הפרק נפתח בתמונה מוכרת מאוד, המכילה את כל המרכיבים שחלקו חברי הקבוצה במהלך השנה הראשונה שלהם בלוס-אנג'לס: ווסלי מנסה להשתמש בכל משאבי הספרים וההבנה שלרשותו כדי לפענח את הבעיה הניצבת מולם: המגילות המכילות את הנבואה על הערפד בעל הנשמה, שאנג'ל גנב מהכספת של "וולפראם והארט". קורדיליה קצרת רוח ותובענית, אך מטרתה, בכל זאת, טובה - פענוח אותה תעלומה. אנג'ל, כהרגלו, מתבודד עם ספר. גם כאשר הוא בחדר אחד עם חבריו, הוא אינו ממש שם איתם, אלא שקוע עמוק בעולמו הפרטי.

אבל בכל זאת, יש הבדלים. מערכת היחסים בין אנג'ל וקורדיליה למשל, העמיקה ללא היכר מאז תחילת העונה. קורדיליה מנסה להתבדח עם ווסלי הטרוד, בעודה מעבירה כהרגלה את אור הזרקורים אל עצמה. אך זהו אנג'ל הטורח לומר שהוא חשב שהבדיחה שלה מצחיקה, בניסיון לעודד את רוחה. כאח גדול, הוא אומר זאת מבלי להרים את עיניו מהספר שהוא קורא, ומבלי להפגין ולו שמץ של חיוך.

לפני שאנג'ל חוזר לספרו, כאשר רגליו מונחות על קצה השולחן, הוא מבחין בכוונתה של קורדיליה ללכת אל צדו השני של החדר. הוא מזיז את רגליו כדי לאפשר לה לעבור בנוחות, אך אף מילה אינה מוחלפת ביניהם. קורדיליה ממשיכה בדרכה כאילו זה הדבר הברור ביותר בעולם. האווירה כולה - כולל ווסלי וניסיונותיו לעבוד ולפענח את הנבואה למען אנג'ל - היא משפחתית, אפופה בהיכרות עמוקה, קבלה ונוחות, למרות, ואולי בגלל כל ההבדלים בין הדמויות והקנטורים ההדדיים הנובעים מכך.

עוטה-גלימה מסתורי מתקרב אל המשרד, כי כרגיל, אין רגע של הפוגה. או, אולי, בעצם לא - הגלימה הנוצצת היתה מונחת על כתפיו של דיוויד נאביט, המיליונר הנבוך מ"אזור מלחמה". הוא מגיע אל המשרד בניסיון ליצור קשר של ידידות עם אנג'ל ואנשיו, שחייהם מרתקים כל-כך בעיניו. עולם היומיום שלו עצמו אולי דמיוני עבור רוב האנשים, בשל כמויות המזומנים והטכנולוגיה המסתחררות בו. אך עם זאת, עבורו הוא משעמם ונדוש. הוא מנסה לפתור את השעמום במשחק "מבוכים ודרקונים", כלומר בניסיון להלביש על חייו החדגוניים בעיניו, את עולם היומיום של אנג'ל, הכולל שדים, כלי נשק וגלימות מתנפנפות.



עם זאת, לא נראה שנוצר קשר אמיתי בינו לבין אף אחד משלושת האחרים. הוא רואה רק צד אחד של עולמם: הזוהר. הסנוור ממה שבדרך כלל נתפס כלא-מציאותי. הוא מסתכל על הדברים כילד, שאינו צריך לקבל עליהם אחריות או להתמודד עם צד שני כלשהו של המטבע, ובכך בעצם מקלקל לעצמו כל אפשרות של תקשורת אישית, אמיתית, עם גיבוריו.

ווסלי מצליח לפענח את המילה המהותית המופיעה בנבואה: "שאנשו" פירושו "למות". הנבואה היא בנוגע למותו של הערפד בעל הנשמה. היחיד המקבל את הבשורה הזאת בשלווה הוא אנג'ל עצמו. בכל זאת, הוא כבר שונה ממי שהיה כשהגיע לראשונה ללוס אנג'לס. אמנם הוא קורא בשקט לצד ווסלי וקורדיליה המקניטים זה את זה, אבל הוא כבר עושה זאת בחברתם, ולא בחדרו המבודד מאחורי דלת סגורה. כיום יש כבר דברים היכולים לגרום לו לקפוץ ממקומו ולמהר, בהבעה דאוגה. למשל, קורדיליה העומדת ליפול תחת השפעת חזיון.

לאחר שאנג'ל הורג את השד התורן הוא פוגש את קייט. היא שמעה את הדיווח המשטרתי על הבעיה במקום ומיהרה לשם, למרות שהבעיה לא היתה בתחום שיפוטה. קייט רואה את העולם בצורה ההפוכה לזו של נאביט. היא רואה - מחפשת - את הסכנה הרוחשת בכל פינה אפלה. היא דוחפת את עצמה לנסות לפעול נגדה, אפילו לבד לגמרי, אפילו במחיר לעגם של עמיתיה. היא אינה מוכנה לקבל שום דרך אחרת להסתכל על הדברים, לראות את הייחוד באנג'ל ובמעשיו, מעבר לניבים. הוא ערפד, ולפיכך שייך למחנה שנגדו היא נלחמת, לאלו שהרגו את אביה. סוף פסוק. ומכל מרכיבי העולם שנחשבו דמיוניים, היא רואה רק את אלה המהווים איום. העולם החדש שנפרש בפניה, עולם של אפשרויות על-טבעיות מסוגים שונים, מותאם ישירות לעולם בו היא פועלת של טוב ורע ברורים, בהתאם לחוק. אין מורכבות, אין אפשרות דיון, אין הבדל.

אבל הדברים אינם פשוטים עד כדי כך. הראיה החד-מימדית, הן של נאביט והן של קייט, מחמיצה מרכיב חשוב במהות העולם בו הם - ואנג'ל, ווסלי וקורדיליה - חיים. אנג'ל אינו רק הגיבור אפוף הזוהר והמעיל המתנפנף. הוא גם לא רק יצור האפילה המזוויע. הוא שילוב של השניים, ולפיכך שונה מכל אחד מהם בנפרד, בו בזמן. אנג'ל יצר את הרשע של אנג'לוס, קיבל את הנשמה, והפך למשהו ייחודי. הוא ערפד, עם כל היכולות המוגברות והמחודדות הנובעות מכך, אך הוא מצוי במקום בו הוא יכול לנצל אותן לשם מטרה הפוכה, למעשה, מזו שלשמה נוצרו: עשיית טוב. אנג'ל מתמודד, בכל רגע ורגע, עם השד השוכן בקרבו, אבל מאבק פנימי זה הוא הוא מה שמאפשר לו לפעול כפי שאף אחד אחר אינו יכול.

עם זאת, כפי שמציין ווסלי, אותו מאבק פנימי תמידי בו הוא נתון גורם לו גם לריחוק מכל הסובבים אותו, לניתוק מן העולם בו הוא מתקיים. הניתוק של אנג'ל חוזר היישר אל הפרק הראשון: ב"עיר ה..." דויל הזהיר אותו לגבי בעיה זו בדיוק, לגבי הסכנה הטמונה בה עבורו. ניתוק מבני האדם שסביבו עלול להרחיק אותו מהאנושיות שלו עצמו, אפילו עד כדי איבוד צלם האנוש - שלהם, כי הם עלולים להיראות בסופו של דבר כמקור מזון, ושלו, כי הוא עלול להצליח לראות אותם כך. דויל המשיך: "הנקודה אינה לחימה ותכסיסים ודברים כאלה. הנקודה היא הושטת יד לבני-אדם, להראות להם שאהבה ותקווה עדיין נותרו בעולם... הנקודה היא לתת להם לחדור לתוך לבך. לא להציל חיים, אלא להציל נשמות. היי, אולי גם את שלך, תוך כדי כך".

לב הדברים הוא אכן ליבם, פשוטו כמשמעו - לא משהו חיצוני, אלא עמוק פנימה. שם ההסתכנות אינה בקרב, בכאב פיזי או אפילו במוות, אלא רגשית: היפתחות לבני האדם, נתינת אמון באנשים, מתן אפשרות לאחרים לתת אמון בך, קירבה וחיבה והישענות הדדית. לא בכדי, הרפתקאות אלו הן בדיוק מה שאנג'ל הצליח לחוות עם ווסלי וקורדיליה במהלך העונה החולפת - אפילו אם הוא עצמו אינו מודע לכך - תוך כדי ההצלה הפשוטה והמיידית יותר של כל אחד מהם, מרעב וממוות. בהדהוד לדבריו של דויל ב"עיר ה...", קורדיליה אומרת: "הוא אנג'ל, והוא טוב, והוא מסייע לחסרי הישע, ו... עכשיו הוא אחד מהם". היא ממנה את עצמה (ואת ווסלי) להיות אלה שיעזרו לאנג'ל למצוא טעם בחייו. כדרכן של נבואות שכאלה, גם הצהרה זו של קורדיליה תתגשם, אם כי לא באופן אליו היא התכוונה.

עמוק במשימה מטעם-עצמה - מציאת משהו בעולם הזה שאנג'ל ירצה בו - קורדיליה הולכת לעשות את אחד הדברים שהיא הצטיינה בהם מאז ומתמיד: לערוך קניות. עם זאת, היא באמת מנסה למצוא משהו שימצא חן בעיניו, משהו עבורו באופן אישי, ולא סתם "משהו נחמד" אקראי. היא בוחרת לקנות לו צבעים וצרכי ציור אחרים, ולא בכדי - המוכרת מהללת באוזניה את התועלת הטמונה באמנות ככלי ריפוי. אך מעבר להתאמה של בחירתה של קורדיליה לבעיה, היא גם הולמת את אנג'ל עצמו. הלא כבר ראינו אותו (ואפילו את אנג'לוס) מצייר בעבר, וב"היא" הוא הפגין התמצאות וידע באמנות ובהיסטוריה שלה.



אך קורדיליה לא הספיקה לעשות הרבה מעבר לרכישה. אנשי "וולפראם והארט" זימנו שד, ווקה. הוא אמור להשתמש במגילה המכילה את נבואת ה"שאנשו" עצמה כדי לבצע פעולה שכל הידוע עליה בינתיים הוא הסכנה הטמונה בה עבור אנג'ל. ווקה זועם על גניבת המגילה - מסתבר שהיא מכילה מידע שיאפשר לאנג'ל ליצור קשר מלא ושלם עם הכוחות שהינם, והוא נחוש למנוע זאת. לשם כך, הוא מחליט להחזיר אותה בעצמו, בלי שום שיתוף פעולה מצד עורכי הדין. כמו כן, הוא מנסה לבודד את אנג'ל מכל קשר שכבר יש לו עם הכוחות שהינם. הצעד הראשון שלו הוא הריגת ה"אורקל", אותם פגשנו לראשונה ב"אזכור אותך", שהיוו חוליה מקשרת בין אנג'ל לבין הכוחות. הצעד הבא שלו הוא פגיעה בקורדיליה, החוליה הנוספת בשרשרת, בעלת החזיונות: הוא עובר לצידה, מצייר סמל על גב ידה, והיא מתחילה לראות חיזיון אחר חיזיון, ללא הפסק.

החזיונות, כולם בבת אחת, כמעט גורמים למותה של קורדיליה. לא רק בשל הסבל הפיזי שהיא חווה עם כל אחר ואחד מהם, אלא גם בשל העוצמה הרגשית המצטברת של צפייה בצער ובכאב רבים כל כך. אפילו בהיעדר כאבי הראש האיומים המלווים את החזיונות, עדיין אי אפשר לשאת את צער העולם כולו על הכתפיים. ניסיון לעשות זאת עלול להיות משתק, כובל ומונע אפשרות לפעולה ממשית, שיכולה באמת לשנות את המצב ולהפחית מן הכאב.

עם זאת, אי אפשר גם לנסות לפעול בעולם במנותק לחלוטין מן העולם התוסס שסביב. אנג'ל ניסה לעשות זאת כשרק עבר ללוס אנג'לס, ודויל שכנע אותו לנהוג בדרך אחרת. במהלך השנה שעברה עליו הוא ניסה לפסוע בדרך זו: הוא התחיל להיפתח, איבד את דויל, נטע בווסלי אמון, הציל את פיית' במה שהיה אולי שיא של "הצלת נשמה" ולא רק חיים, ניסה להתנתק מבאפי, ועוד. לאורך כל אותו מסלול הוא התנגח שוב ושוב עם "וולפראם והארט", עד שאיבד את האמון ביכולתו לתפקד במערכת שלהם. הקש האחרון היה, אולי, לינדסי, שניסה לרגע קל להחליף צד ב"פגישה עיוורת", אבל החליט שהכוח חסר המוסר מושך אותו יותר.

ווקה הולך אל הדירה של אנג'ל כדי לקחת משם את המגילה. הוא יסודי במלאכתו, ומטמין בארון הנשק של אנג'ל פצצה. הנזק שהיא זורעת יסודי אף הוא: היא פוגעת בווסלי והורסת את הדירה, המשרד וכל מה שבתוכם. אנג'ל מזנק פנימה, ומצליח להציל את ווסלי לפני שהאש מכלה את המקום. כעת שוכבים בבית החולים, בשתי מחלקות שונות, שני האנשים הקרובים ביותר לאנג'ל.

דווקא כשפוקעים, אחד אחד, קשריו של אנג'ל עם העולם, הוא מוצא את הקשר שלו אליו. בשיחת הטלפון מבית החולים, אנג'ל מזדהה כמעסיק של קורדיליה. אולם בחדר בו היא מאושפזת, כאשר אוסרים עליו להתקרב אליה, הוא מכריז על עצמו כעל קרוב משפחה, ומסתער לכיוונה. המראה שלה, פגועה ואבודה וכואבת, הצורך שלה בסיוע ובנחמה, גורמים לו לא רק להבין, אלא אף לומר בקול רם, מה הוא מרגיש כלפיה. הוא לא הניד עפעף כששמע על נבואת מותו שלו, אבל ברגע שקורדיליה או ווסלי היו נתונים בסכנה, הוא זינק לעזרתם מבלי להסס לרגע, ועשה את כל שביכולתו כדי לעזור להם. אולי על עצמו הוא מוכן לקבל את הדין, אבל את האנשים היקרים לו הוא אינו מוכן להפקיר לסבל ולכאב.

קודם לכן, ווסלי וקורדיליה דאגו שאין דבר בעולם שאנג'ל רוצה עבור עצמו. גם כעת, במצב הקשה בפניו הוא עומד, הוא אינו אומר לקורדיליה חסרת ההכרה שהוא "רוצה אותה". הוא משתמש במילה אחרת: הוא "צריך אותה". אנג'ל אולי אינו מעוניין ברוב הדברים שבני אדם מוצאים בחייהם (כמו, למשל, סופגניות או כלבלב), אבל משנוצר קשר אמיתי בינו לבין אדם אחר, כאשר הוא כבר נותן אמון, מוכן להישען רגשית על מישהו, הוא זקוק לו ממש.

מטרתו של ווקה, כאמור, היתה ניתוק קשריו של אנג'ל עם הכוחות שהינם. הוא הטיל כישוף על קורדיליה, לא כ"אחותו" המאומצת של אנג'ל, אלא כבעלת החזיונות. הוא לא היה מודע כלל לעניין שיש לווסלי בנבואות, אלא פשוט רצה להרוס את הבסיס של אנג'ל, כולל הספרים וכלי הנשק המצויים שם, כדי לנתק אותו מכל אפשרות של חידוש הקשר עם הכוחות. פציעתו של ווסלי היתה תוצר לוואי שלא עניין אותו כלל. אולם מה שהניע את אנג'ל להגיב, יותר מכל, היה האיום על משפחתו, על האנשים החשובים לו. הוא לא רצה להציל את קורדיליה עבור חזיונותיה, או את ווסלי עבור ניסיון התרגום שלו, למרות שהוא זקוק לשני הכישורים הללו לשם עבודתו באופן תמידי. הוא רצה להציל את החברים שלו, והאיום עליהם היה מה שדחף אותו לפעולה.



אנג'ל סירב ללכת להיוועץ באנשי האורקל עבור עצמו, אך כאשר האיום מרחף על חבריו, הוא פונה אליהם כדי להבין מה מתרחש. הוא אמנם מגיע מאוחר מכדי להציל את האורקל, אבל עדיין מקבל מהם מידע: ווקה זומן עבור ה"העלאה", תהא משמעותה אשר תהא. המפתח להצלתה של קורדיליה טמון באותן מגילות שהכילו את נבואת השאנשו, המגילות שווקה גנב. ומי שעומד מאחורי הכל הוא "החוק של בני האנוש". אנג'ל, שיודע כעת כי "וולפראם והארט" מצויים מאחורי כל העסק, יוצא כדי לעצור אותם, נוטל עימו את כלי הנשק שהותיר ווקה מאחור.

לפני שהוא מסתער, אנג'ל אינו שוכח את המטרה שלשמה הוא פועל, ואת הצורך לשמור על קיומה. הוא פונה לאדם היחיד שעוד נשאר לו: גאן. ב"פגישה עיוורת", כאשר ביקש את עזרתו, השתמש בנימוק שדיבר אל הצעיר חובב ההרפתקאות והמתח: הסכנה הטמונה בפעולה. כעת הנימוק שונה: חשיבותם של אנשיו עבורו. אנג'ל יודע שרגש זה מדבר אל ליבו של גאן, האחראי בעצמו על קבוצת אנשים. מעבר לכך - כרגע, זהו השיקול המרכזי ביותר המנחה את אנג'ל עצמו, האהבה והדאגה למשפחתו הקטנה. הוא פונה פנימה, אל הרגש מאחורי הדברים, וזהו הטיעון שמשכנע את גאן להתגייס לעזרתו.

הטקס שעבורו זומן ווקה מתנהל במלוא הקיטור, למרות שהולנד ממליץ להגיע אליו רק אחרי הקורבנות והמזמורים. בניגוד לנקודות ההשקפה הקודמות שהוצגו, עורכי הדין ב"וולפראם והארט" שולטים גם הם בשילוב בין שני סוגי העולמות: הם מנהלים חברה העוסקת בחוק, בשימוש בו, בכיפופו, ברתימת עולם בני-האדם לצרכיהם. צרכים אלו מונחים על ידי השותפים הבכירים, יצורים ש"לא מן העולם הזה". למעשה, הולנד, ליילה, לינדסי וחבר מרעיהם מייצגים את הבבואה האפלה לשילוב שאותו הצליח אנג'ל להשיג. במקום לרתום את כוחות האופל למען הצד האנושי, הם מבצעים בדיוק את הפעולה ההפוכה.

לינדסי הוא האיש האחראי על הצלחת המבצע כולו. לינדסי היה עורך-הדין הראשון של "וולפראם והארט" אותו פגש אנג'ל, והוא ייצג את הערפד הראשון שאנג'ל נשלח להילחם בו באמצעות חיזיון. הטקס המתרחש כעת, עבורו זומן ווקה, עבורו נגנבו המגילות במחיר כה כבד, נועד למען מטרה אחת בלבד: להרוס את אנג'ל. המאבק הוכרז, באופן רשמי. אנג'ל כבר אינו "השחקן החדש בעיר", אינו הדמות השולית, שאולי מרגיזה את הכוחות המנהלים את העיר אבל אינה ראוי לתשומת לב בלעדית. כעת, במקום לפנות אל כל אחד מהמקרים בהם מנסה אנג'ל לטפל, ולהרוס אותם בפני עצמם, המאבק הופך אישי לחלוטין. מאזן הכוחות בעיר כולה השתנה במהלך העונה.

שינויים רבים התרחשו בלוס-אנג'לס: פיית' קיבלה מאנג'ל הזדמנות לשינוי של ממש, וניצלה אותה במלואה, בסיועו. לינדסי ניסה לייצר הזדמנות שינוי כזאת לעצמו, ואנג'ל עזר לו - לפחות באופן טכני, גם אם לא מבחינה רגשית, כפי שהתמסר לפיית' - אבל לינדסי בחר באפשרות אחרת. הוא אמנם השתנה, אבל לא כפי שאנג'ל קיווה שישתנה - הוא נכנס עמוק יותר אל המכונה המשומנת של עורכי הדין. אנג'ל עצמו השתנה במהלך העונה כולה. ובסופו של דבר, גם במהלך הפרק. לא רק חיצונית - איבוד המשרד והבית - או בגלל הנבואה שמצביעה על שינוי אפשרי בגורלו, אלא בגלל שנוכח בחשיבות המשפחה הקטנה שבנה לעצמו, במשמעות שלהם עבורו. השינוי המהותי עבורו היה של תפיסה, לא של עובדות. וההבנה החדשה היתה מה שהניע את אנג'ל לאורך הפרק כולו, להילחם על אותם פרטים שקודם לכן נראו לו חסרי משמעות, שלא הצליחו לערב אותו רגשית.

אנג'ל פורץ אל הטקס, מפריע למהלכו, חמוש בנשק ששמש להריגת האורקל. באותה כפילות המלווה את הפרק, הנשק בו רצח ווקה הוא הנשק שמביא למותו. עם זאת, הטקס הנקטע מחודש. סיומו משקף את האופן בו המאבק בין "וולפראם והארט" לבין אנג'ל הופך להיות אישי, שכן לינדסי עצמו משלים את אמירת הלחש. לינדסי גם מנסה למנוע מאנג'ל את מטרתו העיקרית הנוכחית, המגילה, ומקרב אותה אל אחד הנרות הבוערים. אבל גם אנג'ל לוקח את העניין באופן אישי. הוא לא מהסס לרגע לפני שהוא משתמש באותו כלי נשק כדי לקטוע, באבחה חדה אחת, את זרועו של לינדסי האוחזת במגילה.



המגילה מנווטת, למעשה, את כל האירועים: היא מכילה את נבואת ה"שאנשו", את הלחשים הנחוצים כדי לבצע את לחש ה"העלאה", אך גם את המילים שיש לקרוא כדי להציל את קורדיליה. היא חדרה אל עולמו של אנג'ל בטעות, בלי שהתכוון - בדומה לנשמתו. עם זאת, לאחר מכן הוא נאלץ להילחם כדי לשמור אותה, כדי להשתמש בה כראוי - שוב, בדומה לנשמה שלו. וכמו טבעו של אנג'ל עצמו, המגילה גם היא מהווה מטבע בעל שני צדדים, סיכון שיש לקחת כדי לנסות לזכות באפשרות הטוב.

ווסלי, פצוע אך בהכרה, מסוגל לפענח את המילים שעל המגילה, ולהשתמש בהן כדי להציל את קורדיליה. אנג'ל הצליח לשמור על משפחתו. בהיעדר המטה הרגיל שלהם, דירתה של קורדיליה הופכת למקום בו מתכנסים השלושה. אנג'ל חוזר לשקוע בספרו, ווסלי חוזר להתעמק בניסיונות תרגום המגילה, הדברים נראים כאילו שבו למסלולם, כמעט כפי שהיו קודם לכן. כמו שני צידי מטבע, השקט שלפני הסערה והשקט שאחריה קשורים זה בזה.

וכמו שני צידי מטבע, ווסלי מגלה את המשמעות האמיתית הטמונה במילה החידתית, "שאנשו". הלא רק מה שלא היה בחיים, רק הוא אינו יכול למות לעולם. ולפיכך ניבוי של מוות מבטיח, למעשה, קיום של חיים שיכולים להיקטע על ידי מוות זה. הנבואה אמנם מדברת על מותו העתידי של אנג'ל, אבל לשם כך, עליו להיות בחיים. לאחר שיגשים את ייעודו, לאחר שימלא את תפקידו בימים האפלים העתידים להגיע, אנג'ל עתיד לחזור ולחיות, להפוך שוב לבן-אנוש.

ב"אזכור אותך" אנג'ל הפך לאנושי, אך השינוי התרחש מכח מקרה, מבלי שאנג'ל רצה זאת או שניסה להגיע לשם. בסוף הפרק הוא החליט לוותר על מצב זה, לחזור אל המאבק הפנימי התמידי שלו, אל ניסיונותיו לעזור לאנשים בעולם שסביבו. לעומת ניסיון העבר, נבואת השאנשו אינה מדברת אך ורק על הפיכה לבן אנוש, בפני עצמה. הנבואה מציגה שינוי זה כתגמול: הערפד-בעל-הנשמה יגשים את ייעודו, ובתמורה לכך יזכה לאבד את מצבו הייחודי, את הקרע הפנימי הסוער בו ללא הפסק, ויחזור אל המצב הטבעי, האנושי.

אנג'ל מחפש כפרה. הוא אינו מצפה למצוא אותה, הוא רק מקווה שהחיפוש, לפחות, יהווה צעד בפני עצמו. לפתע, מובטחת לו הכפרה הזאת. הוא מנסה לעזור, לשפר את המצב בעולם, להילחם ברוע ולהקטין אותו. הוא עולל כל כך הרבה בעבר, יצר כל כך הרבה כאב, סבל ודם. כעת הוא מנסה לאזן את כף המאזנים, לייצר טוב. הוא יודע שלא יוכל לעולם לתקן את העוול שגרם כאנג'לוס, שאין להשיב את הגלגל, להחזיר את המתים, למחות את הדמעות. הוא מנסה למנוע מרשעות חדשה לעלות, מכאב של אנשים אחרים להיווצר. איך אפשר לדעת, כשחשבון מסוג זה לעולם לא יוכל להיות מאוזן באיזו צורה הגיונית שהיא, מתי הוא יוכל להפסיק? רדוף רגשות אשם, הוא כבר לא משותק מהם, כפי שהיה לפני שפגש בבאפי, אלא להפך, מונע על ידיהם.

הנבואה, למעשה, מבטיחה לו איזון חשבון עתידי כלשהו. יש לו תפקיד למלא, יש לו מקום בעולם, ולאחר שיצליח לעמוד בכך, הוא יוכל להרפות מן האשמה, כי מלמעלה, מהכוחות שהינם, יהיו מי שיהיו, יובטח לו שהחשבון המסובך הזה יושב, שהוא יכול למצוא שלווה, לחיות את חייו שלו. האנושיות אינה מניעה של כוח גופני או חושים מחודדים, שמסייעים לו כרגע במלחמתו. היא מהווה בעיקר סימן לכך שהקרב הפנימי שלו יכול להירגע. השילוב של ערפד ונשמה, בלתי אפשרי, כוסס בו בכל רגע, יכול להיפרד שוב. המעשים כתוצאה מקיום הנשמה מאזנים - בחשבון קוסמי מסובך מיכולת אנוש או ערפד - את המעללים שבוצעו בלעדיה.



הלחש שהשלים לינדסי מן המגילה מתאר את הכפילות המלווה את הפרק כולו: "כפי שהחיים והמוות אינם שני דברים, אלא אחד... האור מצוי באפילה, האפילה מצויה באור". אנג'ל עצמו אף הוא שני הצדדים של המטבע, בבת אחת: ערפד, עם הכוחות ותאוות הדם הנלווים, אך בעל נשמה, עם המצפון והשאיפה לעשות טוב. לכאורה, הדברים הללו סותרים זה את זה, אבל ממש כפי שמוות וחיים אינם מהווים שני דברים מנותקים לחלוטין, כך גם אנג'ל עצמו. וכך גם ה"שאנשו" - הן חיים הן מוות, בכריכה אחת.

החשיבות שבשילוב באה לידי ביטוי גם, למשל, עבור קורדיליה. היא השתנתה בעקבות החוויה הקשה שעברה, בעקבות כל הסבל אליו נחשפה. היא דואגת לווסלי שינוח ויאכל (בניגוד גמור לחוסר הסבלנות שלה מתחילת הפרק), היא מתארת את הקשר ביניהם כ"משפחה". עם זאת, החמלה החדשה שלה אינה מונעת את התבטאותה הישירה, גם במחיר מילים חריפות, בנוגע לדחיפות שבגילוי זהות מי שהועלה מן הגיהינום בתיבה של עורכי הדין. ואנג'ל, בפשטות אופיינית, מציין שהוא אוהב את שתי הקורדיליות, הישנה והחדשה, את השילוב בין השתיים.

השילוב קיים אפילו בשם הפרק עצמו: השם, "לשאנשו באל איי" מתייחס לשמו של סרט משנות השמונים, "לחיות ולמות באל איי". ה"שאנשו" המוזכר בנבואה הוא לא רק המוות, כפי שחשב ווסלי בתחילה, אלא חיים, בהקשר של מוות, שקיומם מאפשר את המוות. שם הפרק, לפיכך, מכיל את שם הסרט במלואו, ה"לחיות" וה"למות", זה לצד זה, ומקפל ברמז זה את רוב משמעות הסיפור.

נבואת השאנשו מהווה, למעשה, תיאור מדויק של המסלול שאנג'ל מנסה לעשות בלוס אנג'לס, מאז הגיע לשם לראשונה. מאז שפגש את דויל, הוא נלחם כדי להפוך לחלק מעולם החיים, תוך קבלת הסכנה הכרוכה בכך. הוא מנסה לא רק להציל חיים, באופן מנוכר וטכני, אלא להציל נשמות. לשם כך, עליו ללמוד להפוך למעורב בחיי האנשים שסביבו, לסייע לחסרי הישע, במלחמה בשדים שמצויים בכל פינה בחוץ, אבל יותר מכך, שאורבים בכל פינה בנפש פנימה. וכפי שמעורבות רגשית עם העולם שסביבו מעמידה אותו בסכנת פגיעה, חושפת אותו בפני אויביו ויוצרת לו חולשות, אך בלעדיה אין טעם לקיומו, כך לשם קיום בחיים, יש לקבל את איום המוות הרובץ בקיצם וממתין. אי אפשר להיות בחיים מבלי לסיים אותם במוות. בשני הדברים - חיים ממש, עם לב פועם ונשימה, כמו גם חיים רגשיים ומלאים - המחיר נלקח בחשבון ברגע שמתחילים לנוע.

באופן סמלי, העונה שהחלה עם יצירת הקשר בין אנג'ל לבין הכוחות שהינם מסתיימת בניתוק הקשרים עם השפעות שאינן נובעות ישירות מן העולם בו מתנהלים חיי הדמויות. דויל, שנשלח ישירות על ידי הכוחות, מת ב"גיבור", והעביר את החזיונות פנימה, אל לב הקבוצה הקטנה, אל קורדיליה. שני נציגי הכוחות, האורקל, נטבחים כאילו היו בני אדם פשוטים. החזיונות של קורדיליה הם הקשר היחיד שנותר כעת, והם קשורים אליה לבלתי הפרד. בסוף הפרק הם נותרו רק בזכות הקשר החזק הקיים בין קורדיליה ואנג'ל, לא בזכות עצם היותם. הכל נובע מבפנים.

וגם עורכי הדין הבינו את זה. האיום החדש שהם עוררו, כדי שיעמוד נגד אנג'ל ויתעמת איתו, אינו איזה שד חדש רב עוצמה ונורא העולה ממעמקי הגיהינום. או, לפחות, הוא קיים רק כדי להעלות את האיום האמיתי. אנג'ל הורג את ווקה, במהלך הפרק עצמו, עם כל כוחו, עורמתו, חוסר הגבולות שלו וגלימתו המתנפנפת. האיום האמיתי מתגלם בדמות חיוורת וענוגה, רועדת בכלאה, שערה מטונף ותלוי על כתפיה ועיניה מבוהלות. דרלה, שמכירה את אנג'ל טוב יותר מכל אחד אחר, שמגיעה היישר מתוך עברו, התהוותו, התעצבותו, מהלך ימיו הארוכים. ממש כפי שהכוח האמיתי מצוי בעבותות הקשר בין אנשים האוהבים זה את זה ובוטחים זה בזה, כך האיום האמיתי טמון במי שמכיר אותך מבפנים.