JD ואני
\"סקרבס\" אולי לא שינתה את חיי, אבל היא בהחלט עוזרת לי לחיות אותם. צעד אחרי צעד. הסדרה של חיי, כתבה מס` 11
מאת: יאן איטור
פורסם: 23-08-2006
76 תגובות
בטח יש לו שכן שנון וחכם שתמיד נותן לו עצה טובה. הגינה של הבית שלו מאוד מטופחת ותמיד ירוקה, המכונית שלו נוצצת ונוסעת כמו חלום. בכל רגע נתון הבחור מכיר בדיחה ממש טובה ויש לו אך ורק סיפורים מעניינים, מדהימים אפילו.
לבחור הזה יש הרבה חברים טובים, שמלווים אותו לכל מקום, גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הקשים, וכשאלו מגיעים הוא מצליח לפתור את כל הבעיות שלו במחי 22 דקות כולל שתי הפסקות לפרסומות.
Any minute now, my ship is coming in
I'll keep checking the horizon
תמיד יצאתי מנקודת הנחה שתוכניות טלוויזיה לא שינו את חיי. הן אולי שפכו עליהם אור חדש או עזרו לעצב חלק מדעתי על העולם, אבל מעולם לא מיהרתי לייחס כזו יראת כבוד לטלוויזיה בתור מה ששינה את חיי. וזה לא שהטלוויזיה לא היתה חלק מהילדות שלי - ראיתי את "צבי הנינג'ה" ואת "החתולים הסמוראים", גדלתי על סדרות אקשן כמו "הרקולס" ו"זינה" ונדהמתי מסדרות פנטזיה כמו "גולשים בזמן" ו"באפי". הטלוויזיה באמת ליוותה אותי כל השנים האלה, אבל היא לא היתה בעלת השפעה מכוונת. או שלפחות ככה חשבתי.
גם בכל השנים בהן גלשתי ועודני גולש בנבכי האתר, מעולם לא הצלחתי להבין כיצד אנשים נותנים את הקרדיט על עיצוב חייהם לסדרות טלוויזיה, לדמויות בדיוניות, לעלילות מוכנות מראש עם פסקול מוכן מראש או עם טוויסט שנחזה כבר בתחילת הפרק. פשוט נשגב ממני שדבר כה משמעותי יכול להיות מושפע מדבר שנראה לי כל כך טריוויאלי.
דעתי השתנתה עם "סקרבס".
כן, "סקרבס", סדרה שהיא בסך הכל לא ענקית רייטינג ולא חביבה קבועה של המבקרים, לא סדרה מהפכנית, לא מיוחדת במינה. קומדיה קטנה בהשוואה למתחרות שלה בשוק. בספר היסטוריית הטלוויזיה, "סקרבס" היתה אולי זוכה בפסקה קטנה בהשוואה לדפים שהיו נשפכים על "סיינפלד" או על "הסימפסונס". מכל הבחינות נראה שעלילותיהם של הרופאים המשוגעים ב"סקרבס" לא נועדו לגדולה. אז למה דווקא "סקרבס" שינתה, או ליתר דיוק השפיעה על חיי?
את "סקרבס" הכרתי בערך בכיתה י"ב. העונה הראשונה שודרה אז לפני חדשות חצות, במקום הראוי לה על-פי חוקי הטילעוד של ערוץ 2. שמעתי עליה עוד לפני, גם מחברים וגם מכל מיני חדשות בידור אמריקאיות שאפשר למצוא בערוץ E. מכל חברי הקאסט זיהיתי רק את דונאלד פייסון כ"היי, הנה ההוא מ'קלולס'". כל השאר היו אנונימיים מבחינתי, ודי הסתפקו בכינויים - "הבלונדה", "העצבני" ו"זה עם השיער". מי היה מאמין ששלוש שנים אחר-כך אני אתרגש מביקור אפשרי של זאק בראף בארץ.
אני זוכר בדיוק את הרגע בו "סקרבס" שבתה אותי. זה היה הפרק הרביעי בסדרה, הפרק בו JD מגיע לטפל בגברת טאנר (קת'רין ג'וסטן, מיסיז לאנינגהאם!). JD מבין שהחולה שלו גוססת ואם לא תעבור טיפולים הולמים היא תמות בקרוב. כל הפרק מתנהל ויכוח (טוב, סוג של ויכוח, כי לך תנסה להתווכח עם מיסיז לאנינגהאם) על הצורה בה צריך להתמודד עם העניין. מצד אחד ניצב JD שראה את הכיוון ההגיוני - לטפל בבעיה ולנסות לפתור אותה על מנת להאריך את חיי החולה שלו. מהצד השני, ניצבה גברת טאנר עצמה, שפשוט קיבלה את רוע הגזירה והעדיפה לבלות את רגעיה האחרונים לא על שולחן הניתוחים אלא בלחיות את החיים.
עד סוף הפרק הספיקה גברת טאנר לנשום את נשמתה האחרונה, אבל לא לפני שלימדה את JD ואותנו הצופים לקח חשוב. בסצנה בה היא לא מבינה מדוע אינו חי את החיים, והוא מצידו מתוודה בפניה שהוא רועד מפחד מהחיים, ובתמורה היא מעניקה לו את החיבוק הכי אוהב שראיתי בטלוויזיה - זו היתה הפעם הראשונה שירדו לי דמעות בגלל סדרת טלוויזיה.
I'll stand on the bow, feel the waves come crashing
Come crashing down, down, down... on me
הנה סיפור, ותעצרו אותי אם כבר שמעתם אותו פעם. בחור מגיע לעולם הגדול עם המון שאיפות ומתחיל לחפש את החלקה הקטנה שלו ביקום. הוא לא מצליח למצוא את העבודה שרצה ומסתפק במשרה לא נחשקת שלא מספקת אותו בכלל. הוא פוגש מישהי, והם מתאהבים, אבל הוא עושה המון טעויות והיא עוזבת אותו בסופו של דבר.
ואז הוא גם נהיה חולה וצריך להתחיל לקחת תרופות. הוא מתחיל לריב עם החברים שלו ומוציא עליהם כל מיני כעסים שצבר מהבוסים בעבודה ומדו"חות חניה שהוא קיבל יום קודם, לבסוף הוא מתרחק מהם בזעם. ואז הוא מוצא את עצמו לבד, ושבור.
הוא שבור כי הוא גילה לאט לאט שהחיים הם לא מה שהבטיחו לו בעלון הפרסומת. הוא מתחיל לשאול שאלות כמו "מה המשמעות של כל זה?" ו"למה אני פה בעצם?" וכשהוא לא מוצא תשובות הוא מתחיל להתייאש מהמצב אליו נקלע.
יש משהו בסדרות בי"ח שאני מאוד אוהב. אני אוהב את הצורה שהן פועלות ואת איך שהן מראות לנו לא רק את הרופאים אלא גם את האנשים שהם הרופאים. מי שמכיר קצת רופאים, או בני אדם בכלל, יודע שהמקצוע של להציל אנשים אחרים הוא לא קל. הוא לוקח ממך הרבה שלוות נפש, כי בכל רגע נתון אתה יודע שבידיים שלך מונחים חיים של מישהו. לפעמים מרוב שאתה נאבק להציל חיים של אחרים אתה שוכח להיאבק על החיים שלך.
אני לא יכול לומר שאני אדם אופטימי, אני לא זה שמחפש את החצי המלא של הכוס ואני לא ידוע ברבים כאיש חייכן במיוחד. מה שבטוח, שכמו כל בן-אדם אחר גם לי היו תקופות רעות. אני מחזיק בראיית עולם מאוד ריאליסטית, אני לא מאמין באיזה טוב ששומר עלי או בקארמה או אפילו במזל טוב. אני חושב שמאותה נקודה אפשר להבין למה היה קשה לי להתחבר לרעיון לפיו הטלוויזיה יכולה לשנות אותך. אני פשוט לא רואה איך זה אפשרי. אני מעדיף להשאיר הכל פשוט, מה שקל קל ומה שקשה...
אני זוכר שזה היה לילה קר, לפני שנתיים. הייתי בקושי ארבעה חודשים בצבא, צוציק שרק יצא מהבה"ד ומעולם לא ראה גדוד מימיו. זאת בעיה מוכרת לאנשים מהמסלול שבחרתי, כי אתה אף פעם לא יכול להרגיש חלק אמיתי מהגדוד בו אתה נמצא. אם לא היית שם כדי להכיר את ההווי, ואת הסיפורים, אם אתה לא יכול להתחבר אל הדמויות, מה לכל הרוחות אתה עושה פה?
וזה מה ששאלתי את עצמי, כל יום, כל הזמן. החיים לא היו זוהרים בכלל אז, לדעת שרק יומיים מתוך שבועיים יהיה לך עם מי לדבר, עם מי לחלוק סוג של רגש אמיתי. בשאר הזמן הייתי תקוע בבסיס, בלי חברים, בלי שום סימפתיה ובלי כל רצון לחיות.
ואז, באותו לילה קר, היתה לי משמרת בעמדת הבונקר המרוחקת מהבסיס, והכי מעפנה מכל העמדות על-פי דעת הרוב. ארבע שעות, בין שתיים לשש בבוקר, לבד. קר, מאוד קר. החיסרון הגדול של משמרות כאלה הוא שאתה לבד, וזה אף פעם לא כיף. כי כשאתה לבד אין שום דבר שימנע ממך לחשוב על כל מיני דברים. למשל - "מה המשמעות של כל זה?" או: "למה אני פה בעצם?" וכשאתה לבד והמים השקטים אכן חודרים עמוק, נורא קל לאבד את הצפון.
באותם רגעים, בערך 5 בבוקר, הרגשתי שאני לא יכול יותר. שנאתי כל רגע בחיים האלה שהגרלתי, שנאתי את המצב הזה שהייתי בו, שנאתי את האנשים בגדוד, שנאתי את התפקיד שלי, שנאתי את העובדה שאין לי אף אחד בעולם שאני יכול להרגיש ממש קרוב אליו, שנאתי את הקור המקפיא של הלילה החברוני והכי הכי, שנאתי להיות לבד. מתוך כל הייאוש הזה התחלתי להסתכל על הרובה שלי, רובה טוב שתמיד שמרתי נקי, באותם רגעים לא היה אכפת לי מרמת החלודה של הקנה, אבל בהחלט השקעתי תשומת לב יתרה באותו קנה. אני זוכר את הטעם של הקנה, אני זוכר שהשקעתי שתיים שלוש שניות על איפה אני יכול להניח את הלשון שלי בפה בצורה שלא תפריע לו. אני זוכר שרצו לי בראש המון מחשבות והמון כעסים ובעיקר הרבה עצב ותחושת כישלון עצמי שלא הרפתה ממני כל החודשים האלה וכעת התפרצה במלוא עוזה. אני זוכר את השקט שהיה אז, באופן די תמוה. ואז התחילה הזריחה, ואור חלש ואדום פגע בפניי בין הרי יהודה. כשזה קרה קפאתי, כאילו באותו רגע הייתי מחוץ לגוף שלי והסתכלתי על מה שאני בעצם עושה. ראיתי את עצמי עומד לעשות משהו מאוד מטופש, וזה הפחיד אותי.
הוצאתי את הקנה מהפה והשלכתי את הרובה הצידה. מיד אחרי זה קמתי ורצתי להקיא את כל מה שהבטן שלי החזיקה ביומיים האחרונים. כיסיתי את הכל עם חול, הסתרתי כל סימן למה שקרה או יכול היה לקרות, לבסוף חזרתי לנקודת העמדה שלי והרמתי את הרובה, שמתי אותו בידיים שלי וחזרתי לשמור.
שתקתי במשך שעה שלמה וראיתי את הזריחה עוברת את העמדה שלי ומגיעה אל כל פינות הבסיס. בשש כבר באו להחליף אותי. לא אמרתי כלום לסמל התורן ופשוט הלכתי לחדר, שם נשכבתי במיטה שלי עם הפנים לקיר ונתתי לדמעות לרדת על לחיי במשך כמה שעות טובות. ואז נזכרתי בפעם האחרונה שירדו לי דמעות. ונזכרתי ב-JD.
ביציאה הראשונה שלי הביתה הורדתי תוכנת שיתוף קבצים וחיפשתי את כל פרקי העונה הראשונה של "סקרבס". ראיתי כמה פרקים שיכולתי באותו סופ"ש ואת השאר השלמתי ברגילה הראשונה שהיתה לי. כשהעונה השנייה הגיעה לטלעד, כמעט שנה אחרי כל האירוע הזה, כבר לא הרשיתי לעצמי להחמיץ אף פרק.
And you say be still my love
Open up your heart, let the light shine in
במשך הרבה זמן, חשבתי על זה שעצם העובדה שלא ביצעתי את אקט ההתאבדות שתכננתי אי שם בעמדת הבונקר מעיד על פחדנות. פחדנות שייחסתי בקלות לשאר הפחדים שלי מהעולם הזה. אבל בעזרת "סקרבס" הצלחתי להבין שזו לא היתה פחדנות, זו היתה גבורה.
זה הקטע שהצלחתי להבין - החיים הם לא סדרת טלוויזיה, הם לא מתוכננים מראש ולכל סיטואציה יש כמה וכמה פתרונות אפשריים ולא רק אחד. לפעמים אתה יכול להרגיש הכי בר מזל בעולם, ולפעמים המזל יצחק לך בפנים, לא משנה כמה תילחם בו. וזה מה שמפחיד אותנו כל כך, שאנחנו לא יודעים מה החיים צופנים לנו, אנחנו פשוט לא יכולים לנחש. אי אפשר לדעת אם תהיה לנו עבודה טובה או אם מערכות היחסים שלנו תהיינה חלקות ומאושרות. ואם אתה נכשל, ואתה תיכשל הרבה פעמים במהלך החיים האלה, אתה תתמודד איתם ותנסה להמשיך הלאה. וזו לא בושה לתת להם להכניס אותך להלם מדי פעם, אפשר לעבור גם את זה. עם קצת עזרה מחברים או איזה מקום בו כולם שמחים לראות אותך. בסך הכל אתה חי רק פעם אחת, תחיה כמו גיבור.
"סקרבס" מלווה אותי המון מאז, חמש עונות אני עוקב אחרי הסדרה, משקיף על החיים של הדמויות ולומד מהם. ואני באמת לומד מהם, דבר שעוד לא קרה לי עם אף סדרה אחרת. באופן פרדוקסלי אני מאפשר לדבר שאני הכי לא מאמין בו לקרות. אני נותן ל"סקרבס" להשפיע עלי ולעזור לי. כפי שלא האמנתי שאפשרי. בהרבה מובנים, "סקרבס" היא החיבוק לו חיכיתי כבר הרבה זמן.
הנה סיפור, ותעצרו אותי אם כבר שמעתם אותו פעם. בחור מגיע לעולם הגדול עם המון שאיפות ומתחיל לחפש את החלקה הקטנה שלו ביקום. הוא מנסה לחיות טוב, שומר על הבריאות שלו ואוכל הרבה ירקות כמו שאימא שלו אמרה לו. הוא מנסה להסתדר עם הבוס שלו למרות כל העבודה הקשה שהוא ממטיר עליו, העיקר שיש משכורת בסוף החודש.
הוא אפילו מנסה את מזלו עם בנות מדי פעם, אבל הוא לא נכנע אם זה לא הולך לו באותו ערב. הוא מתקשר כל כמה ימים לחברים שלו ושואל אותם מה שלומם, הוא גם מרים טלפון בסופי שבוע להורים, שלא ידאגו מזה שהוא לא אוכל ירקות. יש לו קצת כסף, מה שמאפשר לו להתפנק קצת. קשה לו מאוד עם העומס והמצב הנוכחי, אבל הוא לא מוותר הפעם. הוא ממשיך הלאה.
"סקרבס" היא סדרת טלוויזיה טובה, קומדיה קטנה ואיכותית. היא אולי לא שינתה את החיים שלי, אבל היא בהחלט עזרה לי להתחיל לחיות אותם.
Don't you understand?
I already have a plan
I'm waiting for my real life to begin...
חזרה אל פרויקט "הסדרה של חיי"