10. "חיים על מאדים". וואו, איזו סדרה נהדרת. גם אני, כמו חלק ניכר מהגולשים כאן, צפיתי בפרומואים הנפלאים לסדרה הזאת, וזה גרם לציפיות שלי לנסוק לשמים, וגם אני, כמו חלק ניכר מכם, נהניתי מהפרק הזה למרות הציפיות הגבוהות מהפרומואים (אגב, הפרומו הארוך יותר, זה שבו מושמע השיר של דיוויד בואי במלואו, הוא זה שגרם לי לצפות בדריכות לסדרה הזאת). הסיפור על אדם שמתעורר לפתע שלושים ומשהו שנה קודם לכן הוא אולי לא המצאה חדשה במיוחד, אבל הצורה שבה מסופר הסיפור הפכה את הפרק לדבר הטוב ביותר בו צפיתי השבוע. קודם כל, בזכות השחזור התקופתי המדהים שנעשה בסדרה. שנית, בגלל ההתנהגות (והמשחק) של הדמות הראשית. אבל גם בגלל כל הדברים הקטנים שקורים ברקע, כמו הרגע בו הוא שומע את ניסיונות ההחייאה שלו עצמו, דבר שגורם לו להאמין שזה הכל בראשו, הסצנה עם האדם שמדבר עליו בטלוויזיה, או כל הדיבורים על טלפונים סלולאריים, טביעות אצבעות ודיאט קולה. גם העובדה שהחקירות עליהן הוא עובד בעבר קשורות באופן ישיר לחקירה בהווה מוסיפה נופך מרתק לסיפור. וכמובן איך אפשר בלי הסיום של הפרק, עם הבחור שמדבר אליו. האם הוא באמת מישהו שמנסה להפנט אותו בהווה, או שאכן זה האח של הבחורה מהעבר? מה קורה פה? האם הכל בדימיון שלו או שהוא אכן הגיע לעבר כדי לעזור לעצמו לפתור את החקירה בהווה? פרק ראשון מעולה שעושה חשק לראות כבר את ההמשך.



9. תוכנית ליל כל הקדושים של קונאן או'בראיין היתה עוד יציאה מבריקה של מפיקי התוכנית. הרעיון המופרע של השנה: תוכנית שלמה שמוגשת על-ידי שלדים (בניגוד לשמועות, לא היה מדובר בקליסטה פלוקהרט וניקול ריצ'י, אלא בבובות מרחפות). ההפקה התבססה על פס-הקול של תוכנית מלפני כמה חודשים בה התארחו וויל ארנט, לארי קינג, עומר אפס ושילה קלי. אבל השחזור הותאם לאווירת החג, החל מאות הפתיחה שהשתנה והציג את שמות האורחים על גבי קברים, ועד לכותרות סיום באותיות נוטפות דם. ובאמצע זכינו לראות שלד-קונאן (מופעל על ידי מקלות) מעביר מונולוג פתיחה, שלד לארי קינג עם שלייקס, ואפילו שלד פאביו(!) עם פאה בלונדינית. אבל השיא היה בשחזור הסצנה הבלתי-נשכחת שבה שילה קלי מלמדת את קונאן לרקוד ריקודי-חשפניות על עמוד מתכת. זה היה הרגע היחיד בו השחזור היה הרבה פחות ממדויק, כולל שלדים שהתפרקו ופאות שנפלו - וזה רק היה עוד יותר מצחיק. וכבונוס לסיום כיבו את אפקט "המסך הירוק" וחשפו את הטריק מאחורי השלדים המרחפים שהופעלו על-ידי אנשים צבועים ירוק. מדהים לראות את כושר ההמצאה של קונאן וחבורתו שלא מפסיקים לאתגר את עצמם - להנאתנו (אסף רזון).

8.5. בעקבות כמה תגובות בממיר האחרון יצא לי לחשוב קצת על הנאה מסדרות טלוויזיה. אחד הדברים ששאלתי את עצמי היה "האם מותר להקריב דמות על מזבח הדרמה?" ואני לא מדבר רק על הריגת דמות ראשית כזו או אחרת. אני מדבר על אירועים מסוימים שהתרחשו בעונה השלישית של "אנג'ל", למשל, או בסוף העונה השניה - זו המשודר כרגע ב-yes - של "האנטומיה של גריי" (בנושא זה, אגב, היו התגובות שפתחו אצלי את הטריגר הזה). גם בפרק ששודר השבוע בסדרה, מבלי להיכנס להתרחשויות עצמן (לטובת מי שטרם צפה), אני חושב שמדובר בטלוויזיה טובה, למרות - אולי - מה ש"קרה" שם לאחת הדמויות (מבחינת ההתפתחות שלה, ודעה הפוכה לזאת תופיע בהמשך). מה דעתכם? אם יקחו דמות שאתם אוהבים, ויגרמו לה להתנהג בצורה פחות רציונאלית ממה שאליה אתם רגילים, כשבדרך יוצרי הסדרה יעלו את מפלס הדרמה (קונפליקטים, שאלות שתלווינה אתכם גם אחרי הצפייה), זה יגרום לכם להעריך את הסדרה יותר? או אולי דווקא פחות? במילים אחרות: האם הדבר החשוב ביותר בסדרת טלוויזיה הוא שהדמויות אותן ליוויתם במשך כך וכך פרקים ימשיכו להתנהג כפי שהיית מצפה מהן על סמך היכרותך איתן? אני לא חושב שיש תשובה ברורה לכך, ובכל אופן, דוגמא נוספת - מיד.

8. אז בהמשך לדברים בפסקה הקודמת, הגיע הפרק הנוכחי של "משמרת שלישית" והקצין עוד יותר את הטירוף הבלתי הגיוני שעובר על דוק. דמותו של דוק, שמאז ומעולם הצליח לשלוט בעצמו ולשמש כמעין עוגן של שפיות באירועים הסוערים שעברו על הדמויות בסדרה לכל אורכה, חווה שני אירועים טראומתיים במיוחד בזמן האחרון: הראשון הוא מותה של אלכס, והשני הוא מותו של המפקד שלו, מוות שהיה לו חלק לא קטן בו. מפרק לפרק, הלך דוק ו... איך להגיד את זה במילים עדינות? התחרפן. האירוע בפרק הנוכחי, בו דוק פשוט דרס בדם קר את הפושע שירה על השוטרים, היה סוג מסוים של שיא שלילי בהתנהגות שלו, ולמרות הקיצוניות שעברה הדמות שלו, אין לי ספק שמדובר בטלוויזיה טובה. אז כן, דוק עצמו מצליח לעצבן, אבל האירועים הללו יוצרים - אצלי, לפחות - כל מיני דיונים בנוגע ל"מה אסור לעשות ומה מותר לעשות במלחמה נגד הפשע". גם שאר אירועי הפרק היו מרתקים: קרלוס מנסה למצוא תורם לבת שלו, קרב היריות בתוך הבית (שלעיתים "הרגיש לי" כמו שלב הסיום באיזה משחק מחשב - סוף סוף מצאו את "הבוס הגדול", ומאוד קשה לעצור אותו).

7.5. השידורים החוזרים של "פרייז'ר" בערוץ 3 הם אכן תענוג אמיתי בעיקר למי שחיכה עד היום לגלות את התוכנית. וכמו שבשנות ה-90 לא היתה שחקנית בהוליווד שלא היתה דייט של סיינפלד, המובחרות שבהן יצאו גם עם פרייז'ר. בשבועות האחרונים נצפו במיטתו גם פליסיטי הופמן וגם טרי האצ'ר. מרשה קרוס הבריזה (אבל התארחה פעם ב"חופשי על הבאר" אז נוותר לה), ואולי זה מה שהפך אותן לעקרות בית נואשות. ומי שמחפש עוד קשרים יכול היה לגלות שגם ליסה אדלשטיין (ד"ר קאדי) וגם סילה וורד (סטייסי האוס) דגמו שתיהן את הפסיכיאטר לפני שעברו לאמלל רופא אחר (אסף רזון).



7. הפרק החמישי של "נמלטים" אמנם לא היה עמוס באקשן בלתי נפסק כמו הפרקים הקודמים, אבל בהחלט סיפק כמה רגעים מעניינים. בראש ובראשונה - טי באג! כבר הזכרתי פעם שהוא שולת!!!1? כי אם לא - זו ההזדמנות. הרעיון שמייקל ולינק צריכים אותו עכשיו אמנם לא ממש מקורי, אבל מתבקש ונכון. ככה גם מקבלים אותו כחלק מהעלילה הראשית וגם לא נותנים למייקל ולינק מנוחה. הבחורה שהיתה עם טווינר במלון ממש חמודה, ואני לא אתפלא אם הוא יחזור אליה בעתיד. מה שאני לא מבין זה מה סוקרה הולך לעשות עכשיו. נראה לי שמבין כל הנמלטים שלנו הוא בעל ההסתברות הגבוהה ביותר להיתפס כרגע. גם סי-נוט לא במצב מזהיר, אבל הוא מתנהג הרבה יותר חכם. בכלל, כשנזכרים שמרבית הפושעים הנמלטים הם בסה"כ כמה גנבים קטנים, קצת קשה שלא לחוש הזדהות איתם, במיוחד כשאברוצי איננו וטי באג כזה אליל. לגבי מהון - נכון שהדמות שלו די קלישאתית ושחוקה, אבל המשחק של וויליאם פיקנר פשוט מצוין והופך את הדמות ליותר מעניינת. הדמות של שרה בינתיים מרגישה מיותרת, אבל קלרמן הזה כזה קריפי ומעניין (משחק מעולה של פול אדלסטיין), שאני עדיין מתעניין איכשהו בסצינות שלה. בסך הכל פרק לא רע שזורע זרעים לקראת העתיד (הכדורים של מהון, התחמנות של טי באג, ההתאהבות של טווינר, חוסר הרציונליות של סוקרה) (איתן גשם) (מתוך תנועת הצופים, 25/9/06).

6. "גומרות הולכות", תוכנית המערכונים החדשה של רשת, ש"מבוססת" על "הצלף בפוני" היא למעשה שכפול כמעט אחד לאחד של מערכונים מתוך תוכנית המערכונים הבריטית הנפלאה ההיא, ולמרבה הצער היא נופלת מהמקור כמעט בכל פרמטר. איילת זורר, ענת וקסמן ומיה דגן, מוצלחות ככל שיהיו, לא מגיעות לקרסוליים של פיונה אלן או של סאלי פיליפס הנהדרות, ולמרות זאת, יש דברים שדווקא עובדים, כמו מערכוני הוידאו-דייט שנעשים בצורה חיננית מאוד (ולעיתים אפילו מהווים חריגה מהמערכון המקורי), או הסיום, על רקע הכתוביות, בו נכנסים דברים ש"נותרו על רצפת חדר העריכה". אני מניח שמי שלא מכיר את המקור יתענג על מערכונים בסגנון תחרות שתייה המים של עובדות המשרד, אבל מצד שני, כל מי שנכווה יותר מדי פעמים משידורים חוזרים רבים מדי של "קצרים" יבוא לצפייה בתוכנית (אם בכלל) עם סוג מסוים של אנטי כלפיה.

5. "לא הבטחתי לך" (לא?) הבטיחה הרבה ועמדה בחלק מהציפיות. התחושה הכללית שלי מהפרק היתה די מאוזנת. היו דברים טובים ומעודדים, אבל היו גם דברים לא טובים ומאכזבים. הדברים הטובים: השיחות הטבעיות של הגברים בזמן טיפולי היופי שלהם ובזמן הכדורגל (והמעבר הטבעי ביניהם), הביישנות המגושמת של גורי אלפי (האיש פשוט מצחיק אותי) והקטע עם המשקפיים שלו, חוסר הפחד של היוצרים לגעת בנושאים רגישים כבר בפרק הפותח, הצילום והעריכה. הדברים הלא טובים: הדיאלוגים, הדיאלוגים, הדיאלוגים. הרבה יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי חושב על משפטים שאמרו הדמויות ונשמעו פשוט לא אמינים (מצטער, אנשים פשוט לא מדברים ככה במציאות) או שהשחקנים דקלמו אותם (במיוחד הילה עופר ומיטל דוהן). חוץ מזה, העלילות הרגישו קצת לא ממוקדות (במיוחד בגזרה של טלי ואודי) ולא אמינות (במיוחד הפגישה ה"מקרית" בין הילה לבין טלי). בסך הכל, יש פוטנציאל, אבל אפשר יותר. נקווה שהעסק ישתפר (איתן גשם).

4. פרק פתיחת העונה השלישית של "ניפ/טאק" נפתח בצורה מקוממת. "המבתר" חיסל את כריסטיאן (WTF?), חבריו ועמיתיו סופדים לו, "ואז אני מתעורר" - מספר כריסטיאן לשון. זה רק אני, או שזה הטוויסט הכי שחוק בספר? מישהו האמין שהוא באמת נרצח? אז אחרי התחלה מזעזעת, הגיעה סצנה חביבה אחת, זו המשלבת בין הצעת הנישואין של כריסטיאן לבין הדיבורים על גירושין של שון וג'וליה. ואז קיבלנו את הסיפור המרכזי של הפרק, סיפורה של מאמה בון שבמשך שלוש שנים לא הצליחה לקום מהספה. כמה עצב יש במקרה ביזארי אחד, כמה חמלה קצת מפתיעה יש בשון, כמה מזעזע הוא סיפורה של מאמה, כמה יופי טראגי יש בפחד שלה מלצאת החוצה, להיחשף, כמה עצובה היתה הסצנה בה היא מסתכלת על עצמה ומבינה שאולי עדיף לה למות, ואז היא פשוט קמלה, עם חיוך מר על השפתיים. כמה מעצבנת היא "ניפ/טאק" שיכולה מצד אחד לתת לך פיתרון לא מספק לקליף-האנגר הבאמת מותח של סוף העונה הקודמת, ומצד שני לתת לך מקרה כל כך עצוב, כל כך מרגש. הניגודיות הזאת בין המראה והמצב המזעזעים של מאמה לבין הסימפטיה שאפשר לחוש אל מצבה, עשו את האירוע המרכזי הזה של הפרק למקסים.

3. כבר כמעט הספקתי לשכוח כמה נורא זה לראות סדרות רכש בערוץ 2. מילא זה שפרק פתיחת העונה השלישית של "ניפ/טאק" ששודר השבוע ברשת נפתח באיחור של 4 דקות, מילא השיבוץ המאוחר שלו (22:45), אפילו סלחתי לכם על היציאה הנבזית לפרסומות אחרי פחות מדקה של פרק, אבל למה אני צריך לסבול את אותה הפסקה של רבע שעה בחצות שלפניה מגיע הכיתוב המקומם "מיד נשוב לתוכנית". אז תודה לכם, רשת, על שהבאתם את העונה החדשה של הסדרה מהר יחסית (עלאק. ה"יחסית" כאן הוא אך ורק בהשוואה לגוף כמו קשת), אבל לא תודה. את העונה השלישית של "ניפ/טאק" אני כבר אראה בנוחות ב-Xtra HOT.



2. "אנחנו מאבדים אותה. מהר! אין זמן! זה לא נראה טוב! היא לא נושמת! אין פעימות! תביאו לי מהר מכשיר החייאה! ניסיון ראשון. נו, קדימה, תנשמי! לעזאזל. ניסיון שני. נו, תישארי אתי! ניסיון אחרון. תנשמי כבר, אל תלכי לנו ככה! לעזאזל, הלכה. זמן המוות: 22:15". מה קורה ל"האנטומיה של גריי"? רגע אחד היא היתה מלאת חיים, מהנה ומצדיקה את הרייטינג המעולה שהיא מקבלת. והנה פתאום, משום מקום הפציינטית חוטפת התקף לב והופכת לשבר כלי. בעצם, אולי זו לא המטאפורה הכי מוצלחת, כי במצב כזה לפחות היא היתה שקטה, ואת זה ממש אי אפשר לומר על הפרק הזה. כל כך הרבה צעקנות, דרמה מלאכותית, משחק גרוע וחוסר היגיון היו בו. רבאק, אפילו ד"ר ביילי הגדולה היתה צל של עצמה בפרק הזה. וזה באמת סימן מדאיג. אם היתה תחושה שהסיפור של איזי ודני כבר עבר כל גבול, התברר שיוצרי הסדרה חשבו אחרת ולקחו אותו לגבולות חדשים, ומיותרים לגמרי. בכלל, דומה שמאז פרק ה"סופרבול" הסדרה התאהבה ברעיון של דרמה פומפוזית, ושכחה קצת שדווקא האווירה הרגועה והקלילה הייתה חלק מסוד הקסם שלה מלכתחילה. הנחמה היחידה שאולי אפשר לשאוב מהפרק הזה היא מספרו, שמעיד על כך שרק בעוד פרק אחד תזכה העונה הזאת - שהיתה דווקא מוצלחת ברובה - להמתת החסד שלה היא לפחות ראויה (איתן גשם).

אני, כאמור, לא מסכים, ואפילו שאני חושב שהפרק הקודם התעלה על הפרק הזה, הרי שאני ממש לא מסכים שהדרמה היתה מלאכותית או שד"ר ביילי היתה הצל של עצמה. מדובר, לדעתי, בשרשרת של אירועים - אותה התחילה איזי, בסוג של החלטה רעה במיוחד - שברגע שהתחילה, כבר היה קשה לעצור אותה, ובתוך כך הצליחה הסדרה לספק לנו טלוויזיה מעניינת ושונה. וזה מתקשר לשאלה שהוצגה למעלה.

1. כולכם כבר בטח מכירים את המסך המתכווץ בין אם אתם מחוברים ל-yes ובין אם אתם מחוברים ל-HOT, שלאחרונה התחילה לכווץ בערוץ 3 את המסך לחלון קטן מצד שמאל, כשמצד ימין מוצג לוח השידורים להערב או שקופית שמפרסמת תוכנית אחרת. כולכם גם יודעים כמה שאנחנו שונאים את זה כאן באתר. בשידור אתמול של "טאץ' עליז לסטרייט שמעיז" בערוץ 3 החלה התוכנית בתוך החלון הזה ונמשכה בצורה הזאת במשך כמעט 8 דקות תמימות. ובכך קיבלנו דוגמא נוספת לעשרות דוגמאות קודמות שממשיכות להוכיח כמה מיותר ומרגיז החלון הזה (ותודה ל-backbeat).


ממיר מן העבר
9. גם "עקרות בית נואשות" סיפקה לנו השבוע פרק מעניין, אבל מסיבות שונות לחלוטין - סצנת תצוגת האופנה המשעשעת, למשל, או ברי שבשיא הטבעיות גורמת להפללתו של בנה. אחד הגורמים להצלחתה המטאורית של הסדרה הוא הכישרון בבניית הסצנות. קחו לדוגמא את סיום הפרק, בו מגיעה המשטרה לעצור את קרלוס. התרחיש הזה, כפי שהשתקף לנגד עינינו מנקודת מבטה של גבריאל, קיבל מימד דרמטי וקומי נוסף בגלל המחשבה של גבריאל, שבאים בעצם לעצור אותה על הרומן שלה עם ג'ון. גם "אבודים" וגם "עקרות בית נואשות" הן סדרות מצוינות, שההצלחה שלהם בארה"ב היא מבורכת, למרות השוני העצום בין שתי הסדרות הללו (למעשה, כמעט שאין בכלל קווי דמיון ביניהן). (מתוך הממיר 10/7/05)

8.5. "24" סיפקה, לצד בדיחה פנימית אחת על השימוש בשם ג'יין אספנסון, כמה רגעים של טלוויזיה נהדרת - בעיקר בזכות ההתקפה על השיירה, שכמעט חיסלה את הנשיא הרוסי, את אשתו ואת הגברת הראשונה של אמריקה. מזל שאהרון הצליח להציל את המצב. ומה יהיה עם הנשיא האמריקני הדפוק הזה? Thanks god! כמה טיפש נשיא יכול להיות? (מתוך הממיר 21/5/06)

6. שלושה פרקים בתוך העונה השנייה של "האו-סי" והפאן עדיין כאן. סת' משחזר את ימיו הגדולים בחיזור אחרי אהובתו הנצחית, ובתוך כך מסדר לנו את הסצנה הכי משעשעת העונה: סצנת קבלת העבודה במועדון, כשריאן מתבונן בו במבט מוזר, וסת' פוסע בשריקה לכיוון הלא-ידוע של השירותים. (מתוך הממיר 22/5/05)

5. "בלבואה" הוא שם השבט המאוחד ב"הישרדות". השם נבחר במקור על שם נחש המחמד שרופרט אימץ לו, אך אירועי פרק יום ראשון הראו שמאחורי השם מסתתר גם אופי. והוא מסריח. זה התחיל כששבעת הנותרים חזרו למחנה לאחר שהצביעו בלב כבד נגד רופרט, שהיה הלב של השבט מבחינות רבות. באותו ערב, המתחרים שמים לב שכל הדגים שרופרט דג בשבילם בצהריים נזרקו לשיחים. האצבע המאשימה כוונה כלפי כריסטה, אך זו היתה סנדרה שעשתה את המעשה ונתנה לבת הברית שלה לגווע מול צרור האשמות רועשות מצידם של שאר חברי השבט. הרוע המשיך לחלחל לאחר שבאתגר הפרס, בו הובטח לזוכה 24 שעות עם יקיר ליבו שבא להתארח, ניצל ג'ון את טוב ליבם של שאר המתחרים כאשר גילה "להפתעתו" כי סבתו מתה. שאר המתחרים ויתרו על הפגישה הנכספת עם יקיריהם, ואיפשרו לג'ון לבלות זמן עם חברו וללמוד קצת יותר על סבתו שנפטרה. "סבתי בבית, צופה בג'רי ספרינגר" כך דיווח ג'ון אחר כך למצלמות בחיוך של אושר. וכך הפך להיות האדם הראשון בהיסטוריה שבאמת היה מוכן "למכור את סבתא שלו תמורת מיליון דולר". בריתות, סכינים מאחורי הגב, האזנות בסתר, בגידות, שקרים והרבה הרבה "fair play" הבטיחו לנו משהו אחד - "הישרדות: איי הפנינה", דבר כזה עוד לא ראיתם (עידו f. כהן). (מתוך הממיר 7/8/04)


בשולי הממיר
ב"אהבה גדולה" התארח השחקן קרלוס ג'אקוט, מי שהיה לורנס דוסון בפיילוט של "פיירפליי" וגם קן ב"אן" ב"באפי".

אנחנו נשארים ב"באפי". ב"מחשבות פליליות" התארחה השבוע לינדזי קרוז, שמוכרת יותר כפרופסור מגי וולש. גם הפעם היא גילמה אמא של פסיכופת.

בפרק פתיחת העונה השלישית של "ניפ/טאק" התארחה רונה מיטרה (טארה ב"בוסטון ליגל" - אם כבר באפי, אז עד הסוף).

ב"האנטומיה של גריי" התארחה טסה תומפסון (ג'קי מ"ורוניקה מארס").

ב"פשע מן העבר" התארחה אלונה טל.

אורחים ב"מספ7ים": ריד דיימונד (קלרמן מ"רצח מאדום לשחור") היה ד"ר היל; ליז שרידן (אמא של ג'רי סיינפלד ב"סיינפלד") היתה בעלת הבית; וקייט ברטון (אמא של מרדית' גריי ב"האנטומיה של גריי") היתה אנתרופולוגית.

ואם כבר "סיינפלד" הרי שבשידורים החוזרים של העונה השנייה נצפה מייקל צ'יקליס, עם פחות שרירים והרבה יותר שיער, בתור חבר מעצבן ושונה לגמרי מויק מאקי של ימינו (אסף רזון).