תזכורת:
1. מדור זה אינו מעודד הורדות. מטרתו לעסוק בתכנים בלבד. דיונים על הורדות / סוגי קבצים / לינקים או כל דבר אחר הקשור בהורדת פרקים מהאינטרנט - יימחקו לאלתר. הדיונים היחידים שיתאפשרו בתגובות הן על איכות הפרקים עצמם.
2.
3. בתמונות לא יופיעו ספוילרים.
4. אזהרות הספוילרים בתגובות חייבות להיעשות בצורה ברורה, תוך ציון הסדרה עליה אתם מעוניינים לדבר ומספר הפרק בו אתם עוסקים. תגובות שמכילות את הסימון (או את המילה) "ספוילר" בלבד - יימחקו לאלתר.

מדור זה עוסק בתכנים ששודרו בארה"ב בין יום ראשון, 22/10/06 ליום שישי, 27/10/06.





גיבורים, עונה 1, פרק 5 (שודר ביום ב', 23/10/06)
אם יש יכולת אחת שהייתי יכול לבחור מבין כל הכוחות של הדמויות בסדרה, אני מניח שזו היתה היכולת לשלוט בזמן ובחלל. מסיבה אחת עיקרית: הייתי שמח לנוע קדימה בזמן ולראות פרקים מתקדמים של הסדרה, כי המתח והמסתורין מתגברים בכל פרק ופרק, ובקצב הזה השמיים הם לא הגבול ולא רק בשביל ניית'ן פטרלי. הפרק החמישי נותן לנו יותר מהכל הרגשה שאנחנו מסתכלים על המפה הענקית של פרופסור סרש ומתחילים להבין אותה סוף סוף ואת הקשרים בין כל הנקודות. פתיחה מדהימה שמותירה אותנו במתח עתידי, כשמצד אחד אנחנו מקבלים מפגשים מרתקים כמו זה בין הירו העתידי לבין, ומהצד השני, מפגשים מצחיקים כמו המפגש בין הירו הנוכחי לבין ניית'ן - Up up and away. האב המסתורי של קלייר מראה לנו שלמרות הכל הוא כן דואג לבת שלו ואכפת לו ממנה או לחילופין הוא פשוט רוצה לשמור על הסוד שלה בכל מחיר למטרותיו האישיות. הסיפור של מאט מעניין ואני כבר ממש רוצה לדעת מה עשתה לו הדמות המסתורית ומוחקת הזיכרונות. במידה מסוימת אני מרחם עליו - זה כאב ראש לא קטן לשמוע מה כולם חושבים כל הזמן - אפילו באפי יודעת את זה. ומה הקטע עם ניקי? מישהו מוכן אולי להסביר לי מה בדיוק הכוח שלה מלבד לפתות ולהרביץ? לא שזה דבר משעמם, אבל לעומת אנשים שעפים ועוצרים את הזמן והחלל וחוזים את העתיד, היכולות שלה נראות סתמיות משהו. ולבסוף פיטר שלמרות האובססיה שלו לעוף, הרי שיתכן שהכוח שלו הוא בעצם הכוח השווה ביותר מכולם - הוא גם עף כשהוא היה ליד אחיו, גם חזה את העתיד וצייר אותו כשהוא ליד אייזק - נשמע מעניין, לא? אני מקווה שנקבל על זה תשובה בקרוב והסדרה לא תרד ברמתה ותמשיך להרקיע שחקים, כי בינתיים זו אחת הסדרות היותר טובות שנראו על המסכים שלנו לאחרונה (Shlamko JR).

וגם: "גיבורים" שוב ממחישה שהכתרים שנקשרו בשמה מוצדקים. היא מצליחה להיות מרתקת גם במקומות בהם פסעו אחרים לפניה, היא לא נופלת במלכודת האיטיות של "אבודים" וסדרות מצליחות ומוצלחות פחות שעקבו אחריה, והכי בולט, בניגוד לדרמות מהעונה החדשה שמתבססות על יחסי דמויות שהכירו במקרה, כמו "Six Degrees" או "The Nine", "גיבורים" עושה זאת בשולי עלילתה באופן מרתק ולעתים חדשני (כמו, נאמר, גיחה של דמות מהעתיד אל ההווה). סצינת הסיום הפעם, שבה פיטר מבין כי המטלפן היפני לא עושה זאת בטעות ומבשר שיש באמתחתו מסר להעביר לו, היתה אפילו קצת מצמררת (yaddo).

ולסיכום: היחסים שלי עם "גיבורים" מזכירים קצת כאלה של זוג צעיר בראשית דרכו - הדייט הראשון התחיל קצת חלש והשיחה לא הכי זרמה, אבל בסוף הדייט ידעתי שאני מחבב אותה. אח"כ באו עוד כמה דייטים מוצלחים שבהם הרגשתי שיש כימיה אמיתית ושהיא ממש חמודה, ומוצאת חן בעיני אבל כשזה הגיע לשאלה אם להיכנס למערכת יחסים ארוכת טווח התגנב תמיד איזה חשש קטן בלבי שמא אולי משהו לא בסדר איתה ואני אגלה את מתישהו. אבל לא עוד. מעכשיו אני מציע ל"גיבורים" חברות. וכדאי מאד שהיא תגיד "כן", כי אני מאוהב. (איתן גשם).

והערת המערכת: אני חושב שעצם זה שזו הסדרה שהכי הרבה אנשים רוצים לכתוב עליה (וחלק מהדברים שאנשים כתבו קוצצו בגלל ריבוי הכותבים) מעיד עליה שהיא, לפחות בעיני אנשי המסמ"צ, הסדרה המעניינת ביותר בעונה החדשה (ואל תתנו לעובדה הזאת למנוע מכם להמשיך ולכתוב עליה, כמובן). ציון משוקלל: 9.5.



אבודים, עונה 3, פרק 4 (שודר ביום ד', 25/10/06)
פרק מצוין של "אבודים", ובאופן לא מפתיע, שכן הדמות של סויר היא המעניינת ביותר מבין הדמויות המקוריות של הסדרה. התרגיל שבן ואנשיו עשו לסויר היה מרתק במיוחד. נכון שזה לא היה שוק כזה גדול כשבן גילה לסויר את האמת, אבל המחשבה על השימוש שנעשה בארנב לצורך כך (שוב רמז לכך שה"אחרים" עושים בשלושת החברים ניסויים) ובעיקר הדרך שבה סויר הגיב לניסוי והיחס שלו כלפי קייט הראה שלמרות כל הקשקושים שלו, גם הוא נפל במלכודת שהוא עצמו מתריע עליה שוב ושוב - אכפת לו מקייט. "כל אחד בשביל עצמו" זו סיסמא נאה, אבל הוא לא מסוגל לוותר על קייט ולקייט. יפה במיוחד היתה ההקבלה לסיפור שלו בכלא. גם שם הוא הראה את הצד הנכלולי שבו ואת האנוכיות הטבועה בו, אבל מנגד, באופן בלתי צפוי לחלוטין, שוב התגלה הצד האכפתי והנקשר שלו. גם הוא רוצה לאהוב ולהיות נאהב למרות הכל. איזו דמות מרתקת ועגולה.

לפי ההתנהגות של קייט בפרק נראה שהרגשות שלה כלפי סויר הדדיים. גם היא לא היתה מוכנה להפקיר את סויר, ואפילו היתה מוכנה להצהיר בקול רם על אהבתה אליו. האם הם יזכו לממש את האהבה? משעשע במיוחד היה לראות את תגובת קצב הלב של סויר למראה קייט העירומה.

בגזרת ג'ק יש התפתחות חשובה. פחות במובן של הניסיון שלו להציל את חייה של אותה "אחרת" שנורתה ע"י סאן (ושוב ראינו את הקושי של ג'ק להשלים עם הכישלון להציל חיים, למרות שבדיעבד הוא מודה שלא היה לו שום סיכוי מלכתחילה. מעניין), אלא יותר במובן של הגילוי שלו על צילום ההדמיה של אותו "גבר בן 40" והגידול שאותו הוא סבור שיוכל להסיר בניתוח. מיהו אותו אדם שסובל מאותו גידול? נדמה לי שהניחוש די קל, והעסק צפוי להפוך למעניין.

אשר לדמויות שעל האי - שוב ראינו שרובן הפכו לדי שוליות, והדגש הוא שוב על דזמונד ויכולות ניבוי העתיד שלו. מה זה אמור להביע? ולמה הוא נראה דומה באופן חשוד לישו? והאם נקבל תשובות בחמש השנים הקרובות? (כנראה שלא). והערה לסיום: בסוף הפלאשבקים של סויר נאמר שהוא ביקש להפקיד את הכסף בבנק בניו מכסיקו. ניחוש אחד היכן מוקם הבנק שאותו שדדה קייט באחד הפלאשבקים הקודמים שלה? ציון: 9 (איתן גשם).

ורוניקה מארס, עונה 3, פרק 4 (שודר ביום ג', 24/10/06)
אז רגע, לוגן הוא אח של לוגן, אבל הוא בעצם לא אח של לוגן? ומאיה גאלו היא בכלל אישה נשואה שמנסה לנצל את כישורי הצילום של אליוט כדי לגלות מידע על בעלה? מה קורה פה? שתי הופעות אורח חביבות מאד בפרק חביב של "ורוניקה". זהות השחקן והשחקנית האורחים המיוחדים נבחרו בוודאי במכוון כדי לסייע לרייטינג (הלא רע, אגב. בפרק צפו 3.3 מיליון צופים) של הסדרה, אבל הדמויות שהן גילמו בהחלט הניעו את העלילה לכיוונים מעניינים. נתחיל עם קית' דווקא. עושה רושם שהרמוני צ'ייס (בחירה מקרית של שם? רוב תומאס אמר פעם בראיון שהוא לא צפה ב"באפי". אני כבר לא בטוח שזה נכון) בהחלט עושה את זה לקית', אבל הוא נתן למצפן המוסרי שלו לגבור עליו בסופו של דבר והתברר שהבעל המשעמם דווקא כן נאמן לאשתו. והלקח - לפעמים תמונה יכולה להטעות, כי היא לא מספקת את התמונה המלאה של הדברים. האם זהו סוף הסיפור של קית' והרמוני? הרגשה אישית - לא. היא עוד תשוב. ובכל זאת, היו לקית' עלילות מעניינות קצת יותר. את האח-של-לוגן-שהוא-בעצם-עיתונאי, לעומת זאת, כנראה שלא נראה שוב. גם הסיפור הזה היה נחמד. הטוויסט אמנם לא היה כזה מסעיר, אבל לפחות הרגיש כאילו לא נעשה סתם לצורך התפנית עצמה אלא קידם את העלילה והדמויות. מסכן לוגן, לא די בכך שהוא שוב התאכזב קשות כשנתן את אמונו באדם אחר, מתברר שהוא איבד גם את האח האמיתי שעכשיו בכלל לא רוצה לשמוע ממנו. לא נעים להגיד את זה, אבל כשלוגן אומלל הוא פשוט במיטבו.

העלילה של ורוניקה שטיהרה את שמם של חברי אגודת הבנים היתה מעניינת ומוצלחת אף היא, בעיקר כי הרגישה נכון עם הדמות של ורוניקה - האמת חשובה לה יותר מהכל, גם במחיר של עימות עם פארקר והבנות האחרות. למרות זאת, טוב לראות שלמרות שלורוניקה עמדה ברורה ונחרצת בסוגיה, זה עדיין באיזשהו מקום כואב לה שהיא צריכה להגן על טיפוסים כמו דיק. סצינת הפתיחה עם הארוחה של לוגן והחקירה של קית' היתה משעשעת וכתובה היטב, והמשחק של קריסטין בל שוב היה במיטבו. בעיה לוגית אחת בכל זאת די צורמת העונה - כל כך הרבה מעשי אונס נעשים בקמפוס הזה, ואיפה הרשויות בעניין? איפה ההנהלה? זה כבר חורג מפרופורציה סבירה, אנשים. ולסיום, מה תגידו על המשפט הגאוני שמשקף את כל הפילוסופיה של הוגה הדעות דיק קזבלנקאס על רגל אחת: "למה לאנוס את הפרה כשאתה שוחה בחלב?". ציון: 8 (איתן גשם).

נמלטים, עונה 2, פרק 8 (שודר ביום ב', 23/10/06)
אחרי שיצאה לפגרה בטון מאכזב משהו, חזרה "נמלטים" עם פרק טוב, גם אם לא מסעיר או יוצא דופן, שקידם את העלילה בצורה טובה. לא הסתרתי את דעתי על הכיוון שאליו הלכה העלילה של הסוכן מהון, אבל בפרק הזה הצליחו הכותבים לעשות צעד קטן בכיוון החיובי מהבור העמוק שאליו הכניסו את עצמם. הגילוי שמהון בעצם נסחט ע"י קלרמן לפחות מספק מניע הגיוני לדמות, ולא סתם הופך אותה לחלק מהקונספירציה. אולי בכל זאת מהון יגאל את עצמו בהמשך, מי יודע. וטוב - מה זה טוב, נהדר - לראות שקלרמן לא הפך לרכיכה מאוהבת, אלא ממשיך להיות מנוול אמיתי שעושה הכל למען הנשיאה. שלוות הנפש והביטחון העצמי שמאפיינות את ההתנהלות הקלוקלת שלו הן פשוט פרייסלס.

אשר לסוקרה - הם באמת הצליחו לעבוד עליי כאן עם הטוויסט של שיתוף הפעולה שלו עם מייקל. במבט לאחור פתאום ההתנהגות המשונה הזאת נראית הגיונית. מה חבל שהם לא הצליחו לעבוד על טי-באג ששוב יצא תותח. גם כאן היה טוויסט מוצלח מאוד. מה שהכי טוב בכל הסיפור הזה היא העובדה שבליק שוב חזר לתמונה - התגעגעתי אליו. המפגש שלו עם טי-באג צפוי להיות מעניין. אהבתי גם את זה שטי-באג לא שכח את ההבטחה שלו ובא לרדוף את האקסית המיתולוגית. הקטע של סוקרה ומייקל במים היה די משעמם, למי שאינו חובב סלאשים, כמוני, אבל טוב לראות שהם מצאו לסוקרה שוב מוקד עניין שיניע את הדמות בפרקים הקרובים.

לינק הראה שהוא לא כזה טמבל כמו שהוא נראה, וגם כאן הטוויסט עם המכות המאורגנות היה באמת מפתיע. שרה לא התגלתה כחכמה במיוחד, ואיזה מזל שבאופן מקרי לחלוטין מישהי שמאוד דומה לה ענתה לטלפון ציבורי. אפשר לנחש שהמפגש שלה עם מייקל יופרע ע"י קלרמן וחבריו, כך שלא ממש תהיה שם רומנטיקה, אבל יהיה מותח. בסך הכל פרק טוב מאוד. סחתיין גדול לכותבים על שלושה טוויסטים שעשו את העבודה ועל כך שכל אחת מן הדמויות עשתה התקדמות בפרק, באופן שבו בהחלט יש למה לצפות בפרק הבא. ציון: 8 (איתן גשם).

שתי הערות קטנות:
א. אני מסכים עם הציון, זה היה פרק טוב, אבל אני מוכרח לציין שמראש לא היתה לי בעיה עם הדמות של מהון בסיום הפרק הקודם, וההסבר שניתן בפרק הזה היה הרבה יותר מסתם "מניח את הדעת". הוא היה מוצלח בדיוק כפי שציפיתי שיהיה.

ב. באופן מוזר, דווקא את שיתוף הפעולה של סוקרה עם מייקל ראיתי מקילומטרים (משהו בדמות של סוקרה, שהוצגה לנו כמעט לכל אורך הסדרה כנאמנה למייקל), אבל את הטוויסט עם הבאג של טי-באג באמת לא ראיתי בא.

Brothers and Sisters, עונה 1, פרק 5 (שודר ביום א', 22/10/06)
"אחים ואחיות" עוקבת אחרי משפחת ווקר, כשבמרכז הסדרה חמישה אחים ואחיות. יש את קיטי (קליסטה פלוקהארט, לשעבר "אלי מקביל" - ששרדה חמש עונות), שרה (רייצ'ל גריפיתס, לשעבר ברנדה מ"עמוק באדמה" - ששרדה חמש עונות), תומאס (בלת'זאר גטי, לשעבר תומאס גרייס ב"זהות בדויה" - ששרדה באופן מיסטי ומיסתורי אף היא בדיוק חמש עונות. פלא שהתחשק לי לכתוב דווקא על הפרק החמישי בסדרה שכנראה תשרוד אף היא חמש עונות?), קווין (מת'יו ריאס, שדווקא לא עשה הרבה דברים מעניינים בטלוויזיה) וג'סטין (דייב אנאבל שממש לא שרד חמש עונות עם "Reunion"). אמא שלהם היא נורה (סאלי פילד, שעושה תפקיד מקסים ושובה-לב), ואחיה הוא סול (רון ריפקין, סלואן האימתני מאותה "זהות בדויה"). אם לסכם בכמה מילים את ארבעת הפרקים הראשונים: לאחר שאבי המשפחה מת, מגלים האחים והאחיות על המעילה בכספים שביצע ועל הרומן שהיה לו עם הולי (פטרישה ווטיג, "נמלטים", אבל גם קצת "זהות בדויה").

הפרק החמישי, כמו הפרקים הקודמים בסדרה, התאפיין בעיקר בזכות הרגעים הקטנים והחמודים שממלאים את הסדרה הזאת - הפתיחה החביבה, הופעות האורח המפתיעות (טריט וויליאמס, פוסט "אברווד" ומינוס הזקן. טוב, לא מפתיע בהתחשב בכך שיוצר "אברווד" גרג ברלנטי הוא אחד מהמפיקים של "אחים ואחיות"; וקטי לין פראט, מיסי מ"ג'ק ובובי". היי! ל"אברווד" ול"ג'ק ובובי" יחד יש חמש עונות!), כמה דיאלוגים (סול: כמובן, שכמו תמיד, צדקת בנוגע לישראל וטעית בכל הדברים האחרים; קיטי: טוב, לפחות ישראל תמיד תישאר לנו, דוד סול), כמה סצנות משעשעות (דיוויד - טריט וויליאמס - מזמין את נורה לדייט, קווין שסוגר לסקוטי את הדלת בפנים), וגם כמה נוגעות ללב (נורה מגלה שזה לא באמת דייט, סצנת הסיום, ג'סטין והמזרק). מה שקצת מעצבן בסדרה זה בכל זאת פלוקהארט שבסצנות מסוימות לא מצליחה לצאת מאותו אלי מקביליזם שגרם לנו לשנוא אותה כל כך - כמו הקטע שבו היא מבינה שוורן מנסה להשכיב את אמבר, המתמחה החדשה. אבל למרות זה, הדברים הקטנים והמוצלחים הללו שממלאים את הסדרה הזאת, שבה כמעט אין רגעים גדולים וחורצי גורלות (יש, אבל הם מעטים ובינתיים הם קרו רק בפרקים הראשונים), עושים אותה לחמימה ונעימה לצפייה, אבל לא יותר. ציון: 7.5.



Jericho, עונה 1, פרק 6 (שודר ביום ד', 25/10/06)
כש"יריחו" עוסקת בעלילה הראשית היא מגניבה לחלוטין. הטילים שחולפים מעל העיירה, מה שזה אומר על המצב בו הם נתונים. אבל בכל הנוגע לדמויות, הסדרה נכשלת בכל פעם מחדש. אריק שמאוהב במרי אבל מפחד לעזוב את אשתו, אביו - ראש העיר - והמחלה המעצבנת שלו. דווקא העלילה הסמי-מרכזית של הפרק היתה סבירה יחסית - היבול של סטנלי שנהרס בגלל המזיקים - אבל רק כי היא קשורה לסיכויי ההישרדות של אנשי העיירה. העלילה המרכזת האחרת, זאת עם הסוסים, היתה פחות מעניינת, אם כי היו בה רגעים קצת יותר מוצלחים. מה שממשיך להיות הדבר הכמעט-הכי-מעניין בסדרה זה כל מה שקורה עם המשפחה של רוברט (הבחור השחור). בפרק הנוכחי למדנו שכנראה רוברט הוא סוכן ממשלתי שהגיע לעיירה הקטנה כי הוא ידע מה הולך לקרות. אולי. כמה דברים נחמדים: מרוב שעמום, נערי העיירה משחקים בייסבול עם מכשירים סלולאריים שאין בהם שימוש יותר, כשרוברט לוקח את בתו להתאמן בירי, הם יורים בדיסקים. ציון: 6.

סטודיו 60, עונה 1, פרק 6 (שודר ביום ב', 23/10/06)
פרק מאכזב ואפילו מקומם היה השבוע ב"סטודיו 60". זה לא שהכל היה רע. סצינת הפתיחה היתה מצוינת והדיאלוג של מאט עם לוריין גרהאם היה משעשע מאוד וחמוד להפליא. גם הרעיון הכללי של קו העלילה של סיימון היה מעניין, והחברות החדשה של ג'ורדן והרייט נחמדה עם פוטנציאל. אבל למרבה הצער הפרק היה רווי בחולשה הגדולה ביותר של ארון סורקין, כותב מבריק ומוכשר ככל שיהיה - אותה חשיבות עצמית מעושה ומאוסה, מלווה בפטרוניות והתנשאות סמויות, כשהתחושה שהפרק שידר היתה של "הנה אני בא ללמד אתכם שיעור, הסכיתו ושמעו". די!

זה התחיל עם ה"שידוך" של אותן שלוש נשים שדני סידר למט. זה לא נאמר במפורש, אבל היה ברור שהן אמורות היו לשקף את אותו פלח באוכלוסיה שהוא ממש לא הקהל של סורקין. אלה שלא מעניינת אותו כתיבה טובה ואמירה אלא שמות גדולים והרבה רעש. הדמויות הללו נכתבו באופן מוגזם ומקומם והוצגו כמטומטמות ונבערות. אבל סורקין לא הסתפק בכך והציג בפנינו גם את ההורים של טום, שני בורים ועמי הארץ מאוהיו, שלא יודעים שום דבר על תרבות ועל הומור וכל מה שמעניין אותם זה הבן השני שנלחם למען ארצו בחו"ל, כשהם משדרים בוז כלפי הבן הליברל שעובד בטלוויזיה. האם יש גבול לסטריאוטיפים של סורקין? מסתבר שלא. כי גם העלילה של סיימון, למרות שהיתה אמורה להעביר מסר מאוד ליברלי, שולחת בדיוק את המסר ההפוך. כי כשמט וסיימון צופים במופע הסטנדאפ, הם "מתאכזבים" לגלות את הבחור שהולך על ההומור השחור "הרגיל". אבל עד מהרה, וממש ב"מקרה" תופס את עינם הבחור השחור שלא הולך על ההומור הזה, אלא דווקא על הומור יותר "לבן" ו"מתוחכם". איזה יופי. אגב, הוא באמת לא היה מצחיק. לא בתור שחור ולא בתור לבן. לפחות תכתוב אותו מצחיק, ארל'ה.

העלילה של שחקן הבייסבול שהרייט יוצאת איתו היתה שקופה כמעט כמו השמלה של ג'ורדן, והגילוי של הרייט שהוא כאילו ה"אנטי-מט" היה מאולץ ונדוש. הסדרה חייבת למצוא לעצמה רומן מוצלח יותר להתמקד בו, זה פשוט לא זה. הסיפור עם אותו אדם זקן התחיל משעמם, והפך בסופו של דבר לדידקטי לא פחות מהאחרים. לפחות זה היה עשוי בצורה סנטימנטלית ומרגשת, אבל זה לא הציל את הפרק מתחושת האכזבה הקשה שהוא הותיר בי. מה חבל. ציון: 4 (איתן גשם).