10. פרק סיום הסדרה של "אליאס" סיפק את הסחורה, ובגדול. הפרק היה עמוס ברעיונות מעניינים ובסצנות מרתקות, וסגר באופן מכובד וראוי את המעגלים החשובים. הגדולה האמיתית של הפרק היתה ההתמקדות בתימות הבסיסיות שליוו את הסדרה לאורך כל דרכה - מציאות מול דמיון, הורים מול ילדים, אמון ובגידה, זהויות והתימה הבולטת מכולן - גורל מול בחירה. הבחירה האומנותית להשתמש בפלאשבקים מחייה של סידני היתה מוצלחת במיוחד שכן היא סייעה לצופים לחקור את המסתורין הגדול ביותר שאופף את דמותה של סידני בריסטו - האם הגורל הוא שדחף אותה להיות מרגלת או שמא היא בחרה בכך בעצמה? ולמרות הרמזים ההפוכים שנשתלו לאורך הפרק, הסצנה הנהדרת עם סלואן היתה זו שהביאה את התשובה הסופית והחד משמעית - סידני בחרה להיות מרגלת, כי היא אוהבת להיות מרגלת. נקודה. סצנת הסיום של הפרק (ושל הסדרה) היתה מבריקה במיוחד וחידדה את ההבדל בין סידני לבין איזבל הקטנה שבוחרת בחיים הנורמאליים על אף יכולותיה המיוחדות. כמה יפה, כמה חכם. אבל הסצנה היפה ביותר בפרק היתה זו שבה מספרת סידני לג'ק על "העבודה החדשה" שלה בבנק. פערי הידע בין שתי הדמויות בסצינה, בפרט על רקע מה שהצופים יודעים בזמן הצפייה בה הופכים אותה למרתקת, מרגשת ומאירת עיניים. מבחינה עלילתית הפרק היה מופרך במיוחד, אבל למי אכפת? לפחות קיבלנו תשובות לכל השאלות שליוו את הסדרה - התברר בדיוק מה רמבלדי יצר שעניין כל כך את סלואן; סלואן בא על עונשו בגין מעשיו הנקלים; סידני ואמא שלה סגרו סוף סוף את החשבון; וגם אירינה קיבלה עונש על תאוות הכוח הבלתי נשלטת שלה. סארק היה במיטבו, מרשל הפגין גבורה וחכמה, ומעל לכל - המוות של ג´ק בריסטו - הדמות הטובה ביותר בסדרה לטעמי - היו פשוט מושלמים. "זהות בדויה" אולי לא תיכנס לפנתיאון הטלוויזיה כאחת הסדרות הגדולות ביותר, אבל היא בהחלט סיפקה בידור אינטליגנטי - במיוחד בשנותיה הראשונות - לצופיה הנאמנים (איתן גשם).

9.5. סוף סוף קיבלנו בחזרה את איימי, ברייט, האנה, אנדי, ובסופו של דבר - גם את אפרם. "אברווד" פתחה עונה רביעית (ולצערי גם אחרונה) בפרק מרגש ומהנה נוסף, כמו שהיא יודעת. המשחקים בין אנדי לנינה, מערכת היחסים בין איימי לאמה ובין איימי לאחיה, ואפרם ששב אחרי מספר חודשים בניכר, יחד עם מיני-תעלומה (שנפתרה במהירות) בנוגע לזהות המתחתנים, הפכו את חזרתה של "אברווד" לחגיגה קטנה. ברוך שובכם.



9. שמעו, אפשר להשוות בביקורות נגד טום הנקס ונגד SNL. אפשר לומר שהם קפצו מעל הכריש, שהם כבר לא רלוונטיים, לא מעניינים. אבל שימו את שניהם ביחד ופתאום הכל חוזר אחורה לימי הזהב. התוכנית השבועית של הנקס ב-SNL, ביחד עם מנה גדושה של להקת רד הוט צ'ילי פפרז, היתה אחד האירועים היותר מצחיקים בטלוויזיה השבוע. החל ממונולוג רווי רפרנסים ל"צופן דה וינצ'י" וכלה במחווה ללהקת Right Said Fred וז'אנר היורו-פופ הנוראי. הנקס, ביחד עם הקאסט הטרי של SNL (כמה אפשר לשבח את אנדי סאמברג וג'ייסון סודקיס, זה פשוט לא נמאס), הוכיח שהוא אולי שחקן רציני אבל קומיקאי משובח אף יותר. מה אני אגיד לכם, לפעמים אפשר למצוא בטלוויזיה הוכחה לזה שמינוס ועוד מינוס זה פלוס (עידו f. כהן).

8. ושוב פרק נפלא של "סאות' פארק". "מותו של אריק קרטמן" הכיל בדיוק את כל האלמנטים שגורמים לי להמשיך ולצפות בסדרה הזאת למרות כל הטענות שיש לי כלפיה. הרעיון עצמו - לגרום לקרטמן לחשוב שהוא מת כי מתעלמים ממנו (הוא אפילו לא העלה על דעתו שיתכן שהוא פשוט עיצבן אותם) - הוא רעיון מגניב, והביצוע רק הפך אותו להיסטרי פי כמה. ההטרדה שלו כ"רוח רפאים" את באטרס, ההליכה אחורה בכל פעם שהוא חשב שהוא "סיים את המשימה שלו", המבט על פרצופו בסיום כשהבין שהוא לא באמת מת - כל אלה ועוד הפכו את הפרק הזה לפרק טוב נוסף בשרשרת של כמה פרקים מצוינים שאנחנו מקבלים מהסדרה הזאת בזמן האחרון.

7. "ממעמקים" נפתחה השבוע בפרק שאפשר לסכם אותו במילה אחת: "מעניין". אהבתי את אלמנט המסתורין בסדרה, את העובדה שיש "משהו במים" שאנחנו לא ממש מצליחים להבין מה הוא. אהבתי כמה מהדמויות שהוצגו לנו בפרק הראשון - הנער שמצא ביצה של אחד מהיצורים הללו והוא לוקח אותה איתו הביתה, המדענית שחייבת לחקור "מה קורה פה". גם הסיפור עם ריצ'רד הצוללן ואחיו נעשה בצורה מרתקת. פרק פתיחה שבהחלט עושה חשק להמשיך ולצפות בסדרה.

6. צמד פרקים לפני סיומי העונות של "אבודים" ושל "24" החליטו ב-Xtra HOT לשדר את צמד פרקי הסיום של "24" במוצ"ש הקרוב ברצף, ואת פרקי הסיום של "אבודים" ברצף בשבת שלאחר מכן. החלטה חכמה וטובה. כל הכבוד.

אין 5 השבוע.

4. תהייה: הפרומו של "ג'ייק מתקדם" מדבר על עונה חדשה של הסדרה. האם בעיני ערוץ 3 פרק אחד ששודר לפני חצי שנה הוא עונה שלמה? (Mr. Wings)

3. לפחות על פי פרק הפתיחה, "כריסטין הישנה" מצטייר כסיטקום עלוב נוסף מהדור הישן, שמתהדר בבדיחות לא מצחיקות בעליל, שנקודת האור היחידה בו היא ג'וליה לואיס דרייפוס, שמצליחה רק לעיתים רחוקות להציג ניצוץ קטנטן מהימים העליזים ב"סיינפלד". אז אולי זה ישתפר בהמשך, אבל כרגע מדובר על מוצר טלוויזיוני עלוב למדי.



2. ודווקא כשחשבנו שהשארנו מאחור את צרות המסך המתוח ב-yes, הגיעו שלוש הדקות הראשונות של "קוראים לי ארל" (בשידור המקורי ב-22:00) והוכיחו לנו שטעינו - שוב שידור לא נכון, במסך מתוח, כשהתקלה הזאת מסתדרת כאמור רק שלוש דקות אחרי פתיחת הפרק. למה אנחנו צריכים לקבל אירועים כאלה שוב ושוב ושוב?

1. כל הדברים שנאמרו בשבוע שעבר על צורת השידור של "זהות בדויה" יכולים להיאמר גם השבוע. ככה זה כשפרק סיום הסדרה משודר במסך מתוח, כשהתמונה מעוותת. מבחינתי, מדובר בלא פחות ממחדל. שוב - האשמה היא לא בהכרח אצל אנשי AXN, אבל אם הם לא מצאו דרך לפיתרון הבעיה (אם הם בכלל חיפשו אחד כזה), אז המחדל הוא בראש ובראשונה שלהם.


בשולי הממיר
ב"ורוניקה מארס" חזינו השבוע להפתעתנו בג'ורג' מייקל ובמייבי של "משפחה בהפרעה". הפתעה נעימה.

ב"עקרות בית נואשות" התארח קייל מקלכלן כאורסון. מנסה לשחזר את ימיו מ"טווין פיקס"?

אביו של הילד-ששומע-את-אלוהים ב"האוס" הוא ויליאם קאט, שזכור לילדי האייטיז כסופר-גיבור השלומיאל בסדרה "The Greatest American Hero". כאילו זה לא מספיק, מתברר שהוא גם שיחק בסרט האימה "House"', בסרט ההמשך שלו "House IV", ובסדרה בשם "Our House" (אסף רזון)

ואם כבר נוסטלגיה, הפעם לניינטיז. בפרק של "ג'אג" נצפו לפתע איאן זירינג, סטיב מ"בברלי הילס 90210", ומלאני צ'ארטוף, המנהלת מוסו ב"פארקר לואיס". כנראה שפריס ביולר היה ביום חופש (אסף רזון)