בזמן האחרון, מוצף מסך הכסף בסרטים בעלי סוף מפתיע, בו פרט קטן שמתגלה בסיומה של העלילה, משנה את כל התמונה. זה התחיל די מזמן, ולא בצורה בולטת כל כך, בסרטים של טרנטינו, כמו כלבי אשמורת וספרות זולה, והמשיך עם מועדון קרב של דיוויד פינצ`ר והחוש השישי של שמאלאן.

העיקרון הוא פשוט, מראים לך תמונה, ומסתירים פרט אחד קטן.... כשמגיע הסוף אתה נכנס לשוק, ואומר "אלוהים אדירים, זה משנה לגמרי את כל התמונה!".

בנקודה הזו אני רוצה לעצור רגע, ולהזהיר מראש לכל מי שלא ראה את הסרטים עליהם אני מדברת, הטור הפעם יכלול ספוילרים, אז אם לא ראיתם, אני מציעה לראות ורק אז לקרוא.

ונחזור חזרה. ההקבלה בין סרטים של טרנטינו לגל החדש והמפותח שפוקד אותנו לאחרונה אינה מקרית. בשני המקרים הבמאי/תסריטאי מתבססים על התכונה הכל כך אנושית שלנו, לשכוח שלכל מטבע יש שני צדדים, ולמהר לשפוט עוד לפני שאנחנו יודעים במה מדובר, אחרי ששמענו רק צד אחד של הסיפור. את טרנטינו, במקרה הזה, גורם ההפתעה עניין קצת פחות. יותר עניין אותו איך כמה סיפורים משתלבים זה בזה. באופן מעוות אולי קמעה, הוא מזכיר לי בכך את הסופר סטיבן קינג, שתמיד יתן לך להכיר את הדמות ולפתח אליה סימפטיה, גם אם עוד כמה עמודים היא תחדל מלהתקיים.

אבל אז באו פינצ`ר ושמאלאן, והלכו צעד אחד קדימה. הם החליטו להעלים פרט שלא רק ישפוך עוד אור על הפרשה, אלא ישנה לחלוטין את המשמעות.

ב"מועדון קרב" למשל, סרט שעוסק במרד טרוריסטי, לא פחות, הרעיון האמיתי כמו מתמוסס לנוכח גורם ההפתעה והעובדה שמדובר בסה"כ באותו אדם רק עם אישיות מפוצלת. הבעיה היא, שכל הרעיון הטרוריסטי שעומד במרכז הסרט, נעלם לנוכח השאלות הפסיכולוגיות שעולות ומנקרות לך במוח אחרי שסיימת לצפות בסרט, ובאיזשהו מקום, בעיני לפחות, זה די דומה למה שטיילר דידרן (גיבור הסרט) עושה כשהוא מקרין סרטים לכל המשפחה. אתה מכניס פריים אחד הרסני בתוך סרט לכל המשפחה, לא מספיק כדי שממש תזכור שראית את זה, אבל זה מחלחל לתוך התת מודע שלך ומשתקע שם. ככה גם כל המסרים הטרוריסטים המפחידים שהועברו בסרט. לא ממש זוכרים את זה. זה סתם ברקע. אז הם פוצצו כמה מבנים והרגו חפים מפשע. ביג דיל... יותר חשוב ומעניין זה איך לעזאזל לא הבנתי שזה פיצול אישיות?



אל תבינו אותי לא נכון, אחלה סרט, מתה עליו והכל. משחק נהדר תסריט מצוין, ובכל זאת...

והחוש השישי של שמאלאן. הנה עוד סרט על אותו עיקרון, אבל הרבה יותר מעניין אותי לדבר על בלתי שביר, סרטו השני.

שוב ברוס ויליס מלוהק בתור הגיבור של הסרט. הברקה ליהוקית בעיני, אם כי פחות מפתיעה עם זוכרים את 12 קופים המצוין (ושוב נכנס לנו בראד פיט לתמונה, שגם במקרה שלו הוא הפך לליהוק סדרתי של פינצ`ר, ע"ע שבעה חטאים).

בבלתי שביר, יש לנו המון דקויות במהלכו של הסרט, שמדגישות היטב את עניין השיפוט המהיר שאנו מבצעים תמיד, מבלי להכיר מספיק את הרקע.

בתחילת הסרט עולה ויליס, הגיבור, לרכבת. בחורה מצודדת מתיישבת בכסא שלידו, ובעוד היא מסדרת את המזוודות שלה למעלה, מעל המושב, ויליס מחליק בעדינות את טבעת הנישואים מעל אצבעו, ודוחף אותה אל הכיס. בהקרנה שאני הייתי, ומשהו אומר לי שגם בשאר ההקרנות קרה אותו דבר, עבר בקהל רחש צחוק קליל. "איזה מנייאק!" חשבו כולם באותו רגע. אבל לאחר תאונת הרכבת, כשאשתו ובנו מגיעים לאסוף אותו הביתה, מתברר לנו שהוא ואשתו בכלל פרודים, הוא ישן בחדר אחר בבית כבר זמן רב, ובכלל, מטרת הנסיעה היתה למצוא לו דירה אחרת בעיר אחרת, שיהיה לו איפה להיות לכשיושלמו הגירושים. אז מי פה המנייאק? וויליס? או אנחנו על ששפטנו אותו בחומרה מבלי להכיר?

לאורך הסרט זה חוזר על עצמו, וכמובן גם שמגיע לשיא בסיום המפתיע, שאם תשאלו אותי, מגיע רבע שעה באיחור, או מינימום שעה לפני הזמן, תלוי איך מסתכלים על זה. כך או כך, לא ממש נשארים אדישים...

בכל מקרה, הנקודה היא שבזמן האחרון זה מרבה להופיע בסרטים, והשאלה הנשאלת היא, עד כמה זה בכלל נחוץ?

כמה סרטים כאלה אתה כבר יכול לראות, לפני שמיצית את הגימיק?

ראית החוש השישי, ראית גם את בלתי שביר. אותו דבר. יאללה, בן אדם, תתחיל לחדש, נמאס לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם!

אבל אולי זה רק אומר שצדק מי שקרא לנו דור האיקס. שככל שאנחנו רואים יותר ושומעים יותר ומודעים יותר, כך גם יורד סף הגירוי שלנו, ופתאום אנשים מתחילים לראות סרטי סנאף, כי מוות מבוים כבר לא ממש עושה להם את זה.

אולי הלכתי קצת רחוק מדי הפעם. לא יודעת. אני מניחה שאתם כבר תשפטו. אבל מה שלא יהיה, אני חושבת שכדאי קצת לעצור ולחשוב על זה, כי בסוף היום, רק צעד קטנטן מפריד בין גאונות לטירוף.