10. הזמן: יום שלישי, 21:30. הערוץ: yes Stars. בחוץ משתוללת סופת רעמים וברקים עזה. על המסך משודר הפרק הטוב ביותר של "האנטומיה של גריי" עד כה, כולל פרק הסופרבול הכפול. זה לא רק בגלל הסוף המופלא שלו, אליו נגיע עוד מעט, זה בטח לא בגלל אלמנט ה-17 שניות המעט מטופש שהוצג בפרק (אנחנו באמת אמורים להאמין שהפער היה בדיוק 17 שניות? זה לא סביר כמעט משום בחינה), אלא בזכות כמה אירועים באמת מרתקים שהוצגו בפרק: קודם כל, ההורים שרוצים להשאיר את בתם מחוברת למכשירים כדי שההריון שלה יימשך. גם המאבק העיקש שניהל ד"ר ברק על הלב שהיה אמור להגיע למטופל האחר, יירשם בתולדות הסדרה כאחד האירועים המעניינים בה. אבל זה עוד כלום לעומת מה שאיזי היתה מוכנה לעשות כדי שהלב הזה אכן יגיע לדני. בהתחלה, סתם לשקר, ואחר כך, לנסות ולגרום להרעה אמיתית במצבו, כדי שהוועדה תעניק לו את הלב המיוחל. סצנת הסיום המדהימה, שבה האירועים מתחברים, ואיזי מבצעת את המהלך שיביא להידרדרות במצבו של דני, בדיוק ברגע שברק, שחוזר לבית החולים, נורה בהתקף של שיגעון, כשסופת הברקים משתוללת מאחוריי בעוצמה, הפכה את הפרק הזה לחוויה הטלוויזיונית הטובה ביותר שחוויתי מזה זמן רב.



9.5. יומיים קודם לכן, אותו ערוץ, הפעם מדובר ב"משמרת שלישית", שאחרי פתיחת עונה קצת חלשה, משתפרת כמעט מפרק לפרק. זה התחיל בפשיטה שהרסה לקרוז את התוכניות, המשיך עם חוסר הרצון שלה לגלות מה שעבר עליה, והוביל לסצנה המצוינת בה היא בכל זאת מספרת, כדי לנסות ולגרום לאנס לא לצאת לחופשי. הסצנה בה גם בוסקו מגלה על העניין, והדברים שהוא עושה בעקבות זה (כמו גם סצנת הסיום של הפרק), היו מרתקים אף הם. בגזרה אחרת, קיבלנו את דיוויס מתנהג לגמרי לא כמו שאנחנו רגילים, ומאיים להכות את העציר, אבל בסוף משיג את מטרתו מבלי לגעת בו. על הדרך קיבלנו עוד סצנת אקשן נפלאה עם אוטובוס שמתנגש באמבולנס של קרלוס ויוג'ין, מה שגורר מאוחר יותר להתפטרותו על רקע היחס של דוק אליו. סדרה נהדרת.

9. רק סדרה כמו "סקרבס" מסוגלת להציג קו עלילה על רופאים שמנגנים ב"גיטרות אוויר" בלי להיראות מגוחכת לגמרי, ולעשות את זה אפילו באופן מרגש. יתר העלילות בפרק עבדו מצוין: ההתאהבות של ג'יי די בג'ולי והעצות שהוא מקבל מאליוט שמכירה אותו ואת החולשות שלו כל כך טוב היו עשויים באופן חביב מאוד (והקטע שבו הוא מתקן אותה ומסייע לה להעליב אותו היה היסטרי), הקושי של ד"ר קוקס להביע חום כלפי בנו גם הוא תואם את רוחה של הדמות ונכתב היטב, כמו גם העימות בין קלסו לבין טרק. אבל מי שגנב את ההצגה בפרק היה טרק. הכישורים שלו כפרפורמר מדהימים ממש, וההתלהבות שהוא הראה בזמן נגינת גיטרות האוויר היתה משובבת. בכלל, הרעיון של הלהקה שמנגנת בגיטרות אוויר ובפרט הקטעים שבהם קלסו אוסר על הניגון בהן במסדרון והתגובה של אנשים כמו ג'יי די לכך גרמו לי לחייך באופן בלתי נשלט. איפה הם חושבים על הרעיונות האלה, ואיפה קונים כאלה גיטרות אוויר מוצלחות? איזו סדרה נפלאה! (איתן גשם).

8. בפעם האחרונה שראינו את חוקרי המז"פ מלאס וגאס, הם התמודדו עם קבורתו בחיים של עמיתם וחברם ניק, באדיבותם הרבה של הפסיכופת התורן וקוונטין טרנטינו (היינו הך לא?). כל סדרה אחרת היתה פותחת את העונה בפרק שיחקור את נפשו של ניק שיראה לנו את הטראומה אותה עבר. לא "זירת הפשע", וזה בעצם סוד קסמה. הפרק נפתח כרגיל עם חקירה שגוררת שתי חקירות מקבילות ואנשי המז"פ מסמנים ראיות, מאבקים טביעות אצבע ומנקזים נוזלי גוף מגופות (או ממה שנשאר מהן). מי שרוצה לדעת מה עבר על ניק ואיך זה השפיע על חבריו לצוות קיבל זאת ברמיזות זעירות: ניק מתנער מחרק שהולך עליו בפאניקה קלה, ווריק התחתן עם אישה לאחר חודשיים של היכרות כי "החיים קצרים". לא קיבלנו תשובות מלאות, לא תראו כאן התחבטויות נפש, ואם עד כה לא הבנתם, מדובר דווקא במחמאה. ב"זירת הפשע" נותנים לנו פכים קטנים מחייהם של החוקרים, זורקים לנו עצם, קורצים לנו בזווית העין. גם זה סוג של טלוויזיה טובה (assafTV).

7. פרק מורכב ומעניין היה לנו השבוע ב"מספ7ים". בדרך כלל, החקירות בסדרה - מעבר לעיסוק המוגבר במתמטיקה - הן עניין של שחור ולבן. מישהו עושה משהו רע, אנחנו כאן כדי לתפוס אותו. לא בפרק הזה. "האיש הרע" המקורי היה אמנם איש רע (הוא חיבל בתרופות חיוניות, מחדיר בהן רעל), אבל הוא עשה את זה מסיבות אחרות - לא מוצדקות, אמנם, אבל לפחות הוא לא היה סתם פסיכופת. הוא גם הוביל את אנשי החוק שלנו אל אדם אחר, שהיה מבוקש במשך שנים על משהו שלא עשה, וכך התברר לנו במהלך הפרק שאותו אדם שכביכול התבצר בביתו וירה אחרי שלושה ימים באחד מהשוטרים שכיתרו את הבית, בעצם לא עשה זאת, ומי שירה באותו שוטר היה שכיר חרב שנועד למנוע מאותו מבוקש ליפול לידיהם של השוטרים, דבר שהיה חושף שחיתות בחברת תרופות גדולה ומצליחה. מעניין ומרתק.

עוד 7. "נמלטים" סיפקה השבוע פרק טוב. זה התחיל עם סצנת המרדף בהתחלה שהיתה מצולמת נפלאה, המשיך עם טי באג והנערה בת ה-14 והסתיים עם הסוף העצוב של אברוצי. בדרך קיבלנו שתי הטעיות שקופות וקצת מעצבנות (אנחנו באמת אמורים להאמין שמייקל או לינקולן מצאו את מותם? גם הקטע עם הבחורה שעוזרת לטווינר היה קצת דבילי - היא מתקשרת למשטרה, לא! לאביה, בעצם, למשטרה. עבדנו עליכם! לאבא שלה. אלו קטעים שפוגמים בסדרה), אבל גם כמה טוויסטים שלא צפיתי. אמנם עליתי די מהר על כך שניקה עובדת עם מייקל ועל בליק, אבל כשהיא מנסה לגנוב להם את האקדח ולהסגיר אותם בכל זאת, הופתעתי. ואז שוב כשהתברר שלינקולן חזה את זה והוציא את המחסנית מהאקדח. פרק טוב, בסך הכל, אבל אם הכותבים היו "נרגעים" קצת עם השימוש בהטעיות המכוונות / עומס רב מדי בטוויסטים, אולי היינו מקבלים סדרה טיפה אמינה יותר.

6. קשה לי לתאר את צווחות האושר שנשמעו בדירתי בזמן הצפייה בפרק השני של "משמר המדף" (הייתי לבד בבית באותו רגע) ברגע שבאסטר, כלומר השחקן טוני הייל, נכנס לחנות הספרים החביבה. קשה לי להסביר את השינוי המדהים שמצליח השחקן הזה לעשות מדמותו ב"משפחה בהפרעה" כדי לעשות דמות חד-פרקית ו"רגילה" כמו ברנט, המתחרה של סקיילר על הג'וב הנחשק. אחרי שהתאוששתי מההפתעה הנעימה, נוכחתי לגלות שגם הפרק השני חביב להפליא ועתיר בדיחות חביבות, שגורמות לצפייה בפרק להיות מהנה. כבר כתב מישהו (נדמה לי שבאחד מגיליונות "רייטינג" האחרונים, אולי דווקא ב"פרומו" מעריב) ובצדק, ש"משמר" רחוקה שנות אור מקומדיות חדשות ומתוחכמות כמו "המשרד", "משפחה בהפרעה", "סקרבס", או "קוראים לי ארל", אבל מבין שלל סיטקומים עבשים ולא מצחיקים שאמריקה עדיין מתעקשת להנפיק, דווקא זו המבוטלת מוצלחת הרבה יותר.

5. עיקר כוחה של "בוסטון ליגל" הוא בדמויות מטורפות, מעין קריקטורות שבמקרה הטוב מקצינות איזשהו מצב קיים, ובמקרה הרע ממציאות אותן בעצמן. אנחנו הרי לא באמת רוצים להאמין שבמציאות יש עורכי דין שיורים באנשים על ימין ועל שמאל ויוצאים מזה זכאים בכל פעם מחדש, או שקיימים עורכי דין אחרים שמייעצים ללקוחות שלהם לברוח ולא משלמים על כך בעצמם בתקופת מעצר אחרי שהנושא נחשף באופן פומבי. בה במידה, אין אנו רוצים לראות שופטים נוירוטים (ג'יבר ג'בר), וסתם עורכי דין מופרעים (אדווין פול שחוזר מהאשפוז הכפוי, ג'רי "ידיים" אספנסון). אבל למרות הטענות (הרבות) שיש לי כלפי הסדרה, בשורה התחתונה מדובר על פאן מטופש על בסיס שבועי, ובסדרה שלחלוטין לא לוקחת את עצמה ברצינות. ועדיין, חסרה לי סדרת בית משפט רצינית קצת יותר, כמו "הפרקליטים" המנוחה. אולי "Shark" המתקרבת תמלא את המשבצת החסרה הזאת.

4. משהו מוזר קורה ל"ג'ייק מתקדם". בעבר, הפרקים היו חביבים מאוד אבל פטריק היה תלוש ולא קשור לשום דבר (וגם קצת מעצבן). בפרקים האחרונים ניכר שקווי העלילה שלו השתפרו, אבל אלו הראשיים נהיים לא ממש מוצלחים. ממתי ג'ייק מוכר לקוחה כדי להציל את התחת של עצמו? זה פשוט לא מתאים לדמות. בכלל, מפלס הפאן ירד קצת לאחרונה בסדרה, דווקא כשפטריק מצליח להשתלב לא רע יחסית. היתכן שכותבי הסדרה פשוט לא מסוגלים להנפיק יותר מקו עלילה אחד מוצלח לפרק? ועדיין: קריאת ה"אסטלה!" לקראת הסיום היתה משעשעת למדי.



3. כשחצב הפציע בגינתי, ידעתי שהוא מתקרב. כאשר עננים אפורים אטמו את קו הרקיע, ניחשתי שזה רק עניין של זמן. כשהבזקי הברקים סינוורו והרוח הלמה, היה כבר ברור שהוא פה. אבל רק כשפניו של זאק בראף התעוותו לידי פיקסול ומסך כחול המליץ לבדוק את חיבורי הממיר, ידעתי - yes - החורף חזר (okok4).

אין 2.

1. רשת התחילה לשדר את העונה השנייה של מילואים. פרצה מלחמה. הסדרה ירדה. עכשיו, אחרי כמעט ארבעה חודשים, רשת החזירה את הסדרה. אז נכון, היה תקציר של הפרקים הקודמים. אבל אחרי כל כך הרבה זמן, אני בקושי זוכר אם הספיקו לשדר רק פרק אחד או שניים לפני הקטיעה (הערת המערכת: פרק אחד), שלא לדבר על עלילות הפרקים הקודמים - היה כל כך קשה לשדר אותם עוד פעם? ובכלל, עדיף היה לא להתייחס לזה כאל הפרק הראשון בעונה, כפי שרפי גינת עשה (שלמקו GRAS).


בשולי הממיר
בפרק השני של "אהבה גדולה" התארח קייל גאלנר, ביבר מ"ורוניקה מארס" כג'ייסון, חברו של בן (שאגב מגולם ע"י השחקן דאגלס סמית', אחיו הצעיר של גרגורי סמית', אפרם מ"אברווד").

ב"סקרבס" התארחה מנדי מור כג'ולי, מושא האהבה החדש של ג'יי די.

אורחים ב"האנטומיה של גריי": קן מרינו (ויני ואן-לואו מ"ורוניקה מארס") היה בראד המעצבן, סידני טאמיה פואטיה (אף היא מ"ורוניקה מארס") היתה דברה, ומייקל מילהואן (ביל האבא מ"Do Over") היה אביה של קנדרה.

ב"החצי האפל" של השבוע הופיעו ד"ר פרייז'ר וגנרל המונד של "סטארגייט", לורה האריס (דייזי אדיר מ"מתים במשרה חלקית"), ודני מסטרסון, שעקב תפקידו המוכר כהייד מ"מופע שנות השבעים" לא בדיוק עבר בתור כימאי גאון (שלמקו GRAS).