תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 12/11/06 ליום שישי, 17/11/06.





האוס, עונה 3, פרק 7 (שודר ביום ג', 14/11/06)
וואו! יש פרקים טובים ויש פרקים שהם פשוט משהו אחר לגמרי - כזה היה הפרק של האוס. מעבר להופעת האורח המצוינת של ג'ון לה-רוקט (גייב), היו 2.5 נקודות שיא בעלילה: הראשונה, כאשר השוטר טריטר (דיויס מורס) אומר לפורמן "כולם משקרים", משפט שהוא כמובן ה-סיסמא של האוס מהעונה הראשונה. בכך היוצרים דוחפים לנו לגרון את הדמיון בין השוטר להאוס. ובכלל, כל האינטרקציה בין טריטר לפורמן / צ'ייס / קמרון שטוויה בעדינות, בלי דיאלוגים ארוכים ושנונים אלא פשוט כסדרת שאלות, היא מצויינת. מעניין במיוחד יהיה לראות איך תיראה השיחה בין טריטר לקאדי ומי יודע - אולי בין טריטר לסטייסי. השיא השני הגיע כשהאוס סיפר לגייב מדוע הוא נהפך לרופא. אי אפשר לדעת עם האוס משקר או לא (כנראה שלא) אבל הסיפור ללא ספק מקבל חיזוק כשהאוס מספר מה הוא היה רוצה לשמוע מאבא שלו. כי בסופו של דבר - האוס רוצה להיות צודק. והאמת האבסולוטית הזאת (שככל הנראה קיימת ברפואה) היא זאת שמנחה אותו ומאפשרת לו לצפצף על העולם. חצי הנקודה, שנזרקה לחלל האוויר כמעט כבדרך אגב, היא הגילוי כיצד האוס פגש את סטייסי. משחק פיינטבול בין רופאים לעו"ד? מי היה מאמין? בסיכומו של עניין - זה היה פרק שקילף שכבה מאוד עבה מהדמות של האוס וחשף פרטים רלוונטים לגבי אופן ההתנהגות שלה. ציון: 10 (Cletus the Slack-Jawed Yokel).

וגם: הליהוק של ג'ון לרוקט היה מבריק, והוא כרגיל לא אכזב. האינטרקציה שלו עם האוס היתה מוצלחת מאד, והפתרון בסוף הפרק היה מחד מזעזע ומנגד, ובאופן מצמרר, הגיוני ויפה. ווילסון היה במיטבו - הכעס שלו על האוס ברור ומובן (אם כי צריך לזכור שגם הוא לא טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), אבל יפה לראות שהוא שומר על החברות ואף מפגין תחכום (בסצינת ה"אליבי" שלו). אלמנטרי, ווילסון. אלמנטרי. מעניין היה לראות שלאט לאט מפתחים את האישיוז של האוס עם אביו. זו אולי קצת קלישאה, אבל זה מאפשר לקלף עוד קליפה מהמעטפת שמסביב לדמות ולהבין אותה. אפשר לנחש שעוד יחזרו לעניין בעתיד. אבל מעל הכל תפס אותי הגילוי מה גרם להאוס לבחור במקצוע הרפואה - שרת בבית חולים שהתגלה כחכם יותר מכל הרופאים בבית החולים! מחווה מודעת לסדרה יריבה-ידידה או שמא השרתים בבתי החולים הם פשוט כאלה? ציון: 9.5 (איתן גשם).



נמלטים, עונה 2, פרק 11 (שודר ביום ב', 13/11/06)
עוד פרק עמוס באירועים ומלא בכל טוב. קלרמן היה פשוט עונג צרוף: מרושע בדרכו מלאת הקסם. הדרך שבה התעלל בשרה בדרכים הכי אכזריות שיש, ואח"כ ניגב אותה בשיא הטבעיות - וואו. טי באג מתגלה לאט לאט כבעל המוח המבריק ביותר מבין כל החברים, למעט מייקל. הטריק שלו עם מכשיר העיקוב היה פשוט גאוני. והדרך שבה הציגו את מה שהוא עשה לגירי היתה מצמררת. יהיה מעניין לראות מה יעשה בליק - האם יודה במעשיו ויסתכן בעונש או שישמור לעצמו את הסודות? מה שבטוח - לא כדאי לו להיתקל בטי באג פנים אל פנים. עדיף לך כבר לחזור לכלא, בליק. תאמין לי. אהבתי את ההתייסרות המוסרית של מייקל בתחילת הפרק. זה משהו שמקנן בו מתחילת הסדרה, ועדיין לא זכה להתייחסות רצינית, אבל פחות את הדרך שבה היחס ה"אנושי" ו"המוסרי" שלו לפושעים הפצועים הביא לו ולסוקרה "תגמול" בדמות מידע אמיתי. זה היה קצת דבילי וצדקני. טוב, מאוד דבילי וצדקני. ובכל זאת, התרגיל שלו עם סוקרה היה עשוי היטב. באמת נראה משונה שהוא ימצא את עצמו באמצע שום מקום ללא תוכנית גיבוי. לא ממש מתאים לדמות. לגבי מהון, טוב היה לראות שהוא לפחות מצטער על מעשיו ורוצה לפתוח דף אחד עם אשתו ובנו, אבל זה עדיין לא הופך את קו העלילה הטיפשי מלכתחילה שלו לטוב יותר. ממש לא. לינקולן היה, כהרגלו, מעצבן ועצי משהו, אבל לפחות האבא שלו נראה מעניין. ומה הסיפור של מייקל איתו? היי, אולי הם יחברו יחד כדי להוציא את לינקולן בכל זאת להורג? מכל מקום, פרק מוצלח, עם קצב טוב, טוויסטים מעניינים, מתח בריא, קצת התעללות בריאה וגופה מרוטשת אחת. מה כבר צריך יותר מזה? ציון: 9 (איתן גשם).

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 7 (שודר ביום ג', 14/11/06)
עוד פרק משובח להפליא של "ורוניקה", על אף שהדקות האחרונות שלו הותירו טעם חמצמץ, אם כי לא פגעו בהנאה מהפרק. הפרק התמודד באופן אמיץ ויוצא דופן לסדרה, בחולשה הגדולה של ורוניקה - החשדנות המוגזמת שלה והקושי שלה לבטוח באנשים, אפילו הקרובים לה ביותר. הפעם כל שלוש העלילות המרכזיות של הפרק נגעו בעניין זה. והיה מעניין במיוחד לראות את ורוניקה פחות נחמדה מבעבר והרבה יותר "ביצ'ית". אהבתי במיוחד את העלילה עם מריל והחבר שלה, ובמיוחד את הפער בין האמון המלא של מריל שאותו מפרשת ורוניקה כ"נאיביות", לבין חוסר האמון הבסיסי הבולט של ורוניקה בלוגן, ואפילו באביה. כשהתעלומה נפתרת אפשר לראות שורוניקה מבינה עד כמה היא שונה ממריל ושלא די בכך שהיא לא צריכה לזלזל בה או להתנשא עליה, היא יכולה ללמוד ממנה שיעור רציני. גם לוגן לימד את ורוניקה שיעור - לא כל דבר היא חייבת לדעת, הוא מועד לעשות שטויות, וכדאי שהיא תקבל אותו כמו שהוא, אחרת היחסים שלהם יסתיימו מהר מאוד. בסוף הפרק הוא הראה שהוא תמיד יהיה במקום הנכון כדי לעזור לה, כי הוא באמת אוהב אותה בכל ליבו. אשר לקית', גם הוא לא אכזב בסיום הפרק, ולמרות שהטענות של ורוניקה כלפיו מוצדקות, היא שוכחת שגם הוא בן אדם וגם הוא יכול לטעות, והיא עשתה לו חיים קשים מדי. לפחות הוא ידע לחתוך את העניין עם הרמוני בזמן. אבל האם זה באמת סופי? הקטע עם הסם בכוס השתייה בסיום הפרק עורר רגשות מעורבים. מחד, הניסיון להכניס את ורוניקה לעסק באופן אישי הוא תמיד מעניין. מנגד, היא באמת לא התנהגה בחכמה גדולה כשהשאירה את הכוס חשופה במזנון. זה אולי קצת מוגזם לטעון שזה לא משהו שיכול לקרות לכל אחד, אפילו מי שנאנסה כבר, אבל ההתנהגות שלה אחרי שהבינה שסוממה תמוהה. למה ללכת למגרש החניה החשוך ולא לבקש עזרה ממישהו במסדרון ההומה? זה כבר באמת לא מתאים למישהי שסוממה ונאנסה בעבר. חבל, כי זה קצת הרס מהטעם הטוב שהפרק הותיר. מאכזב היה גם לגלות שורוניקה נכנסה לגוב האריות של הפיצפטריקים בלי תוכנית גיבוי. זו באמת טיפשות לשמה. מזל שהיה שם את ויני. ואם כבר ויני ואן לואו, כמעט שכחתי - הוא שולת!!!1 היה כיף לראות אותו, מצד אחד, סוחט ברשעות את קית', ומנגד, מגן על ורוניקה מפני הפיצפטריקים בתחכום רב. איזו דמות מגניבה, ואיזה כיף שהוא וקליף כל הזמן ברקע.
הרבה בזכותם אני נהנה לצפות בסדרה. ציון: 8.5 (איתן גשם).

Day Break, עונה 1, פרקים 1+2 (שודרו ביום ד', 15/11/06)
מוטיב "היום-החוזר-על-עצמו" הוא רעיון ידוע ומוכר בתחום המד"ב. הוא החל לתפוס תאוצה אמיתית בעקבות הסרט "לקום אתמול בבוקר", ומאז הופיע בסדרות רבות בתחום (זוכרים את הקטע ב"באפי" שבו הטריו מדברים על האנטרפרייז שמתפוצצת פעם אחר פעם ומאלדר שנכנס שוב ושוב לבנק?). הסדרה "מרוץ לאתמול" אף לקחה את הרעיון וביססה עליו סדרה שלמה ובה בחורה חווה מדי פרק יום אחר מחדש. הסדרה החדשה "Day Break" הולכת צעד אחד קדימה, ומציגה יום אחד מרכזי החוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הסדרה (או לפחות במהלך העונה הראשונה). במרכז הסדרה עומד הבלש בראט הופר (טיי דיגס, "קוין היל") שחווה יום נוראי: הוא מופלל ברצח תובע מחוזי, חברתו נרצחת בידי ארגון מסתורי במטרה לאלץ אותו להודות ברצח, שותפתו בוגדת בו ואחותו - כך הוא מגלה - היא אישה מוכה.
כאמור, בסיום אותו יום, הוא מוצא עצמו חוזר עליו שוב ושוב, כשבכל פרק הוא מנסה גישה חדשה לפתרון המצב הסבוך אליו נקלע. פרק הפיילוט גדוש באירועים, ומיועד בעיקר כדי להציג לצופים בפירוט את האירועים השונים של אותו יום. על כן הוא גם מוצלח פחות - הקפיצות ממצב למצב לא מאפשרות להופר להתמודד באמת עם המצב המוזר שאליו נקלע, ונדמה כי הוא מקבל אותו בנון שאלנטיות תמוהה, בלי באמת לתהות כיצד הדבר בכלל ייתכן. הפרק השני בנוי בקצב רגוע יותר (אם כי עדיין רב פעילות), וכולל כמה קטעים מעניינים, כולל ניסיונו של הגיבור להסביר לחברתו את המצב (ובעצם הניסיון הראשון שלו גם להתמודד עם השאלה מה קורה לו - מסע בזמן? ואולי הוא פשוט השתגע?). אני מודה שלא ממש הבנתי למה הופר מתעורר ביום שאחרי כשהוא ספוג בדם. הרי אם היום מתחיל מחדש, הוא אמור להישאר רק עם הזיכרונות, ולא עם אלמנטים פיסיים מהיום הקודם. הדבר לא לגמרי מוסבר, וחבל. קטע תמוה נוסף הוא ההתעלמות שלו מאותה אישה שהציל ביום הראשון מפגיעת האוטובוס. אמנם כשהוא רואה אותה בבית החולים נראה כי הוא מחליט שבפעמים הבאות הוא ישנה את המצב, אך למרות זאת אי-ניסיון ההצלה שלו מקומם מעט. טיי דיגס משכנע מאוד בתפקיד הבלש המיוסר, וכמו כן צוות השחקנים שסביבו, המורכב מפליטי סדרות רבות - ביניהם אדם בולדווין מ"פיירפליי", ויקטוריה פראט מ"פרויקט איקס", מיץ' פילגי מ"תיקים באפלה" וג'ונתן בנקס מ"סוכן סמוי". הרעיון שבבסיס הסדרה הוא מעניין למדי. השאלה היא כמה זמן ניתן יהיה למשוך את העניין מבלי לשעמם את הצופים. אחרי הכל, מדובר על אותם אירועים שחוזרים על עצמם, בצורה כזו או אחרת. העונה הראשונה מורכבת מ-13 פרקים בלבד (מעין פילר עד לחזרתה של "אבודים" למסך). לדברי המפיקים, כל עונה אמורה לכלול יום אחר החוזר על עצמו. אולם לפי הרייטינג העלוב שקיבלו פרקי הפתיחה, ספק אם בכלל תהיה עונה שנייה - וחבל. שכן, למרות הבעיות השונות שפורטו למעלה, "Day Break" בהחלט מראה פוטנציאל של סדרה מעניינת שמסקרן לראות לאן תתפתח. ציון: 8 (ניר תל-אור).

וגם: היום הבעייתי התחיל השבוע בצמד פרקים נפלא שמורכב מאקשן היסטרי ודחוס. כבר נתקלנו כמה פעמים בעבר באדם חף מפשע הנרדף ובתוך כך מנסה להוכיח את חפותו, אבל טוויסט היום שחוזר על עצמו - שגם בו פגשנו בעבר - מגעיש את האדרנלין עד כדי חשש השפרצה מהמסך. האלמנט הזה מאפשר לעלילה לרוץ בקצב מטורף, ואכן שני הפרקים הציגו שלל תרחישים שהייתי מצפה להם בשלב הרבה יותר מאוחר. במהלך האירועים למשל, חשבתי לעצמי שהגיבור צריך להפגיש מתישהו בין ה"רעים" שרודפים אחריו ל"טובים" כדי שיבינו שמשהו כאן לא בסדר, אבל לעזאזל, זה קרה כבר בפרק השני! אין חסכון או ניסיון להשאיר קצת להמשך, ככל הנראה אינדיקציה לכך שהם דוחפים את המעטפה (כיף לעברת) כאוות נפשם. אלה, יחד עם המרדפים התמידיים והיום שחוזר על עצמו, גורמים ל-Day Break להיראות כמו "24" על אסיד. ציון: 10 (yaddo).



קוראים לי ארל, עונה 2, פרק 8 (שודר ביום ה', 16/11/06)
פרק חמוד לאללה ב"ארל". הכל היה חמוד - מניח הרעפים הנוצרי יצר יופי של דמות - ווילי המסומם. כל קטע הפלאשבק של ארל ורנדי שודדים לאט לאט את כל הבית שלו בלי שהוא שם לב הצחיק אותי נורא. גם אורח החיים של ווילי והאנשים המשונים שסביבו היו משעשעים להפליא, אבל מה שבאמת הפך את הפרק לחמוד באמת היה החזיונות המשונים של רנדי שבאו לידי ביטוי בדמויות המצוירות של האנשים שסביבו. הדמויות היו עשויות בצורה חיננית ואנושית, והפרצוף של רנדי שלא מאמין (שוב) למראה עיניו היה פרייסלס. מה שפחות עבד היה המסר שהיה הפעם שקוף במיוחד, אבל מצד שני, הפרק גם סטה מהתבנית הרגילה שלו והיה קצת ארוך מהרגיל, וזה חיפה על כך. ציון: 8 (איתן גשם).

בנות גילמור, עונה 7, פרק 7 (שודר ביום ג', 14/11/06)
אז מה, חתונה? כל כך מהר? מאיפה זה בא? טוב, בעצם, במחשבה שניה זה אולי לא היה כל כך מפתיע. היחסים בין לורליי לכריס תמיד התאפיינו בחוסר רציונאליות וספונטאניות. וכנראה שחתונה מהירה די מתאימה להם. או לכל הפחות לכריס, כי לפי הפנים של לורליי בסיום הפרק, לא בטוח שהיא משוכנעת שהיא עשתה מהלך נכון. וגם הצופים לא בטוחים שדייב רוזנטל וחבריו הכותבים עשו מהלך נכון. ההתפתחות המרעישה הזו קצת גימדה את אירועי הפרק, שהיה מלווה בהרבה אינטראקציה מוצלחת בין לורליי לכריס. הדיאלוגים היו שנונים, הכימיה הייתה חזקה והפיזיקה הייתה... גם. הארוחה שכריס סידר ללורליי הייתה חמודה, וה"הארה" שלו על כך שהוא עשיר עכשיו ויכול לעשות כמעט הכל הייתה באמת במקום. מי היה מאמין שהצרפתים ייכנעו כל כך מהר (לקסמיו)? בגזרת רורי היה משעמם רוב הפרק, עד לדקות האחרונות ולגילוי על מרטי. מה הקטע שלו? למה הוא מתעלם ממנה? האם זה בגלל שהוא מפחד שלוסי תגלה שהוא היה דלוק עליה פעם? ובכל זאת, קצת קשה שלא לחוש קצת שמחה לאידה של רורי, שרגילה שכולם אוהבים אותה כל כך וחייבת להיות "בסדר" כל כך, מקבלת את היחס הקר הזה. היא בטח תתקשה להישאר אדישה לעניין - וטוב שכך. ודי נמאס מהבכיינות שלה בסצינות הקודמות על כמה שהיא מסכנה ובודדה. האם רורי הבינה שהיא לא תהיה בהכרח עיתונאית? והאם זה בהכרח רע? בכל מקרה, היה נחמד לראות את הצוות נפרד ממנה באופן מכובד. ואת פריס שוב במיטבה. ליין וזאק היו דווקא חמודים בפרק הזה, אבל מי שגנבה את ההצגה - כמו תמיד - הייתה מיסיס קים האחת והיחידה. איזה כיף לראות אותה שוב במיטבה. במילה אחת: COOL! ציון: 8 (איתן גשם).

גיבורים, עונה 1, פרק 8 (שודר ביום ב', 13/11/06)
פרק עמוס בגילויים מעניינים ובהפתעות מרעישות. מה יכול להיות רע? הבחורה בדיינר גילתה יכולות חדשות ומפתיעות, ובכלל היתה מקסימה. פלא שהירו נפל בקסמיה כל כך מהר (והיא בקסמיו - אבל איך אפשר לא)? הנוכחות של סיילר בדיינר (אם זה אכן היה הוא) היתה מפחידה ומותחת והדרך שבה חיסל את אותה בחורה מבעיתה ממש. האם קלייר היא הבאה בתור? והאם היא יכולה בכלל למות? ואם כבר קלייר - סוף סוף גילינו את מניעיו האמיתיים של אביה בעל משקפי הקרן, ומתברר שהוא בסך הכל רוצה להציל את הבת שלו. הוא אפילו לא עושה שום דבר לאייזיק אלא "מתחנן בפניו" שיעזור לו. זה היה רגע מפתיע ומפעים. גם הגילוי על היכולות של עדן, שנראה שיש לה את היכולת לשכנע אנשים לפעול כרצונה, היה לא צפוי ומרתק, והעימות שלה עם אבא של קלייר נראה טעון, ודומה שיש שם זרעים שטמונים בעבר. אבל הכי מעניין היה לראות את אבא של קלייר מביט עליה מציירת, כשהוא יודע שהיא בסכנה גדולה ולא יכול להגיד כלום. סצנה טעונה ומקסימה. טוב, משהו אחד בכל זאת היה די רע - יותר מדי מוהינדר בפרק. אבל לפחות גילינו שגם לו יש יכולות כלשהן לחוות חלומות בצורה של חזיונות אמיתיים. מעניין, גם לי יש יכולת על טבעית לחוות חלומות בזמן שהוא על המרקע שלי. הירו כהרגלו שלת!!1, אבל מעניין במיוחד היה לראות את הבחירה הנחושה שלו לחזור אחורה בזמן למען אותה בחורה בדיינר, תוך שהוא מסכן את המשימה העיקרית שלו - להגיע לקלייר. מה המשמעות של התמונה שלו שהופיעה על הקיר? האם הוא חזר אחורה? ומה הוא עשה? אוף, אי אפשר לחכות לפרק של שבוע הבא. אם רק היתה לי היכולת לקפוץ קדימה לעתיד ולצפות במעלליו של הירו. ציון: 7.5 (איתן גשם).

3LBS, עונה 1, פרק 1 (שודר ביום ג', 14/11/06)
אז CBS רוצה "האוס" משלה, הא? מחלה מסתורית, תעלומה אם תרצו, רופא רגיש וגס רוח. אז נכון, סטנלי טוצ'י מגלם דמות כזו - דאג הנסון הוא טיפוס מעצבן, אבל בניגוד להאוס, להנסון חסר הצ'ארם, והוא סתם מעצבן. הוא גם לא מתקרב לרמות השחצנות והזלזול בחולים שיש אצל הרופא הגאון עם הזיפים. פרק הפיילוט של "3LBS" נפתח כמו כל פרק טיפוסי של "האוס" - אירוע שגרתי, במקרה הזה קונצרט, שבו החולה השבועי מקבל את ההתקף הראשון שלו. ע"פ הפרק הראשון, הסדרה מתעסקת פחות בתעלומה הרפואית השבועית. היא נראית יותר היי-טקית, אבל יש בה בהחלט פחות עניין (אם כי ההתרשמות הזאת היא על סמך פרק אחד בלבד, כאמור). בכלל, לרגע היה נדמה כאילו הרצון להתקרב ל"האוס" מוגזם, כשבאחת הסצנות נשמעת מוזיקה שנשמעת דומה מאוד לקטע הפתיחה המקורי של "האוס" (של "Massive Attack"). ובכל זאת, זה נחמד שהכניסו את המצב הרפואי הלא ממש תקין של הנסון, וזאת למרות שאת ההזיות שלו עם הילדה הקטנה קצת פחות אהבתי. ועדיין, יש בסדרה כמה דברים נחמדים, כמו הסצנה המקסימה מיד אחרי שהחולה שוכחת את המילים, אז היא חולמת חלום בו במהלך קונצרט נוסף היא שולחת יד לתקרה כשפתקים עם מילים עליהם נופלות ממנה. מרהיב. בסיכומו של עניין, פרק פתיחה שלא ממש גורם לי לרצות לראות את ההמשך. ציון: 6.



סטודיו 60, עונה 1, פרק 8 (שודר ביום ב', 13/11/06)
במילה אחת: אכזבה. אחרי חלק ראשון חביב ומלא פוטנציאל, בא החלק השני והוריד את רף ההתלהבות באופן משמעותי. במקום להמשיך את המומנטום של הפרק הקודם שבו הכתיבה היתה קולחת יותר ויומרנית פחות, בפרק הזה חזרה הסדרה לסורה - שוב הרבה קשקושים על השכבות השונות בארה"ב, התמקדות בדמויות לא מעניינות, המערכונים שהוצגו בתוכנית שבתוך הסדרה שוב לא היו מצחיקים בכלל, והעיקר - ה"פתרון" של התסבוכת, שצריך היה להיות מקורי ומלא מעוף, היה - איך נאמר את זה בעדינות - אינפנטילי? מביך? אידיוטי? השופט משחרר את כולם כי אח של טום שירת פעם באפגניסטן וסיכן את חייו? נו, באמת... נכון שהרעיון היה להציג את אותה עיירה כלא לגמרי נורמלית, אבל זה כבר באמת עלבון לאינטליגנציה. וחבל, כי ג'ון גודמן באמת דפק יופי של הופעה בפרק הזה, אבל הכל הלך לאיבוד בשורות הלא טובות שהוא נאלץ לדקלם. נקודת האור היחידה היתה שוב ג'ק רודולף, שאט אט הופך לאחת הדמויות החביבות עליי בטלוויזיה. על המשחק המעולה של סטיבן וובר כבר דובר כאן בהרחבה, אבל ההתפרצות שלו על איש העסקים ההוא, היתה פשוט פנינה של משחק. ובכלל, טוב לראות שהדמות לא מפסיקה להפתיע ולגלות צדדים חדשים באישיותה, גם אם מתברר שהכל היה לחינם (וזה למרבה הצער, היה דווקא די צפוי והרס את האפקט הדרמטי של כל הסצנה בשביל בדיחה זולה. שטות גדולה). ציון: 5 (איתן גשם).