לא מעט יוצרים מוכשרים מסתובבים בהוליווד ומחכים לאותה "פריצה גדולה", לאותו תסריט שיקנה את ליבם של מנהלי הרשתות הארציות הגדולות ויביא אותם אל הקהל הגדול באמת ולתהילת העולם הבלתי נמנעת.

אלא שעל אף שחלק לא קטן מאותם יוצרים הם אנשים יצירתיים להפליא המסוגלים לכתוב תסריטים מקוריים ומפתיעים, בחיים - כמו בהוליווד - המציאות מכתיבה לא פעם את אותו תסריט שחוק ומשמים: רעיון מעניין לסדרת טלוויזיה מוצע למנהלי רשתות הטלוויזיה הגדולות, מקבל "אור ירוק" להפקת פיילוט (שזה כבר הישג), אבל למרות הבטחות של מנהלי הרשת, משהו בסוף משתבש והפיילוט נותר גנוז אי שם במחסניה של חברת ההפקה.

כפי שניתן לראות, על מנת שסדרה תופק ברשת טלוויזיה ארצית, צריך, מעבר לכשרון ולנחישות והתמדה, גם הרבה הרבה מזל - שאלה של טיימינג, של "טרנדים" שמעניינים את רשתות השידור ושל גחמות של מנהלים שחושבים שהם מבינים הכל בטלוויזיה.

הדברים האלה נכונים לא רק לגבי יוצרים בתחילת דרכם, אלא גם נוגעים ליוצרים עם ניסיון ועם רזומה מרשים בטלוויזיה. כי עם כל הכבוד לכשרון, בהוליווד מה שקובע זה לא העבר אלא העתיד, וגם רזומה מרשים לא מבטיח לאף אחד אישור להפקת סדרת טלוויזיה.

זה מה שקרה ליוצר המוכשר להפליא של "סקרבס" (ובעבר של "ספין סיטי"), ביל לורנס, ולשני חבריו מ"סקרבס" - ניל גולדמן וגארט דונובן. בזמנו, עשתה רשת NBC "את המוות" ללורנס ולחבריו, וטענה בפניהם כי "סקרבס" לעולם לא תהיה להיט אמיתי מכיוון שהיא מצולמת בשיטת ה-"Single Camera" בעוד שרק סדרות המצולמות בשיטת ה-"Multi Cameras" (אותה שיטה מוכרת של צילום באולפן עם קהל) זוכות, באופן היסטורי, להצלחה, אלא שלורנס וחבריו הוכיחו (ביחד עם סדרות משובחות אחרות המצולמות בשיטה זו) עד כמה טעו אנשי הרשת כשמיהרו לקפוץ למסקנות השגויות. למעשה, הם הצליחו במשימתם באופן כה גורף עד שכיום אנשי הרשת טוענים שבכלל שיטת ה"ארבע מצלמות" פשטה את הרגל (ולורנס, אגב, טוען שגם זו מסקנה נמהרת מדי).



יום אחד, מתישהו בשנת 2004, עבר בראשם של לורנס ושני חבריו רעיון לסדרת טלוויזיה בשם Nobody's Watching שאותה החליטו להציע לרשת NBC - סדרה שיש לה קשר רעיוני הדוק לפסקה דלעיל - שני חבר'ה צעירים שמגיעים להוליווד, כשהמטרה שלהם היא ליצור סיטקום בשיטת ה"ארבע מצלמות" שתשחזר את ימי הזוהר של הסיטקומים (ימי "סיינפלד", "חברים" וכו'), ותאפיל על סדרות גרועות, לדעתם כמו "החיים ע"פ ג'ים" ו"כן, מותק". ופה נכנס הטוויסט: מנהלי הרשת מסכימים לתת להם סדרה, אבל בתנאי שתוך כדי כך תופק סדרת ריאליטי (מזויפת) שתעקוב אחר תהליך ההפקה של הסדרה. וכך תנוע הסדרה בין הסצנות המצולמות, כביכול, באולפן (שתצולמנה בשיטת "ארבע מצלמות" עם קהל חי) לבין הסצנות המתארות את המעקב אחר ההפקה של הסדרה מאחורי הקלעים (שתצולמנה בשיטת "המצלמה האחת").

נשמע מסובך? מתוחכם מדי? צודקים. אבל נשמע גם מבריק וגאוני, עם פוטנציאל גדול.

שמחים וטובי לב הגיעו לורנס, דונובן וגולדמן לפגישה עם ראשי הרשת. אלא ששם נכונה להם אכזבה - ראשי הרשת הודיעו שעל אף שהרעיון מבריק בעיניהם, הסדרה "לא מתאימה להם כרגע". לורנס וחבריו לא התייאשו, עשו חושבים, והגיעו למסקנה שרשת ה-WB (האירועים המדוברים התרחשו עוד לפני שחשבו בכלל להקים את רשת CW), היא הרשת המתאימה לסדרה כזו, שמכוונת לקהל צעיר בעיקר. ואכן, מנהלי רשת WB דאז הביעו התלהבות מהרעיון, והודיעו כי ניתן בזאת "אור ירוק" להפקת פיילוט, ובהנחה שהכל יילך כשורה, ניתן יהיה לשבץ את הסדרה בלוח השידורים הקרוב בשנת 2005.

לורנס וחבריו החלו לצאת לעבודה - שני צעירים מבטיחים לוהקו לשני התפקידים הראשיים ("דרק" ו"וויל"), ולאחר שגם התפקידים האחרים לוהקו, יצאה ההפקה לדרך. עד מהרה כבר הושלמו צילומי הפיילוט, ושלושת היוצרים פנו אל אנשי הרשת בתקווה לשמוע בשורות טובות.

ואכן, תחילה נדמה היה שהבשורות הן טובות - אנשי הרשת נתנו לשלושת היוצרים להבין שהסדרה עומדת להיות מופקת ומשודרת במסגרת העונה הקרובה. אלא שלמגינת ליבם של לורנס וחבריו, התגובות של הצופים בקבוצות המיקוד שצפו בהקרנות - לטענת קבריניטי הרשת - היו מבולבלות, והקהל, לטענתם, התקשה להתחבר לקונספט המתוחכם מדי, לכאורה, של הסדרה. בסופו של דבר, במהלך חודש מאי 2005, אחרי שנסע במיוחד לניו יורק כדי לקבל אישור להבטחות שקיבל על שיבוץ הסדרה בלוח השידורים, שמע לורנס מאנשי הרשת שהם "יורדים" מהרעיון.

לורנס וחבריו הבינו שהמשחק אבוד, שכן לא היה להם מספיק זמן לבדוק אפשרויות ברשתות אחרות והיה קושי למנוע מהשחקנים להיבחן לתפקידים אחרים, ועל כן החליטו השלושה לוותר על החלום ולהתמקד ביצירת "סקרבס".

אבל מסתבר שלא רק בטלוויזיה יש תפניות בעלילה, גם בחיים יש לפעמים טוויסטים. ואותו פיילוט גנוז מצא את דרכו ממש לאחרונה - באמצעות הדלפה מכוונת, כמובן - לאתר YouTube, אותו אתר שהפך לאחרונה ל"דבר החם" ברשת, במסגרתו מעלים, כידוע, הגולשים בעצמם קטעי וידאו לרשת, באופן שבו יכול כל גולש לצפות בחינם בכל קטע שבו יחפוץ, באמצעות חיפוש מתאים.

הפיילוט עלה לאתר כשהוא מחולק לשלושה קטעי וידאו בני כ-9 וחצי דקות כל אחד. בשבוע הראשון לעלייתו לא נרשמה הצלחה מסחררת, כאשר כמות קטנה יחסית בת כ-4,000 צופים בלבד צפו בו, ואולם, עם הזמן החלה השמועה בדבר הפיילוט המגניב והשנון לרוץ ברחבי הרשת ובשקט בשקט החלה כמות גדולה של אנשים להיחשף לקטעי הוידאו המדוברים. בתוך שבועיים מהמועד שבו עלה הפיילוט לרשת נרשמו כבר מעל 300,000 כניסות לצפייה בו, בהחלט הצלחה בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ידע על מה מדובר, ומי עומד מאחורי המיזם.

הבאזז הגדול לא נעלם מאוזניהם של מנהלי רשתות הטלוויזיה השונים שנכנסו בעצמם לאתר וצפו בפיילוט. והתגובות שהתקבלו מהרשתות הגדולות היו מעניינות מאוד - אנשי רשת "קומדי סנטרל" (אמנם לא אחת מהרשתות הגדולות, אך בהחלט יכולה היתה לשמש בית ראוי לסדרה) ביקשו לקבל DVD של הפיילוט, גם אנשי רשת ABC הביעו עניין אמיתי ורציני בסדרה, אבל בימים האחרונים חלה תפנית מפתיעה ומרעישה שהופכת את הסיפור למרתק עוד יותר: רשת NBC, אותה הרשת שדחתה את לורנס בזמנו, הודיעה על רכישת הזכויות על שידור הסדרה והמשך פיתוחה.

פרטי העסקה שאליה הגיעה הרשת עם לורנס ושותפיו פורסמו לאחרונה, ומתברר שפוטנציאל השיווק ברשת האינטרנט לא נעלם מעיניהם של קברניטי הרשת. הרעיון הוא שלורנס ושות' יפיקו מספר פרקים שישודרו בלעדית ברשת (ככל הנראה באתר הרשת, אם כי לאחרונה פורסם שרשת NBC הגיעה להסכם שיתוף עם YouTube וסביר להניח שהפרקים יועלו בדרך זו או אחרת גם לשם), במה שמכונה Webpisodes.

מלבד זאת, הוזמנו גם שישה תסריטים כדי לבדוק אפשרות לשדרם כבר במהלך העונה הקרובה כMidSeason Replacement - ומדברים אפילו על ציוות אפשרי עם סדרה ותיקה בשם... "סקרבס" - כשברור שסיכויי השיבוץ יגדלו ככל שהפרקים שישודרו ברשת יזכו לפופולאריות רבה יותר.



אז מה יש לנו כאן? פיילוט מתוחכם של יוצרים מוכשרים ובעלי ניסיון, שמנהלי הרשתות - בפחדנות ובשמרנות אופייניים - נמנעו מלהמר עליו, מחשש ש"יעבור מעל לראשו של הקהל". אבל מה שהחל כעוד סיפור עם סוף הוליוודי רגיל (כלומר: מדכא, כי זו המציאות), קיבל תפנית מפתיעה עם פוטנציאל לסוף טוב, או לכל הפחות להתחלה טובה, והכל בזכות רשת האינטרנט שהוכיחה שוב את היכולת שלה להשפיע על התעשייה עד כדי שינוי מהותי בתפיסות המחשבה של מנהלי הרשתות הארציות.

ללא קשר לתוכן של הסדרה ולחדשנות שלה, ברור לחלוטין שהסיפור האמיתי כאן נעוץ בדרך שבה זכה אותו פרק פיילוט גנוז להצלחה מהירה ברשת האינטרנט ובעצם העובדה (המדהימה כשלעצמה) שמנהלי הרשתות מוכנים להודות בטעות ולהחליט ביודעין אל החייאתה של סדרה שהם עצמה סברו שאינה ראויה לשידור, והכל בזכות פעולות אקטיביות של הגולשים ברשת האינטרנט.

את המשמעות מהסיפור הזה יכול להפיק כל אחד לעצמו, אבל נדמה שניתן להגיע למסקנה אחת לפחות - ייתכן מאוד שהמנגנון המוכר של ה"תיווך" הקלאסי בין היוצרים וההפקה לבין הצופים בטלוויזיה באמצעות רשתות הטלוויזיה ישתנה מהותית בעתיד. כי באמצעות הרשת יוכלו (ולמעשה, כבר יכולים) היוצרים להגיע אל הקהל ישירות ללא צורך בתיווך, וברשת, כידוע, אין ממש גורמים שיתערבו בתכנים, יקצצו או יטילו מגבלות על השפה המותרת, התכנים וכו' (להפך, עושה רושם שברשת האינטרנט ככל שהמוצר יהיה יותר פרובוקטיבי כך ייווצר באזז גדול יותר, ויגיעו יותר מפרסמים). אז למה שהיוצרים יפקידו את גורלם בידי הרשתות הגדולות שרק יפריעו להם ויתחמו את המשכורות שלהם, כשבאמצעות הרשת הם יוכלו ליצור באופן חפשי ולשלוט על גורלם?

אם מוסיפים למשוואה את הנטייה הגוברת והולכת של הרשתות הגדולות להעלות לרשת האינטרנט תכנים טלוויזיוניים זמינים להורדה (בחינם או תמורת תשלום), הרי שניתן בהחלט לזהות מגמה מעניינת שעשויה לשנות את פני עולם הטלוויזיה באופן משמעותי ביותר.

הנה כי כן, יש כאן מסר מעניין לכל אותם יוצרים צעירים או ותיקים - גם אם נדחיתם ע"י הרשת, גם אם אמרו לכם שהסדרה שלכם לא תעבוד ושלחו אתכם הביתה בבושת פנים, אל לכם להתייאש ולוותר בהכרח, כי בעולם של היום ישנן דרכים אחרות להגיע לקהל, וזה שכמה מנהלים "ביג שוטס" בחליפות חושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה, לא אומר בהכרח ש"אף אחד לא צופה", כי מסתבר שיכול מאוד להיות שמישהו דווקא כן צופה.


כתבה זו נעשתה בעקבות ועל פי מידע מכתבה שהתפרסמה לאחרונה בניו יורק טיימס.


חלק ראשון (מתוך שלושה) של הפרק הראשון ב-YouTube (שם גם אפשר למצוא את שני החלקים הנוספים)