצוע. הבעיה היא לפעמים בדיוק זו. התוכנית רצינית מדי וצהובה פחות מדי, בעיה שמורגשת במיוחד בעונה השניה לאחר שהגימיק של התוכנית כבר הובן. מפיקי התוכנית משתדלים לפתור את הבעיות האלו. הם מתמקדים במתחרים בעייתיים פוטנציאלים כמו וונדי האם החד הורית והביצ'ית השנואה בעונה הראשונה וסנטינו השאפתן בעל הביטחון המופרז בעונה השניה.

במקרה של שני אלה נראה כי העובדה שהצליחו להגיע כה רחוק נובעת בעיקר מפוטנציאל המריבות והג'וסינס שהם יכלו לספק ולאו דווקא בגלל כשרון שבלט מעל מתחרים אחרים (להיפך, בעונה הראשונה היה ברור מאד שלוונדי אין מה להציע, הקולקציה שהגישה בסוף התוכנית היתה כמעט מביכה, בעוד אוסטין, אחד המתחרים הבולטים של העונה, הגיע רק למקום הרביעי למרות אישיותו הצבעונית והיצירתיות הבולטת שהפגין). בנוסף מתעקשים המפיקים לתעד שיחות פרטיות בין המשתתפים בחדרי המגורים שלהם ובחדרי העבודה בתקווה להוציא מהם קצת מיץ צהוב. אבל במקום שיחות על תככים, מזימות ואסטרטגיות כמו ב"המתמחה", השיחות מידרדרות לנושאים כמו "מה אתה אוהב לאכול?" (בתוכנית האחרונה ששודרה) שמביכות את הז'אנר כולו. בפועל, למרות ניסיונות ההפקה, נראה שרגעי השבירה והמריבות בין המתחרים תוך כדי העבודה מעטים מאוד וראויים להערצה. למרות כל הלחץ שבו הם נתונים המתחרים מתעקשים להיות טיפוסים נחמדים ברובם ומשתפים פעולה זה עם זה. דרך אחרת של ההפקה היא לשלב סלבריטאים חדי לשון (בעונה האחרונה התבקשו המתחרים לעצב בגד ללא אחרת מאשר ניקי הילטון שהתארחה בתוכנית, ואחד השופטים בתוכנית הוא מעצב העל של הכוכבים מייקל קורס). אבל גם ככה נדמה שלשונם של אותם הסלבריטאים אינה חדה מספיק (אף אחד מהם לא שווה ערך לג'אניס מה"טופ מודל" למשל). בגלל הזמן שלוקח להשקיע ביצירת אופנה, התוכנית מתפרשת כל פעם על פני פרויקט אחד ולא על פני כמה משימות ואת הזמן שעובר בין תצוגה לתצוגה צריכים למלא דברים יומיומיים שלא מצטלמים כל כך טוב כמו שעות עבודה ארוכות בהם המתמודדים מותשים ולחוצים, תפירות, הליכה לקניות או מדידות לדוגמניות.



נראה שטוב היו עושים המפיקים אם היו מוסיפים ימי צילום וכוללים בתוך כל תוכנית מספר משימות, בדומה ל"טופ מודל הבאה". בדרך זו היו נחסכים מהצופים כל אותם רגעים שגרתיים שלא מצליחים להמריא. חיסרון בולט אחר הוא בדמות מנחה כריזמטי ומוביל דוגמת טראמפ, מרתה סטוארט או טיירה בנקס, מישהו שיהווה מושא הערצה למתחרים ומנטור ובו זמנית יוכל להחזיק את התוכנית. מאחר שהיידי קלום מנחה תוכנית של מעצבים ולא של דוגמניות, המעצבים לא נוהים אחריה ותפקידה מתבטא בהנחיה די חיוורת ופלקטית של התוכנית, בתפקיד הזה היא עושה מה שדוגמנית על עושה הכי טוב - לתפקד כקולבית ייצוגית אבל במקרה שלנו - תוכנית העוסקת ביצירתיות וייחודיות, זה פשוט לא מספיק. כאן נדרש מישהו צבעוני ואופנתי לא פחות. טים גאן לא דומיננטי מספיק כדי להציע תחליף למה שהיידי לא יכולה לספק, ותפקידו של מייקל קורס מסתכם בלהיות הג'אניס של התוכנית (מלבד פרק אחד שבו ביקרו המעצבים בחנות של קורס). היעדרו של שילוב אידיאלי בין השלושה בדמות מנחה מתאים בולט מאוד בתוכנית וגם ה"אובידרזן" של היידי שנאמר לכל מודח נשאר כהד מגוחך למילות הפיטורים של טראמפ.

גם הניסיון של התוכנית לשלב דוגמניות כדי לעלות את רמת העניין והתחרותיות, לא נתפס כמתאים לפורמט של התוכנית. התחרות המשנית של הדוגמניות (הדוגמנית של המעצב הזוכה תלבש את בגדיו בכתבת האופנה שהוא יקבל) לא מספיק מעניינת ונשארת שולית וברקע (במיוחד בעונה השניה שבה בכל תוכנית המאבק הוא בין הדוגמנית של המודח לבין הדוגמנית של המנצח ולא בין כל הדוגמניות שצריכות להיבחר שוב על ידי המשתתפים כל תוכנית כמו בעונה הראשונה). בעונה הראשונה הדוגמניות המתחרות עוד סיפקו עניין וצהוב משלהם (אחת הדוגמניות לבשה בגד ים של אחד המעצבים למסיבה וקרעה את הבגד יום לפני התצוגה הגדולה) אבל בעונה השנייה, גם הן נשארות כמו היידי (שלולא הבטן ההריונית היה אפשר שלא לשים אליה לב בכלל בגלל הכמות המועטה של הטקסט שלה) כרקע יפיפה המקשט את ה"אנשים הפשוטים" והזוהרים פחות בדרכם לצמרת.

למרות כל זה, התוכנית היא עדיין בעיני ממתק אמיתי ומציגה אלטרנטיבה מוצלחת לתוכניות ריאליטי טרשיות וצהובות. דווקא אי הירידה של התוכנית לפסים צהובים מבליטה את המקצועיות שהיא מציגה ומאפשרת הצצה כמעט תיעודית אל מאחורי תעשיית האופנה. תעשייה של הרבה עבודה קשה וסיזיפית, דם, יזע ודמעות מעבר לכל הגלאמור החיצוני. קל להתחבר אל המעצבים בדיוק בגלל שהם ממחישים לנו כמה קשה להגשים את חלומותינו וכמה עבודה קשה עלינו להשקיע במימושם. דווקא בגלל שהמעצבים מורכבים מאנשים שאפשר לפגוש בכל מקום ולאו דווקא מחבורת היפים והתככנים המאפיינת תוכניות כמו "המתמחה" קל להתחבר אליהם, לסמן מועדפים ולאהוב את העבודה שהם עושים ואת הדמות שהם מציגים. אולי זו הסיבה שגם היצירות של רוב המעצבים (מלבד אלו המפוסלות בדשא ופרחים כמו שדרשה אחת המשימות) נראות מאוד לבישות ומתאימות לחיי היום יום שלנו. משהו שגם לנו כצופים היה מתאים ללבוש או לפחות לפנטז ללבוש. ואחרי הכל, הבגדים שאנחנו לובשים, מעידים עלינו אולי יותר מכל. הם מייצגים את האישיות שלנו, את התעוזה שלנו, את הערכים שלנו ואת חשבון הבנק שלנו. בדיוק כמוהם, המעצבים בתוכנית מייצגים את מי שהיינו רוצים להיות בדרך להגשמת החלומות שלנו - שאפתניים וכישרוניים, בלי משחקים מלוכלכים. חבל רק שהדרך להגשמת החלומות הפרטיים שלנו רחוקה מלהיות קלה, ממש כמו הדרך לשבוע האופנה בניו יורק.





"פרויקט מסלול 2", ימי שישי, 19:35, ערוץ 3.