10. ההיי-לייט של השבוע שלי שייך למלקולם ולריס מ"מלקולם באמצע" החוזרים מהמחזמר "מאמה מיה" ומתחילים לשיר ולרקוד בצורה מופלאה את "Take A Chance". המבט המשתאה על פניהם של שאר בני המשפחה (ובמיוחד החיוך הממזרי על פניו של דיואי) אחראים לאחד הרגעים הכי מענגים על מסך הטלוויזיה בעת האחרונה. ובכלל, היה פרק נהדר, עם ג'סיקה שמתחמנת אותם, עם ריס שצורח "ונדטה!", כשהטירוף בעיניו, את לויס שיודעת הכל ובעצמה מתחמנת את כולם, ואת הקרב על פרל הרבור. אושר גדול.



9. פרק סיום העונה של "מגרש ביתי" עשה את זה בענק, עם סיום דרמטי נפלא, עם שיר מרגש עד דמעות שהתאים לאירועים בצורה מושלמת: הצעקות של היילי, כל הדברים שאנחנו לא יודעים (ובעיקר מי מבעלות שלושת התיקים הזהים נכנסה או לא נכנסה להריון חוץ מקארן), ההירואיות של ניית'ן שאולי תסתיים במותו (ואולי לא) - בקרב על העניין, "מגרש ביתי" כבר ניצחה מזמן את "האו-סי" איתה היא מתעמתת פחות או יותר על אותה המשבצת. מתי עונה 4?

8. "הצילו" שוב מוכיחה כמה שהיא מעולה, ובסיומו של פרק מרתק נוסף הביאה לנו כמה אירועים מצמררים ומרגשים: קילה הנישאת בזרועותיו של פרנקו, שצעק עליה בלילה הקודם על שאיבדה לו את הכדורים; הכבאים המנסים למנוע ממייק להתקרב אל גופתה של הבחורה איתה יצא לאחר עוד שריפה אותה הציתה. סדרה מצוינת, כבר אמרתי?

7. במשך כל העונה הראשונה של "איך פגשתי את אמא" עקבנו בדריכות אחר חיפושיו של טד למצוא את אשת חלומותיו וידענו היטב שרובין היא כנראה האחת שמתאימה בשבילו. את מערכת היחסים היציבה ומחממת הלב בין מרשל ללילי לקחנו כמובנת מאליו - וזו בדיוק הסיבה שסצנת הסיום בפרק סוף העונה הותירה אותי עם תדהמה מסוימת ועם עצב בלב. יופי של עונת ביכורים לסדרה קומית מ"הזן הישן" (פחות או יותר) שלא גורמת לך לנוע בכורסא במבוכה. שימשיכו כך.

6. גם ב"נמלטים" סיימנו עונה בפרק לא רע בכלל, אבל כזה שלא התקרב לרמות המתח וכסיסת הציפורניים של הפרק שקדם לו (וזו גם הסיבה לציון הנמוך יחסית). ככלל, עונת הפתיחה של הסדרה הזאת היתה מצוינת, והיא הצליחה לשמור על רמה גבוהה לכל אורכה. היא מתחה לאורך כל הדרך בצורה קבועה, ולמעט נפילה קטנה בדרך, שמרה על אחידות במשך רוב הזמן. נכון, לפעמים היה נדמה שהאירועים קצת נמרחים מדי, ובכל זאת המתח והעניין פיצו על כך. מעניין יהיו לראות לאן יקחו את הסדרה בעונתה השנייה.

5. והנה קונפליקט: הפרק אמש של "24" היה מצוין: מותח, מרתק, מרשים ויזואלית - במיוחד הקטע עם המטוס הנוחת על הכביש המהיר. כל הקטע עם הנשיא שמתעקש ליירט את המטוס היה נפלא בעיניי, ויכול להיות שהפרק הזה היה מקבל מקום של כבוד ברשימת הפרקים הגדולים בסדרה, אלא שדבר אחד העיב עליו - הסוף שלו. אותו טלפון שהנשיא לוגן קיבל בסוף וסידר לו שלוש שעות נוספות לחיות (כנראה) נראה כמו אחד מאותם דברים של"24" אין ברירה לעשות כדי להמשיך ולעמוד במסגרת הזמנים שהם לקחו על עצמם בגלל הפורמט של הסדרה. חבל, כי בדיוק כאן היה אמור להסתיים הסיפור של לוגאן כדי שהוא ייחתם בצורה מושלמת - ההתאבדות הדרמטית אותה כמעט ביצע.

4. "תאומות" נפתחה השבוע בקול ענות חלושה. על פי הפרק הראשון מדובר בעוד סיטקום נחות, דלוח ולא מצחיק בעליל, שאפילו 20 דקות שבועיות הן זמן ארוך מדי להקדיש עבורו, וזאת למרות התחלת סיפור יפה (בערך) של עוד משולש רומנטי טלוויזיוני (שבעצם ראינו בעשרות מקומות בעבר).

3. מישהו יכול להסביר לי למה בערוץ הראשון לוקחים סדרת רכש חדשה ("המחלקה לפשעים מסוכנים", ואני כבר לא מדבר על התרגום המזוויע) ומשבצים אותה בשיבוץ יומי בשעה 00:15? טיפשים.

2. אז אוקיי, כבר נתתם לה שיבוץ מזוויע. יש סיבה מיוחדת לשדר את הפרקים בסדר הזוי? קודם הפרק השלישי, אחר כך הפרק השני, ורק אחר כך פרק הפתיחה? (ואז שוב פרק שלישי, או משהו בסגנון). טיפשים, כבר אמרתי?

1. אבל אתם יודעים מה? לפחות התמונה נראית סביר אצלכם. אין לי דרך להעביר את הרגשתי כשצפיתי בפרק ששודר השבוע ב"זהות בדויה". הפרק - פרק אחד לפני פרק סיום העונה - שודר למרבה הזוועה במסך מתוח, כשהדמויות נראות לא-פרופורציונליות. אני לא יודע אם יש או אין ל-HOT את הטכנולוגיה לשדר במסך רחב. מה שאני כן יודע זה שזה נראה נורא. אני לא יודע אם הם קיבלו את החומר לשידור ככה, או שזה משהו שהם ביצעו במוקד השידורים, אבל מה שראו עיניי - מסך רחב שנמתח באופן לא-פרופורציונלי כדי להיכנס למסך - היה נורא ואיום. וכבר כמעט מגוחך להזכיר את האיחור ב-8 דקות בשידור הפרק במועד השידור השלישי שלו (שאמור היה להתחיל ב-00:30).



בשולי הממיר
דונה, החונכת הלסבית-או-לא של ברי ואן-דר-קמפ, היא השחקנית דיאן דלאנו שהיתה גם בובי גלאס ב"פופיולר", סטלה וויליס ב-ER ובעיקר תיזכר כשוטרת סמאנסקי מהעיירה סיסלי, אלסקה (אסף רזון).

ב"המחלקה לפשעים מסוכנים" הגיח מייקל אמרסון, הנרי גייל מ"אבודים", בתפקיד האיש הכחול הרע (עידו f. כהן).

ב"קוראים לי ארל" היה אדם גולדברג פיילו האובדני. בעברו הוא היה אדי מ"חברים" וג'ימי מ"ג'ואי" (עידו f. כהן).

ב"איך פגשתי את אמא" התארח רוברט מייקל מוריס, מיקי מ"הקאמבק", כלו, הדני רופ של התחנה בה עובדת רובין. חוץ מזה, אחרי שווילו הביאה את ווסלי (שהשתתף גם בפרק האחרון), הביא ווסלי את פרד - איימי אקר היתה פנלופי, אשת הגשם.