"אוו... אני אוהב מאוד מאוד מאוד חגים!"
שבי

כש"פרפר נחמד" עלתה לאוויר ב-1982 אף אחד לא ציפה את ההצלחה המסחררת שתהיה לה. בסך הכול עוד סדרה להקניית מושגי יסוד לגיל הרך, בשיר בסיפור ובמשחק, באמצעות בובות. אבל הסדרה הצליחה, ועוד איך הצליחה! דורות של ילדים גדלו על ברכיהם של אוזה, נולי, בץ, שבי ולבסוף גם פינגי. מחוות ופארודיות אינספור נעשו לסדרה, דיונים רבים על קטעים ממנה ועל אופי הדמויות, וכוכביה האנושיים נותרו עד היום בין הסלבס המוערצים בארץ. בין אם זו אפי בן ישראל שהגיעה למקום ה-11 המכובד בקדם אירוויזיון 93 יחד עם נתן נתנזון בשירם המופלא "מרקוני", או דודו זר כוכב הדרמה היומית המשובחת "האלופה".

יש שיאמרו שאבד עליה הכלח, יש שיאמרו שהסדרה קפצה מעל הכריש ביום בו הוחלפו האנושיים בגרסה צעירה והיפית יותר, והבובות בגרסה שהיא יותר גיי-פרנדלי, או כשנולי התחילה לאכול עוף. אבל כולם מסכימים על דבר אחד, הפרק המוכר ביותר והמצוטט ביותר של "פרפר נחמד" הוא ללא ספק הפרק "חגי תשרי" (הראשון). בין אם זה שילוב הקאסט המורחב החד פעמי או התסריט הגאוני של דתיה בן דור שאחראי לכך, אין רגע אחד בפרק הזה שלא ייזכר לדורות.

אז לכבוד חגי תשרי המתקרבים ובאים אין דבר מענג יותר מצפייה מחודשת בפרק, וניתוחו...



לאחר אירועי הפרק הקודם בו גילינו איזה קולות עושות החיות השונות במשק, נפתח הפרק החגיגי הזה באוזה (עירית שילה) המתעוררת לבוקר חדש. יש ריח מוזר באוויר אך זהו אינו ריח מרק הצבים המתבשל במטבח, כי אם ריחו של הסתיו. שבי (אבי יקיר), המוצא את התנהגותה של אוזה מעוררת תימהון (כמו כל דבר אחר עבורו), מפתח איתה דיון בנושא מזג האוויר. דיון שמטרתו, כמו כל דיון בין אוזה לשבי, להוציא אותו אידיוט ואותה חכמה ומעצבנת. אפיון לא מוצדק אך הכרחי של הדמויות, להדגשת הפערים בין אווזים לשבלולים. אך בסופו של דבר גם אוזה נתקלת בקושי מחשבתי כאשר היא אינה זוכרת אילו חגים מתקיימים במהלך חודש תשרי.

להצלת המצב נחלץ דודו. חמוש בגיטרה הוא מסייע לאוזה להיזכר בשמות החגים, הזדמנות טובה גם עבור שבי להשתמש בקאץ' פרייז החביב והמוכר שלו "יווו... כמה שאני אוהב את..." מספר פעמים. בהמשך הפרק גם נזכה לשמוע את שבי חוזר על משפטים אחרים מפורסמים שלו, ביניהם "ווה ווה ווה" ו"אני לא מבין".

החלק הראשון מסתיים בשיר חביב על חודש תשרי שמסכם בעצם את המהות של החודש והחגים בו, ומעביר אותנו מיד לקטע הבא, בו אנו מקבלים טעימות קטנות ממה שהפרק הולך להציג לנו. אחת אחת מופיעות הדמויות האנושיות ומציגות תקציר של הסצנה המאוחרת יותר בהשתתפותם, לאו דווקא בסדר הכרונולוגי המתאים. הצגה זו נעשית באמצעות טרוניה כבדת משמעות כלפי דודו, שבעוד הם האחרים עסוקים בהכנות הקדחתניות לקראת חודש תשרי, הוא יושב ושר עם הבובות כרגיל. קטע זה בא להדגיש לנו שבטלה ושיר אינם כמעשה ועבודה קשה. לקח חשוב מאוד לחיים.

ראשונה, מגיעה עפרה (חזה), לקדם את מכירות כרטיסי הברכה שלה. עפרה ז"ל מוכרת כבר לצופי "פרפר נחמד" משני פרקים קודמים בהשתתפותה ולמרות שהופיעה רק בקומץ פרקים השאירה חותם עמוק בעולם הפרפר, עם יופיה הנהדר שמואפל רק על ידי קולה המדהים שאין שני לו. טעות נפוצה בקרב צופים לא מיומנים הוא לזהות את עפרה בשירה "קנו פרחים קנו" עם הפרק הזה, אך שיר זה הופיע כמובן בפרק אחר, מוקדם יותר.

שני, מגיע ניסים (גרמה) לספר על מכירת השופרות וארבעת המינים שלו. זוהי הופעתו הראשונה (והאחרונה) של ניסים גרמה בפרפר נחמד. תפקיד חד פעמי שיועד להיות ארוך טווח אך בוטל מסיבות לא ידועות. יש הטוענים כי הוא הפחיד את הילדים, ויש שפשוט אומרים שהוא לא משחק טוב כפי שהוא שר. בכל מקרה לניסים היה צבע קול מאוד שונה ממה שהיו רגילים אליו, וגם אופן הדיבור שלו מאוד מיוחד. וזה אולי המקום לציין כמה עצוב שכיום כבר לא שמים דגש על עברית נכונה בתוכניות החינוך לטף, ובעוד בערוץ הילדים מנחה דוגמנית מקפצצת מול המצלמה באמרה "כנסו לאתר שלנו ועל כל שני חבילות של צ'יפסים שתקנו עם הטאטו של דיג'ימון תוכלו לקבל מאיתנו עשר שקל...", מדהים לראות איך בפרק הספציפי הזה, כל מילה וכל משפט נאמרים בקפדנות, תוך שמירה על עברית מושלמת ואף דגשים נכונים בתוך המילים עצמן. נוכחותו של מר גרמה עם הע' והח' רק מוסיפה על העניין. אפילו שכל המטרה היתה לגרום לילדים לא לפחד מערסים.



שלישית מופיעה עפרה (וינגרטן) להזכיר את כל מה שקרה עד עכשיו, למקרה ששכחנו, ובנוסף לקדם את מכירת התפוח בדבש. בחירתה של עפרה לפרק הספציפי הזה, פרק עם עפרה חזה, כשבאותה קלות זו יכולה היתה להיות אפי בן ישראל, כנראה באה להדגיש לילדים שזה בסדר אם לשני אנשים יש את אותו השם, אפילו אם זה מבלבל. אותו הדבר עבר כנראה להפקה בראש כאשר לשני פרקים מאוחרים יותר של "פרפר נחמד", שגם הם עסקו בחגים אלו, ניתן השם המקורי "חגי תשרי", כך שאם מישהו למשל יבחר להזמין את הפרק "פרפר נחמד: חגי תשרי" באינטרנט הוא עלול לקבל פרקים של העונות המאוחרות ואז לנסות להסביר לשירות הלקוחות למה גיא פרידמן ורמה מסינגר הם לא דודו זר ועפרה וינגרטן ולמה שבי הוא כבר לא אותו שבי.

התקציר נגמר בחזרה קצרה על השיר הקודם ומיד אנו עוברים לסצנת החגים הראשונה, זו הקשורה לראש השנה ויום הכיפורים: "השופרות של ניסים". ניסים מגיע עם מגש עמוס שופרות, מה שמוציא משבי את הנטייה הנהדרת שלו לציין את המובן מאליו: "הוא בא עם שופרות". ניסים מזייף תקיעה בשופר, תקיעה שתחקק לעד במוחו של כל ילד שצפה בפרק, ושאר הסצנה עוסקת בבחירת השופר המתאים. בחירת השופר היא למעשה מטאפורה על שוויון בין בני האדם. דודו רוצה שופר שיתאים, אבל כולם מתאימים. דודו רוצה שופר שיכול, אבל כולם יכולים. שבי הולך לכיוון השטחי ואומר לדודו לבחור את השופר הכי יפה, אבל כולם יפים יפים. מה שבא ללמד אותנו, שהבחירה האפשרית היחידה הקיימת במציאות, גם בנוגע לשופרות וגם בנוגע לבני אדם, היא בחירה אקראית. זהו טיעון פילוסופי מאוד עמוק ומעניין, וזו הבחירה שדודו מבצע בסופו של דבר.

בזמן שהבנים התעסקו בשופרות שלהם, הבנות כבר הספיקו להחליף בגדים לסצנה הבאה, "עפרה וכרטיסי הברכה". יש מספר דברים שכדאי לשים לב אליהם בסצנה מלבד החלפת הבגדים: הכתיבה הגאונית, שמתבטאת בעיקר בחריזה בלתי פוסקת (שתבוא עוד יותר לידי ביטוי גם בסצנת התפוחים לאחר מכן), העובדה שאף אחד לא משלם לעפרה על כרטיסי הברכה שהם קונים, כרטיסי הברכה עצמם שמלאים באפקטים מיוחדים וחדישים (כגון פרח תלת מימדי שיוצא החוצה מהכרטיס), אבל יותר מכל, הנעליים של דודו. אמנם הן נראו גם בסצנה הקודמת אבל כאן אפשר לראות את העקבים במלוא הדרם.
בקטע כרטיסי הברכה אף מתנהל מאבק עיקש וגברי (למרות העקבים) בין ניסים לדודו על ליבה של עפרה חזה, כאשר כל אחד מהם מנסה לקנות עוד ועוד כרטיסי ברכה כדי להרשים אותה במספר הרב של חברים / קרובי משפחה שיש לו. בסצנה שהורדה בעריכה אוזה מציעה ללכת להביא סרגל ושבי אומר "אני לא מבין".

שימו לב גם לחסכנות, ויש יאמרו קמצנות, של אוזה, שמעדיפה לא לקנות כרטיסי ברכה אלא להכין אותם בעצמה. על כך אומרת עפרה חזה: "רעיון מוצלח, לא?" וניסים עונה: "כן..." ומגלגל עיניים. בכלל, נראה כי לאחר שהפסיד בתחרות עם דודו, ניסים לא במצב רוח הכי מרומם ול"גם לי יש רעיון!" של דודו הוא מגיב ב"גם לך יש..." ממורמר.



הסצנה מסתיימת בשיר המוכר והאהוב "שנה הלכה, שנה באה" במהלכו חומקים עפרה-לא-חזה ושבי להכנת הקטע הבא, שהוא אולי הקטע המפורסם ביותר בכל הפרק, "עפרה-לא-חזה, שבי והתפוחים". הקטע, העוסק בבחירת תפוחים למנהג התפוח בדבש, הוא משל על החיים, על החלטות ועל חוסר החלטיות, כאשר משפט המפתח שלו הוא: "כשיודעים מה רוצים, זה מאוד עוזר. גם לקונה וגם למוכר", משפט שכולנו משתמשים בו בחיי היום יום מאז ועד היום.

הקטע מתחיל בכמעט מוות של שבי על ידי עפרה בשל צעקותיו בדוכן, אבל הגעתם של עפרה חזה ודודו מונעת את האסון ואם מקשיבים היטב אפשר לשמוע את שבי שמח לאיד: "הנה את רואה, זה עבד". בהמשך אנו זוכים לשמוע על נפלאות התפוחים וסוגיהם השונים, כאשר המטרה היא להדגיש את ההחלטה הקשה שיש לבצע. כמו בחיים, אנו עומדים לעיתים בהחלטות קשות, וכשיודעים מה רוצים זה מאוד עוזר, גם לנו וגם לאלה שסביבנו.

עפרה חזה מבקשת תפוח חמוץ, גם מבפנים וגם מבחוץ, בחירה שמעידה על דרך חיים לא קלה ולא פשוטה, אך יש בה השלמה כלשהי. כזו שיודעת כי יש לעבוד קשה כדי להגיע לסיפוק אמיתי בחיים. היא מוסיפה את רצונה שיהיה מקיבוץ, מה שבהחלט מסמל תחושת שיתופיות ואחווה שתמיד היתה נטועה בה. ניסים מבקש תפוח דלישס מוזהב, מה שמעיד על דרך חיים מפונקת יותר, תאוותנית, כזו שבה יש דגש על הנאה ועונג, ושיהיה ממושב, כדי לחזק את האינדיווידואליות בניגוד לקיבוץ.

אוזה רוצה תפוח ענקי, שיספיק גם לחברים וגם לה. התפוח הענקי מסמל את החיים בעיניים גדולות, הצורך לצרוך כמה שיותר ולא להגיע לעולם לסיפוק, ובכל זאת גם לחלוק כמה שיותר עם החברים, כי בלי חברים האדם לבדו. הצורך לכמה שיותר גדול פועל לרעה במקרים מסוימים, וגם במקרה הזה, בשל גודל התפוח, אוזה נתקעת בניסיון לחזור לחור שלה.

ומה עם שבי? שבי פועל בדרך החיים הפשוטה ביותר, זו שזורמת עם מה שבא, בלי תכנון לעתיד ובלי יותר מדי מחשבה. "שבי, מה אתה רוצה?", "מה שיצא", והוא מרוצה. הוא אפילו לא ממש יודע למה הוא מוכר דבש ותפוח, הוא פשוט עושה את זה כי זה שם.

לאורך כל התהליך עומד דודו מהצד, מתחבט, מתלבט, לומד מדרכיהם של האחרים. כולנו היינו במצבו לא מעט בחיינו. מה לעשות? במה לבחור? מהו יעודנו בחיים? אין ספק, כשיודעים מה רוצים זה מאוד עוזר...

דרך מסוימת לסיים את המשל היתה להשאיר את דודו בסופו של דבר בלי תפוחים בגלל חוסר ההחלטיות שלו, מה שבהחלט קורה לא מעט במקרים כאלה. אבל ב"פרפר נחמד" אין סופים עצובים. בחינת המצב רק הביאה את דודו להחלטה מסובכת וספציפית מאוד. לחי אחת אדומה, ולחי אחת ירוקה, ושיהיה מהגליל. תפוח זה מייצג את החלום הבלתי אפשרי, ללכת בעקבות החלום למרות הפחד שהוא לא יתגשם וכנגד כל הסיכויים. עפרה-לא-חזה ושבי מסרבים לקבל בחירה זו אבל דודו מעמיד אותם על טעותם. הוא מוצא את התפוח הנחשק ועוזב כמנצח עם דבש לאחר שהגשים את חלומו. לא לפני שהוא זוכה לשמוע שוב את המשפט המבריק "כשיודעים מה רוצים...".

במעבר חד אנו זונחים את הפילוסופיה של דרך החיים כתפוח ועוברים להתעסק בדברים פשוטים יותר ב"ניסים וארבעת המינים". לא שבארבעת המינים אין עומק, אלא שמשל זה מועבר כבר בגיל צעיר גם בבתי הספר ובגנים - ארבעת המינים כארבעה סוגים שונים של אנשים, עם / בלי טעם וריח, והוא פשוט יותר להבנה מאשר החיים כתפוח, עליו ניתן לכתוב מאמרים שלמים.

ניסים מציג את ארבעת המינים, מה שמאפשר לימוד של ספירה עד ארבע וגם אמירה נכונה של המספרים בלשון זכר, כפי ששבי מתקן את עצמו משתיים לשניים. לאחר מכן נבחרים ארבעת המינים על ידי דודו, צמד העפרות ושבי, כאשר אין הפעם קשר ממשי בין המין בו כל אחד בחר לתכונות האופי הספציפיות של אותו אדם, ואין בקטע זה עניין של ממש למעט ניסים שלא זוכר את הטקסט שלו ומקבל עזרה מהעפרות. על כל עניין הפיטם כקונוטציה מינית אני מעדיף שלא להרחיב. הבה נשאיר זאת בין שבי לפיטם.




לאחר השיר על הסוכה הנהדרת אנו מגלים כי לחג הסוכות יש שם נוסף ושבי ואוזה מנסים לנחש אותו. כרגיל הם לא ממש מצליחים, אבל רמז מדודו עוזר לאוזה להגיע לפתרון. בקטע זה דודו מתגרה בבובות פעמיים. פעם אחת באוזה כשהיא אומרת לו "מי לא יודע?!" והוא עונה לה: "את!", ובפעם השניה בשבי כאשר הוא מחקה את קריאת ה"ווה ווה ווה" שלו.

השיר הלפני אחרון, העוסק באסיף הפירות האחרונים מהעצים, הוא מהשירים המוכרים יותר בפרק, ועורר מחלוקת מרובת שנים בין אנשים רבים על השאלה כיצד יש לשיר את השורה השלישית בשיר? "רק תפוח אחד אחרון ויחיד" שמתאים כי הוא מתחרז עם החלק השני של הבית שמסתיים ב"וכך אני אגיד", או "רק תפוח אחד אחרון וחביב" שמתאים בשל הביטוי "אחרון וחביב". לא אספיילר פה את התשובה הנכונה.

ולבסוף, מגיע הקטע האחרון של הפרק, הקטע על שמחת תורה, בו מקבל הפרק תפנית והופך לדתי במיוחד. בתחילת הקטע מוצגים הדגלים, אותם הבובות לא יכולות להחזיק ולכן מבקשות מדודו שיחזיק בשבילן, ואנו נחשפים לדגל מדהים מסוגו. בדגל רואים את ארון הקודש, והדלתות שלו נפתחות! מדהים. לאחר מכן מגיע השיר האחרון של הפרק, שיר שבספק אם יהיה אפשר לשמוע אחד כמוהו כיום בתוכניות ילדים, למרות שיהיה משעשע לשמוע את מנחי ערוץ הילדים שרים "אין אדיר כה'... אין גדולה כתורה...". היו ימים שלערכים יהודיים היתה משמעות בחינוך ילדינו.

בהמשך השיר הפתעה! מצטרפים לאולפן המוני ילדים ילידי סוף שנות ה-70 ולבושים בהתאם, וכולם רוקדים יחד לצלילי "מפי אל, יבורך כל ישראל...".

דודו מברך את הקהל בבית, וכמו כל דבר טוב, גם הפרק הזה מגיע לסיומו.




לכל הילדים, הקטנים והגדולים, ברכות לשנה החדשה.
שתהיו בריאים וחזקים. ושנה טובה גם לאמא, ולאבא. לסבא ולסבתא.
שנה טובה לכל עם ישראל!
שנה טובה, מפרפר נחמד.


הפרק ב-youtube - חלק ראשון
חלק שני (יש לציין: האיכות לא משהו, יש בעיית סינק רצינית, וחסרות 5 הדקות האחרונות של הפרק).