בזמן האחרון נדמה שהטלוויזיה שלנו כבר לא חושבת שהתפקיד העיקרי שלה הוא לבדר. מעבר לשיקולי הרייטינג הברורים בקביעת לוח המשדרים נראה שהטלוויזיה שלנו מצאה לה תפקיד נוסף: לחנך אותנו. וכך לצד התוכניות הרגילות, אנו עדים ליותר ויותר תוכניות שאומרות לנו במה אנחנו טועים, איך נוכל לחיות יותר נכון, להרזות, להיות יפים יותר ואפילו לשפר את המדינה שלנו. ז'אנר הריאליטי שגם ככה מפקיע את רשות הפרט לנחלת הרבים מתאים מאד לתוכניות כאלו, ובדרך כלל הן גם מניבות רייטינג לא רע. כולנו יודעים שהחיים שלנו רחוקים מלהיות מושלמים, אבל מאוד נהנים לראות איך החיים של אחרים אפילו מושלמים פחות. בעולם ביקורתי בעל אידיאלים אליהם ניתן להגיע רק באמצעות תוכנת פוטושופ ושם משפחה שהוא הילטון ובמדינה בה לכל אחד יש מה להגיד על החיים של השני, נראה כאילו התוכניות האלה נועדו בדיוק לנו. כחלק מהטרנד הזה עלו בשבוע החולף בערוץ 2 שתי תוכניות בדיוק כאלה: "משפחה חורגת" ברשת ו"סופר נני" (לפי פורמט בריטי מצליח) בקשת.

ב"משפחה חורגת" המאמן האישי אלון גל (מגובה ביועץ העסקי בועז אלוני ובבנקאית הבכירה נורית רז) נכנס לחשבון הבנק של משפחות הנמצאות במשיכת יתר, ומלמד אותן איך לחסוך ולחיות עם משכורת מינימלית שאמורה לפרנס משפחה. התוכנית מתמקדת בהטפה ולא מנסה לשאול שאלות שגדולות יותר מהתא המשפחתי ונוגעות לחברה שמקיפה אותו או לרשויות המנהלות את החברה הזאת. כך בפרק הראשון הוצגה ההתמכרות לסיגריות של ריקי כסיבה העיקרית למינוס של המשפחה ("את מנתקת לילדים שלך את הכבלים ולא מוכנה לוותר על הסיגריות?! אל תדברי איתי על חינוך"), אבי המשפחה אייל הואשם בחוסר אסרטיביות וקידום עצמי בעוד גל לא מבין מדוע הוא מוכן להסתפק במשכורת שהיא פחות מ-12 אלף ש"ח לחודש כאשר המעסיקים והבנקים שמחים מאוד לעזור לו (הפלא ופלא, כמובן שלמצלמות הטלוויזיה אין שום חלק בעניין). בסופה של התוכנית הוצגו בני הזוג כמי שבוחרים מרצונם להמשיך ולחיות חיים של "הישרדות" מהיד לפה כהגדרת המומחים משום שהם מסרבים למכור את הדירה שלהם (שגם כך משועבדת ברובה לבנק).

התוכנית לא שואלת מדוע אנשים אלו הגיעו למינוס מלכתחילה? קפיטליזם? הטפה מאסיבית לצרכנות? שכר מינימום? חוסר עזרה ממשלתית? הקושי בלהיות עצמאי ללא גב? לא שמענו, לא ידענו, לא ראינו. היועצים המופיעים בתוכנית (ממרומי משכורתיהם) לא עוצרים לרגע לחשוב ולשאול מדוע אדם לא יכול שיהיה לו הכסף לחטוא בחטאים והתמכרויות או להבין מדוע בני הזוג מסרבים לחיות חיים של מעבר מדירה שכורה אחת לאחרת. התוכנית לא בוחנת ולו לרגע את המערכת החברתית הקפיטליסטית שבה חיות אותן המשפחות. מבחינת התוכנית, המשפחות האלו אשמות עוד לפני שניתן פסק הדין במשפט שלהן. חטאן: שלא ידעו איך לעשות יותר כסף (אייל) ושלא ידעו איך לשמור עליו (ריקי). נו, נו, נו לכם. לא פלא שיש לכם מינוס בבנק, אתם פשוט לא קפיטליסטים טובים. המינוס פוגם ביכולתו של האדם להיות צרכן ולכן פוגע ביכולת שלו להיות באמת חלק מהחברה שלנו. לא החברה היא שנבחנת כאן ומועמדת למשפט אלא האדם הפשוט, האחריות היא עליו, בדיוק כמו שעליו האחריות לדאוג לחייו ולחיי משפחתו ואסור לו לצפות לשום עזרה ממסדית. גם אם היא לא מתכוונת להעביר את המסר הזה, הרי בחוסר ההתייחסות של התוכנית לסביבה שבה חיות המשפחות ובהתמקדות באינדיבידואלים בלבד זהו המסר שהיא מעבירה. שיעור באזרחות קפיטליסטית טובה שמולו הצופים בבית יכולים לבדוק את החשבון הגבולי שלהם ולהיאנח בהקלת רווחה "אנחנו עוד לא הגענו לשם, אנחנו עוד בסדר" (בינתיים אפשר עוד לצרוך ולצרוך). סולידאריות חברתית? אחריות ממשלתית? לא בבית ספרנו.

בספרן "מיתוס האמא" כותבות סוזן דגלאס ומרדית' מייקלס: "מהרגע בו אנחנו מתעוררות ועד הרגע בו אנחנו צונחות למיטה בלילה, התקשורת צועקת לעברנו: "הי את, האם את באמת מגדלת את ילדיך כמו שצריך?". אימהות נמצאות תחת מתקפה של דימויים מתקתקים, פנטזיות רומנטיות, דרשות צדקניות, אזהרות פסיכולוגיות, סרטים מפחידים - זה כבר לא מספיק לשלוח את הילדים לבית הספר, להגיד להם להפסיק לנדנד לך ולהעסיק את עצמם לבד. היום הסטנדרטים שמגדירים אמהות טובה יצאו מכל פורפורציה. האידיאל של אימהות אינטנסיבית דורש מאתנו לרכוש כישורים מקצועיים של פסיכולוגית, רופאת ילדים, מומחית לבטיחות ומורה, וגם להקדיש כל טיפה של חיות שבגופנו, סכומי כסף אדירים ואת כל האנרגיה הנפשית, המנטלית והעל טבעית שבנו - לילדינו. תחת עינה הפקוח של האימהות האינטנסיבית כולם צופים בנו". כן, צופים יקרים, ברוכים הבאים לטלוויזיה של המאה העשרים ואחת. הרשיתם לה להעיר לכם על המשקל שלכם, הרשיתם לה לבדוק לכם את הארנק, פלא שהיא נכנסת לדבר הכי אינטימי שיש לכם בעולם? הילדים שלכם? הדבר היחיד שחשבתם שהוא רק שלכם? אז זהו שלא.

ב"סופר נני" הסופר וומן מיכל דליות, חמושה בניסיון חיים ממכון "אדלר", מערכת בגדים בריטית ושערות מתוחות לאחור עד כמה שאפשר, נכנסת לחיים של משפחות ישראליות ובהתאם לפורמט אומרת להן בדיוק מה הן עושות לא בסדר. זה לא שהילד שלכם גדל בחברה שמטפחת אותו להיות יצור שמתייחס לאנשים אחרים רק כשהם משרתים את צרכיו ועוסק בעיקר בצפייה מאסיבית בטלוויזיה וכניעה לתכתיבים צרכניים (רק תנסו בימינו ללכת עם ילד מתחת לגיל עשר לסופר, לקניון או סתם לפסטיגל), זה אתם שלא מקדישים לו מספיק תשומת לב ולא יודעים איך לגדל אותו. כך בפרק הראשון ששודר העונה ננזפת אם הבית קשות על כך שנתנה לבנה לעשות את השיעורים לבד כי היתה עייפה מדי ולא היה לה חשק להקדיש לו תשומת לב. לא עברתי על סדר היום שבו חויבו המשתתפים לפי הסופר נני אבל עניין אותי מאוד מה קורה בזמן שההורים משחקים עם הילדים? האם עבודות הבית נעשות על ידי גמדונים מסתוריים? האם חיות היער באות כדי ללקק את הכלים? האם הציפורים תולות את הכביסה? או שאולי הציפייה היא שכל אלו ייעשו בזמן שהילדים יהיו בבית הספר. אם עובדת? תזכירו לי שוב, מה זה בדיוק?

בדיוק כמו שטוענות דגלאס ומייקלס, "סופר נני" שייכת לזרם מחשבה המשעבד את ההורים המודרניים למשפחה ולילדים. הורה צריך לתת הכל לילד ולעולם לא להתלונן. ובמיטב הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הורינו אשמים בהכל. אף פסיכולוג לא ינהל איתכם דיונים על מודלים חברתיים. להאשים את ההורים הרבה יותר נוח. אחרי הכול, חכו כמה שנים, הילדים שלכם יעשו את אותו הדבר בדיוק גם לכם.

וילדים, אחרי הכל, הם באמת ברכה, ונראה אם יהיה מי שיעז להגיד אחרת או לבחור בחיים אחרים. בדיוק כמו "משפחה חורגת" גם "סופר נני" מחנכת אתכם להיות אזרחים טובים יותר. כאלה שמאשימים רק את עצמם באחריות לגידול ילדיהם. מערכת חינוך? פעילות לאחר הצהריים בתמיכה ממשלתית? מועדוני יום? לא שמענו. לא ידענו. לא ראינו. זה לא כלול במערכת השעות שלנו.

והעיקר, תמשיכו לצפות, לא לשאול שאלות, לא להתמרד, תמשיכו להרגיש שהחיים שלכם לא מספיק טובים, כי אתם לא מספיק טובים, כי אתם לא קונים מספיק, כי אתם לא חוסכים מספיק, כי אתם לא מצליחים להקדיש זמן לילדים שלכם וגם לעבוד 12 שעות ביום. כנראה שזה רק אתם שלא בסדר. כל השאר ממש עשר. הם הרי לא עושים שום דבר אחרת. רק פותחים את הטלוויזיה כל ערב וחולמים על חיים אחרים. בדיוק כמו שמלמדים אותם. אזרחים טובים.





"משפחה חורגת", ימי שלישי, 20:45, ערוץ 2.
פרק הפתיחה של "סופר נני" שודר ביום רביעי שעבר, 15/11/06, בערוץ 2.